לגנות אנטישמיות בלי להילחם בטרור: רשמים מביקור הנשיא באוסטרליה

רעמי תותחים עמומים הדהדו בעת הטקס שנערך שלשום על מדשאות בית הממשלה בקנברה, מעונה הרשמי של המושלת הכללית של אוסטרליה. קבלת הפנים הממלכתית לנשיא מדינת ישראל יצחק הרצוג, בשעת צהריים, כללה משמר כבוד, במה קטנה שדגל ישראל מתנוסס מאחוריה, ותזמורת שנינגה את התקווה (פעמיים) ואת ההמנון האוסטרלי. הנהר מולונגלו זרם מאחורינו בנחת כאשר הרצוג התהלך לצד חיילי המשמר, ושתי ציפורים לבנות טסו בצווחות מעל העיתונאים ואנשי הצוות, שגריר ישראל אמיר מימון, המושלת הכללית סם מוסטין, ראש הממשלה אנתוני אלבניזי, וראש האופוזיציה סוזן לי.

האירוע כולו נראה כמו הכחשה, מאמץ לכבוש את הרעש מתחת לשמיכה עבה של טקס. ממשלת אוסטרליה – הממשלה הפדרלית, לפחות – אינה מרוצה מהביקור הזה. מבט קצר בעיתוני הבוקר, בדרך מסידני לקנברה, המחיש את הדיסוננס. בתמונת השער של "הדיילי טלגרף", המזוהה עם הימין, לא הוצגו לחיצות ידיים דיפלומטיות אלא שוטרים אוסטרלים הנאבקים במפגינים בסידני. הכותרת המהללת הייתה Fair Cop – גם "שוטר הגון" וגם "נתפסו על חם" – ובטקסט נמתחה ביקורת על אלפי המפגינים הפרו־פלסטינים ש"חיפשו צרות ומצאו אותן". ראש ממשלת אוסטרליה, הפרמייר של ניו־סאות'־ויילס ("פרמייר" הוא המונח האוסטרלי לראשי הממשלה של המדינות בפדרציה) וגם מפקד המשטרה המקומית, גיבו את השוטרים שפיזרו בכוח את החלק האלים יותר של ההפגנות נגד ביקור הרצוג. באופן מובהק, הנשיא הישראלי התקבל כאן בגינוני מלכות, כולל טיסה במטוס חיל האוויר מסידני לקנברה ובחזרה. ואולם, המדינה המארחת אותו נמצאת בעיצומם של קרבות רחוב על זהותה.

ראש הממשלה אלבניזי נתון בין הפטיש לסדן. במהלך ימי הביקור הוא התעקש ללכת בין הטיפות, אבל הטיפות היו גדולות וכבדות מכדי לצעוד ביניהן. ביום שלישי הוא נעל בבהילות את מושב השאלות לראש הממשלה בפרלמנט, לאחר שחברי אופוזיציה דרשו ממנו לגנות קריאות מפגינים המסיתות לאינתיפאדה גלובלית; לאחר מכן נמנע מלשאת דברים בטקס זיכרון לנרצחי הפיגוע בחוף בונדיי בחגיגות חנוכה, מחשש לקריאות בוז נגדו. אלבניזי הוא מראשי הממשלה החזקים בתולדות אוסטרליה – מפלגתו מחזיקה ברוב אדיר בפרלמנט – אבל הביקור הממלכתי של הרצוג הוא מבחן הישרדות לפוליטיקת הלכידות החברתית שלו. אחרי הפיגוע בבונדיי ומתקפות אנטישמיות אחרות, ועל רקע המהומות ברחובות, השבוע הוא עדיין העדיף שלא לבחור צד, נמנע מאיתותים מובהקים וטען שהוא חותר "להנמיך להבות". המשמעות היא הבעת אהדה מובלעת לאנטישמיות הפרו־פלסטינית, ואיתות ברור לקהילה הבינלאומית: אנחנו איתכם, נגד ישראל.

זו איננה התגובה ההכרחית מצד מנהיג שמאל, פוליטיקאי ממפלגת הלייבור, אפילו באוסטרליה. מנהיגי ניו־סאות'־ויילס הוכיחו זאת השבוע בסידני. ביום שני בערב, באירוע מרשים של "אבל, נחמה והחלמה" שערכה הקהילה היהודית במרכז הכנסים הבינלאומי של סידני, נאם ראש ממשלת המדינה, כריס מינס, גם הוא איש הלייבור. בדבריו הודה שהפיגוע בבונדיי הוכיח שהאוסטרלים "נכשלו במבחן ההגינות", והצהיר כי "דברים חייבים להשתנות". למחרת, בבית המושלת מרגרט ביזלי, באולם כבד־ריהוט שדיוקנאות מלכי אנגליה תלויים על קירותיו ודגלי אוסטרליה ואומות האבוריג'ינים מתנוססים בשוליו, התקיים אירוע הוקרה לאנשי ארגוני ההצלה – שוטרים, מכבי אש, הצלב האדום, ארגון ההצלה היהודי ועוד – שנטלו חלק בתגובה הראשונית לפיגוע. מינס וביזלי לא היססו לחבק את הנשיא הרצוג ואת המשלחת הישראלית; אלבניזי היסס, ועוד איך.

מבחן היישום

בית המושלת בסידני שוכן בלב גן ירוק מאחורי בית האופרה המפורסם בעיר. אירוע ההוקרה שם, כמעט כמו כל אירוע באוסטרליה, נפתח ב"הכרה בקרקע": המושלת ביזלי ניגשה למיקרופון והודתה שמעונה הרשמי ניצב על אדמת בני הגדיגאל, חלק מאומת האאורה האבוריג'ינית. הטקס הזה, של הכרה בעוולות העבר כלפי הילידים, מגלם את תרבות הלכידות האוסטרלית, ואולי גם את רוח ההגינות שמינס דיבר עליה בערב הקהילה. יהודי אוסטרליה הם שותפים גאים למאבקים לזכויות הילידים, מתוך תחושת גורל משותפת של מיעוטים נרדפים; בעיניהם, חשוב לומר, מאבק האבוריג'ינים מקביל לחתירתם שלהם כיהודים להכרה בקשריהם ההדוקים לארץ ישראל. אבל בשמאל הפרוגרסיבי דווקא הפלסטינים נתפסים בתור הילידים בישראל. ביטוי מובהק לכך נתנה השבוע גרייס טיים, "אוסטרלית השנה" לשעבר וסמל של השמאל הפרוגרסיבי, שנאמה בהפגנה אנטי־ישראלית מול בית העירייה של סידני וקראה לקהל: "מגדיגאל עד עזה, גלובליזציה של האינתיפאדה". הקריאה הזו לטרור אנטישמי ברחובות סידני ממחישה את השבר הגדול שחווה הקהילה היהודית באוסטרליה: הברית שאמורה להגן על כל המיעוטים, פולטת את היהודים החוצה ומכשירה את הפגיעה בהם.

הפרמייר מינס הגדיר את הסיסמה הזו "שיח שטנה אלים ומסוכן" ו"התחזקות מחרידה ברגשות האנטישמיים", וקבע שזוהי קריאה ל"התקוממות אלימה ברחובות סידני". אבל בקנברה, אלבניזי לא סטה מהשורה שהגדיר לעצמו. במהלך שעת השאלות בפרלמנט, כשאנשי אופוזיציה תבעו ממנו לגנות את הקריאה של טיים ואף לשלול ממנה את תואר "אוסטרלית השנה", ראש הממשלה סירב להתייצב לצד הנרטיב הציוני וגם לא לצד ההשוואה בין הגדיגאל ובין הפלסטינים. הפתרון שלו היה בריחה: הוא מלמל שאין לחפש "הזדמנויות פוליטיות בסיטואציה הרסנית", ונעל את הישיבה.

המתח הזה הגיע לשיאו כמה שעות לאחר מכן, בבית חב"ד בשכונת בונדיי. מבנה בית הכנסת והמרכז הקהילתי הפך לזירה טעונה בשעות הערב של יום שלישי. בחלקו הראשון והאינטימי יותר של האירוע התכנסו משפחות 13 הנרצחים היהודים בפיגוע לקבלת פנים מצומצמת. בשולי החדר, נשיא המדינה הרצוג וראשי המוסדות הלאומיים – יעקב חגואל יו"ר ההסתדרות הציונית ודורון אלמוג יו"ר הסוכנות היהודית – העניקו תעודות הכרה רשמיות של מדינת ישראל למשפחות הנרצחים. זה היה רגע של חיבוק לאומי: המדינה העניקה מעמד של "נפגעי פעולות איבה" ליהודים שנרצחו אלפי קילומטרים ממנה, מתוך הבנה שגורלנו אחד.

ראש הממשלה אלבניזי, שהגיע לבונדיי מן הדיון הסוער בקנברה, נראה כמי שהולך על קליפות ביצים. הוא סבב בין המשפחות, לחץ ידיים, שוחח בשקט, נע בין פנים חתומות לחיוך מסויג. עם הכיפה על ראשו הוא נראה כמו אחד מבני הקהילה, אך כשהתעודות עם סמל המנורה של מדינת ישראל הועברו לידי אזרחי מדינתו היהודים, הוא ניצב מהצד, כמו אורח שלא הוזמן. המסר היה: אני לא חלק מהנרטיב הלאומי של מדינת ישראל.

המחזה נעשה מורכב עוד יותר כאשר המשתתפים עברו להיכל בית הכנסת. כשהמנחה עלה להציג את המכובדים, כולל הנשיא וראש הממשלה שישבו לצד ארון הקודש, הוא נאלץ להשתמש בטכניקה השמורה בדרך כלל לאירועים מביכים: כשקרא את שמו של אלבניזי, המנחה עצמו החל למחוא כפיים בהפגנתיות, כמעט מתחנן אל הקהל להצטרף אליו, אולי מחשש שבלעדיו תשתרר דממה מביכה. הקהל הצטרף, למרבה ההקלה; לא נשמעו קריאות בוז.

על הבמה נאמו בזה אחר זה הנציגים הישראלים. חגואל דיבר על "חוב מוסרי ולאומי" ועל כך שישראל לא תעמוד מנגד. אלמוג הבטיח "להקשיב, לראות, להתאבל, לחבק, לעזור ולעודד כל יהודי". הרב יהורם אולמן, רב הקהילה ששכל בעצמו את חתנו בפיגוע, נשא דברים שריגשו את הנוכחים. אלבניזי לא נאם ולא הצהיר הצהרות. הוא הוזמן לקרוא את שמות הנרצחים, בזה אחר זה, בשעה שנשיא המדינה הרצוג הדליק 13 נרות לזכר 13 הנרצחים היהודים בפיגוע. לאחר כל שם שקרא נעמדו בקהל קרובי המשפחה – אלמנה, הורים, אחים, יתומים. זה היה רגע מצמרר של הכרה בשכול בלב בית הכנסת, אבל הוא היה חלול. אלבניזי לא אמר מילה בגנות האנטישמיות שהובילה לרצח, או בגנות ההסתה נגד היהודים והציונות בשנתיים שחלפו מאז טבח 7 באוקטובר, ולא השמיע מילת תמיכה ספציפית בעם היהודי או במדינת ישראל.

האורח, הנשיא הרצוג, לא תקף את אלבניזי על כך. לאורך כל הביקור הוא הבין שהדרך היחידה לגרום לאלבניזי להתחייב למאבק היא באמצעות "חיבוק דוב". בנאומו הרעיף שבחים על ראש הממשלה האוסטרלי. "אתה מנהיג עולמי חשוב", אמר לו, והזכיר את היכרותם רבת השנים. "יחד אנו זועקים נגד תופעה נתעבת", הכריז הרצוג, דוחף מילים לפיו של אלבניזי השותק. הוא שיבח את החקיקה האוסטרלית נגד הסתה אנטישמית, אבל הבהיר שהיא תיבחן ביישום.

יצוין כי התגובה הממשלתית לפיגוע בבונדיי ב־14 בדצמבר לא הסתכמה בניחום אבלים; היא הולידה את מה שממשלת הלייבור עצמה כינתה "חוקי פשעי השנאה הפדרליים הקשוחים ביותר בתולדות אוסטרליה". חבילת החקיקה כמעט דרקונית. "הממשלה שלנו פעלה כדי לטפל גם במניע וגם בשיטה – ב'למה' וב'איך'", אמר בינואר שר הפנים, טוני בורק. בגזרת ה"למה", כלומר המניע, החוק החדש מסמן לראשונה "מטיפים ומנהיגים" כיעדים, וקובע עונשים חמורים למסיתים לאלימות – שינוי דרמטי במדינה שמקדשת את חופש הדת ואת חופש הביטוי. המדינה יכולה כעת להגדיר ארגונים המעורבים בפשעי שנאה כ"קבוצות שנאה אסורות", ושר הפנים קיבל סמכות לבטל ויזות או לסרב להעניקן על בסיס "התנהגות המונעת משנאה", כדי לבלום "ייבוא של סכסוכים זרים".

גם הממשלות המקומיות נוקטות צעדים דומים. בניו־סאות'־ויילס, למשל, מקדם הפרמייר מינס חקיקה לאיסור ספציפי על הקריאה לאינתיפאדה גלובלית, ואלבניזי העניק למהלכים הללו מטרייה פוליטית רחבה תחת הכותרת המקודשת של "לכידות חברתית". "החקיקה הזו משגרת מסר ברור", אמרה התובעת הכללית מישל רולנד. "מי שמבקשים להפיץ שנאה ולפלג ייתקלו בעונשים הולמים". בעבור הקהילה היהודית, וגם בעיני הנשיא הרצוג, השאלה היא אם הכלים המשפטיים החדשים יופעלו גם נגד המפגינים שקוראים לאינתיפאדה בלב סידני, או שהחוק יישאר אות מתה.

תמרון מורכב

בינתיים התעמולה האנטי־ישראלית עובדת שעות נוספות. כאשר בבית הכנסת בבונדיי קרא ראש הממשלה את שמותיהם של אנשים אמיתיים, בשר ודם, שנרצחו בשל יהדותם, התחוללה בעיתונות דרמה של זיוף והונאה. מודעת ענק שפורסמה בעיתון השמאל "סידני מורנינג הראלד", המתיימרת לייצג מאות יהודים המתנגדים לביקור הרצוג, התגלתה כפייק־ניוז מהסוג הנמוך ביותר. לא רק ששמותיהם של מנהיגי קהילה ציונים שורבבו אליה ללא ידיעתם, אלא שאלמונים שתלו ברשימה שמות של קאפואים מתקופת השואה, דמויות פיקטיביות וקללות בעברית. מכונת התעמולה, שכללה גם הגשת תלונות במשטרה נגד הרצוג, אלמוג וחגואל, איבדה את הבלמים ואת הקשר למציאות.

כדי להבין מדוע אלבניזי "חותך ימינה" בחקיקה על אף גישתו העוינת בדרך כלל לישראל, אפשר להביט בסקר של מכון Roy Morgan מ־8 בפברואר, החושף רעידת אדמה פוליטית באוסטרליה: מפלגת הימין "אומה אחת" בהנהגת פולין הנסון זינקה ל־24.5 אחוזי תמיכה, תוך שהיא עוקפת את הקואליציה הליברלית־לאומית (22.5 אחוזים) והופכת לכוח האופוזיציוני החזק במדינה – בסקרים, לפחות. מפלגת הלייבור של אלבניזי צנחה ל־28.5 אחוזי תמיכה בלבד, נתון שמציב אותה בתיקו סטטיסטי עם מפלגת ימין קיצוני שעד לא מזמן נחשבה למוקצה מחמת מיאוס.

בעבור אלבניזי, המשמעות היא איום קיומי עתידי. בשיטת הבחירות האוסטרלית, המצביעים בוחרים גם את מי שהיו מצביעים לו אם המועמד המועדף עליהם ייכשל בבחירות. השיטה, המכונה preferntial voting, מאפשרת לאלבניזי להשיג יתרון בסיבוב השני (לפי הסקר, 53.5 אחוזים ללייבור מול 46.5 אחוזים לקואליציית הימין), אבל נדמה שהבוחרים בפרוורים מתחילים לנטוש את המפלגות הגדולות ולהתרחק מהמרכז: הקריאות לאינתיפאדה בלב סידני מבריחות אותם אל זרועותיה של הסנאטורית הנסון, שמבטיחה להחזיר את הסדר לרחובות.

הנסון, שהזהירה בעבר כי "אוסטרליה מוצפת באסייתים" והופיעה בסנאט האוסטרלי כשהיא לובשת בורקה במחאה על ההגירה האסלאמית לאוסטרליה, רוכבת כעת על הגל כנביאת זעם חדשה. היא מציגה את עצמה כמי שחזתה את אובדן השליטה של הרב־תרבותיות הפרוגרסיבית, והציבור מתחיל להקשיב לה. ראש הממשלה אלבניזי מבין כנראה שאם לא יצטרף למנהיגים כמו כריס מינס ולא יגבה את המשטרה הבולמת את ההפגנות, הוא עלול לאבד אחוזי תמיכה נוספים לטובת הימין הקיצוני.

אבל עמדותיו כלפי המפגינים המתפרעים ברחובות אינן יכולות לשנות את עמדותיו הפוליטיות כלפי ישראל, והן אלה שכבלו את ידיו מלכתחילה. מערכת היחסים בין קנברה לירושלים נמצאת בשפל של עשורים. ההידרדרות החלה עוד לפני המלחמה בעזה, כשממשלת אוסטרליה ביטלה ב־2022 את ההכרה במערב ירושלים כבירת ישראל. הזעם האוסטרלי על ישראל גבר באפריל 2024, כאשר עובדת סיוע אוסטרלית נהרגה בתקיפת צה"ל בעזה. תגובתו של נתניהו אז, "זה קורה במלחמה", נתפסה באוסטרליה כזלזול בוטה. אלבניזי זעם, וכך גם בסיס המצביעים שלו.

באוגוסט 2025 תמכה אוסטרליה בהקמת מדינה פלסטינית באו"ם, ובתגובה כינה נתניהו את אלבניזי "פוליטיקאי חלש שבגד בישראל והפקיר את היהודים". ב־14 בדצמבר חש נתניהו שאמיתות דבריו הוכחה: בישיבת הממשלה ביום הפיגוע בחוף בונדיי, שהתקיימה בדימונה, פנה נתניהו לאלבניזי וקבע שממשלתו "לא עשתה דבר כדי למנוע את התפשטות האנטישמיות באוסטרליה. לא עשיתם דבר כדי לגדוע את תאי הסרטן שצמחו במדינה שלכם. לא נקטתם פעולה ונתתם למחלה להתפשט. והתוצאה היא המתקפות הנוראות על יהודים שראינו היום".

במובן הזה, הביקור של הרצוג השבוע באוסטרליה היה תמרון ישראלי מורכב: הוא אפשר לאלבניזי לחבק את הקהילה היהודית ואת ישראל הממלכתית כדי לנקות את עצמו מהאשמות באנטישמיות, אבל במקביל דרש ממנו לפעול – להילחם באנטי־ציונים המפגינים ברחובות, לפעול נגד הסתה ועוד. מצביעי השמאל הקיצוני, הוא יודע, לא יוכלו לגרום לו לאבד קולות, בין השאר בגלל שיטת ההצבעה האוסטרלית, הכוללת גם חובת הצבעה שההשתמטות ממנה גוררת קנסות. אבל ראש ממשלת אוסטרליה עדיין אינו יכול לתמוך בישראל וביהודים כמו שהפרמייר של ניו־סאות'־ויילס יכול.

הפער התהומי בין מינס לאלבניזי אינו מקרי. הוא נובע מהחלוקה האכזרית של הפוליטיקה האוסטרלית, שבמסגרתה הממשלות המקומיות אחראיות למשטרה ולסדר הציבורי. כריס מינס רואה מהחלון שלו את הכאוס בהפגנות, את השוטרים המותקפים ואת הקהילה המפוחדת; בעיניו, הקריאות לאינתיפאדה הן בעיה ביטחונית מיידית שדורשת יד קשה. לעומתו, אנתוני אלבניזי בקנברה מנהל את התמונה הגדולה של יחסי החוץ, ובוחן מפות אלקטורליות ומאבקי כוח בתוך הלייבור. בשבילו, האינתיפאדה היא קודם כול בעיה פוליטית. רק כשהסקרים מראים שהציבור בורח לימין הקיצוני, הוא נדרש לאשר, בעל כורחו, את מדיניות "השוטר הרע" שמינס נקט מול המפגינים בסידני.

הרצוג אמור לשוב היום מאוסטרליה אחרי שבוע סוער. הוא הגיע כדי לנחם קהילה יהודית פצועה, אך חשף מדינה בטראומה. אוסטרליה ומנהיגיה מתקשים להבין כיצד להשיב את הלכידות החברתית ולשקם את תחושת ההגינות והנורמליות שהייתה כאן, לתפיסתם, לפני הפיגוע בחוף בונדיי. "זהו מקום של שלום", אמרה המושלת הכללית סם מוסטין בתחילת פגישתה עם הרצוג אחרי הטקס שלשום בצהריים בקנברה, "כולם מוזמנים לכאן". המסר הזה, שראש הממשלה אנתוני אלבניזי בוודאי רוצה לשקם, הוא ניסיון לאחוז את המקל בשני קצותיו: לחבק את הקורבנות היהודים, וגם להכיל את הקריאות לאינתיפאדה גלובלית. המציאות האוסטרלית החדשה, לאחר הפיגוע בחוף בונדיי, כבר לא תצליח להתמודד עם הקרע הזה.