אינטרסים, דיפלומטיה ונושאת מטוסים: תמונת מצב בחזית ארה"ב-איראן

תקיפת פתיחה אחת שתזעזע את האויב או סדרה מתמשכת, קריאה אחרונה למו״מ או משהו אחר לגמרי? העימות בין ארה"ב לאיראן נכנס השבוע לשלב ההמתנה. לכאורה לא קורה יותר מדי, בפועל קורה הרבה מאוד. אבל הזמן עובר לאט כשממתינים. ישראל כבר התנסתה בעבר בהמתנה מורטת עצבים, ערב מלחמת ששת הימים. אז זה הסתיים בהמחשה חד־משמעית איך נראה ניצחון מוחלט. אבל בין שני המצבים אין שום דמיון. מה גם שבישראל מקווים להישאר מחוץ לתמונה בסבב הנוכחי. זה כמובן לא אומר דבר לגבי סבבים נוספים או כל מה שיבוא בהמשך.

המשחק זז השבוע צעד נוסף עם כניסתה של נושאת המטוסים "אברהם לינקולן" לשטח סנטקום, פיקוד המרכז האמריקני, במזרח התיכון. ובעוד ההכנות האמריקניות למתקפה על איראן הולכות ונשלמות, התנהלו השבוע מגעים רב־ערוציים בין איראן לארה"ב בתיווכן של מדינות כמו סעודיה, קטאר ומצרים. בתום השבוע אפשר לסכם ולומר כי נכון לעכשיו לא מתקיים משא ומתן רשמי בין ארה"ב לאיראן, ואין תהליך מדיני מובנה. מה יש בכל זאת? תקשורת פעילה באמצעות מתווכים, חלקה גלויה וחלקה סמויה. מטרתה העיקרית היא ניהול סיכונים ומניעת הסלמה בלתי נשלטת, באמצעות שילוב בין הגברת הלחץ הצבאי האמריקני למגעים בלתי פורמליים, שהם באופן ברור מתחת לסף המשא ומתן. כך קונה ארה"ב זמן שנועד לשמר יציבות יחסית באזור, ומאפשר לה לאמוד ביתר דיוק את מגמות ההסתגלות בטהרן למצב החדש.

בשלב זה, האינטרס האמריקני המרכזי הוא למקסם את השילוב בין הרתעה לדיפלומטיה עקיפה וניהול סיכונים, כך שאיראן לא תבצע צעדים משמעותיים שישפיעו על ביטחון הכוח האמריקני, או יזעזעו את אמות הסיפים במדינות המפרץ ואת המסחר הגלובלי בנפט. כל זאת תוך שמירה על אופציה לפעולה צבאית, אם וכאשר תנאי ההרתעה ייכשלו. וזה יכול להיות עכשיו, דקה מעכשיו או בשבוע הבא.

מן הצד האיראני, חילופי המסרים השבוע הוצגו כהוכחה לכך שהלחץ האמריקני אינו מכופף אותם. הדגש החוזר ונשנה הוא שלא איראן יזמה את המגעים, וכי היא רק נענית לפניות מתוך עמדה ריבונית ושקולה. כך למשל, בעקבות פרסום בעיתון הקטארי "אל־ערבי אל־ג'דיד", שלפיו ערוץ התקשורת בין שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י לשליח האמריקני סטיב ויטקוף עודנו פתוח, הכחיש עראקצ'י כי שוחח עם ויטקוף בימים האחרונים, והדגיש כי לא ביקש לפתוח במגעים, אך אישר כי איראן נמצאת בקשר עם מדינות מתווכות ש"יוזמות התייעצויות".

המטרה של איראן בשלב זה היא לשדר כוח וריבונות כלפי חוץ, להימנע מהסלמה ישירה, ולנסות לפצל את החזיתות בין ארה״ב, מדינות ערביות ומדינות נוספות, כך שהאיום הא־סימטרי שלה יהפוך לכלי להשגת השפעה מדינית וצבאית. לכל אלה נלווה שימוש אינטנסיבי בתקשורת המקומית כדי לשגר איומים באמצעות אנשי צבא ופוליטיקאים בכירים. מדובר בעיקר בהצהרות כי כל תקיפה על אדמת איראן תיענה בתגובה רחבה, כולל פגיעה באינטרסים אמריקניים ואזוריים, בכלל זה כמובן האיום הוותיק על סגירת מצרי הורמוז. במערב, איומים אלה נתפסים בעיקר כהרתעה רטורית שמטרתה להעלות את מחיר ההסלמה, אך בפועל לא לוקחים סיכונים ומחזקים את הנוכחות הצבאית וההגנה האווירית והימית באזור.

במקביל למהלכים הדיפלומטיים מחד ולשיח המאיים מאידך, איראן העלתה השבוע גם את רף הצגת היכולות. היא פרסמה תיעוד של פלטפורמה ימית חדשה, ה"שאהיד באגרי", שהוצגה כ“נושאת כטב״מים", כלומר כלי־שיט שאפשר להפעיל ולשגר ממנו כלי טיס בלתי מאוישים. מדובר בהמשך ישיר לדוקטרינת הלחימה הא־סימטרית האיראנית, הנשענת על אמצעים זולים יחסית, נחילי כטב״מים וטילים, כנגד עליונות טכנולוגית מערבית. משקיפים מערביים רואים בכך בעיקר מהלך תודעתי והרתעתי, ולא הוכחה ליכולת המתקרבת  לזו של נושאות מטוסים אמריקניות. ועדיין, נחילי כטב״מים עלולים להיות איום טקטי מטריד, במיוחד בהקשר של עומס על מערכות הגנה ימיות. בתקשורת האיראנית מוצגת “נושאת הכטב״מים" כהוכחה ליצירתיות וליכולת לפגוע בעליונות הימית האמריקנית, בעוד בתקשורת המערבית האירוע מסוקר בשוליים והמיקוד נותר סביב ההשלכות האפשריות על חופש השיט והמסחר.

התמונה הכוללת מצביעה על אסטרטגיה איראנית כפולה וברורה: מצד אחד שמירה על ערוצי תקשורת פתוחים והצגת נכונות עקרונית למניעת מלחמה, בעיקר בזירה האזורית; מצד שני העלאת רף האיום והדגמת יכולות צבאיות כדי להעלות את מחיר ההסלמה בעיני ארה״ב ובעלות בריתה. במערב מפרשים זאת כניסיון לקנות זמן, לפצל חזיתות ולשמר חופש פעולה; בעולם הערבי רואים באיראנים שחקן מסוכן אך כזה שחייבים לנהל איתו דיאלוג; ובאיראן עצמה המסגור הוא המשך עמידה איתנה מול לחץ חיצוני. העובדות המוצקות הן קיומם של חילופי מסרים פעילים בלי מו״מ רשמי, העלאת רמת האיום והצגת יכולות צבאיות, בשעה שאין כל ראיה לשינוי עומק בעמדות האיראניות, לוויתור גרעיני ממשי או ללוח זמנים לשיחות פורמליות. כל זה בעוד המשטר בטהרן ממשיך במדיניות הדיכוי כלפי פנים.

בממד האזורי נרשמה השבוע פעילות דיפלומטית אינטנסיבית. בראש ובראשונה שיחת טלפון ישירה בין נשיא איראן מסעוד פזשכיאן ליורש העצר הסעודי, שבה הצהירה טהרן כי היא תומכת בכל מהלך שימנע מלחמה. במקביל, עומאן, קטאר וטורקיה מנהלות ערוצי תיווך פעילים להעברת מסרים בין איראן לארה״ב, בעוד התקשורת הערבית מדגישה את האינטרס האזורי ביציבות, מניעת פגיעה בתנועת הנפט והגז, והימנעות מהסלמה שתגבה מחיר כבד ממדינות המפרץ. מטרתם של השחקנים הערבים היא למנוע מלחמה ישירה באזור, למקסם את יכולתם להפעיל לחץ על איראן ולשמר את האינטרסים הכלכליים שלהם, תוך שמירה על דיאלוג פתוח עם ארה״ב כדי לתחזק את ההרתעה המשותפת.

גם בישראל המגמה נשמרת: היערכות צבאית תוך תיאום צבאי מקסימלי עם ארה"ב, וצום תקשורתי מוחלט. על שרי הממשלה נאסר להתבטא בנושא עד להודעה חדשה. למרבה המזל, את הוואקום התקשורתי מילא שובו של החלל החטוף האחרון, רן גואילי. ללא ספק, העיסוק בכך תרם לסכירת הפיות בנושא האיראני.

אבות ובנים

בשולי התמונה האזורית הרחבה, פה ושם מתאפשרת בימים האחרונים הצצה, גם אם חטופה, לנבכי השלטון בטהרן. ובאופן מעניין, בתוך תמונת המלחציים צפים ועולים שמות "הבנים של". בשבוע שעבר היה זה מסעוד חמינאי. על פי הדיווחים, דווקא בנו השלישי של המנהיג העליון נטל לידיו את הניהול של לשכת אביו המסתתר בבונקר, ומשמש צינור התקשורת המרכזי מול זרועות הביצוע של הממשלה.

עד לא מכבר השם החם היה של הבן השני, מוג'תבא, המזוהה עם משמרות המהפכה. באחרונה אף נפוצו שמועות כאילו הוא מונה ליורש בפועל. במערב חוששים שעם לכתו של חמינאי עלול השלטון באיראן להתחלף מאליטה קלריקלית שמקבלת גיבוי ממשמרות המהפכה, לחונטה צבאית שתורכב מצמרת משמרות המהפכה עצמם, ושתהיה מסוכנת אף יותר מזו הנוכחית. כעת צף ועולה גם שמו של הבן מסעוד, הנחשב מקורב לממסד הדתי בעיר הקדושה קום, לצד המוניטין שיצא לו כמי שמתמחה בצבירת הון והעברתו מחוץ לאיראן – אחד הכישורים הנחוצים במיוחד לאליטה האיראנית בימים טרופים אלה.

השבוע התוודענו לשם נוסף בצמרת הבנים, והפעם זהו יוסף פזשכיאן, בנו של נשיא איראן הנוכחי, המשמש ביום־יום יועץ ממשלתי. השבוע פרסם פזשכיאן הצעיר פוסט בטלגרם ובו יצא נגד החלטת המשטר להמשיך בסגירת האינטרנט וטען כי היא "לא תפתור דבר, היא רק תדחה את הבעיה. מה הטעם להסתיר משהו שכבר ברור וידוע?" תהה. הוא צודק, כמובן. הסרטונים המתעדים את הדיכוי האכזרי של המחאה, ההרג הסיטונאי ושקי הגופות שנערמו בצידי המדרכות, הם לא משהו שאפשר להסתיר עוד. "ייתכן שכוחות הביטחון עשו טעויות", כתב, "ואף אחד לא מתכוון להגן על החלטות שגויות. גם ככה, במוקדם או במאוחר, נצטרך להתמודד עם הסרטונים. הסיכון בהמשך הניתוק מן האינטרנט גדול מהסיכון בחזרתה של המחאה".

האם הבן של הנשיא ישלם מחיר על העזתו? אולי בהמשך. בשורה התחתונה, פזשכיאן הבן לא באמת הוציא את עצמו מחוץ לגדר. הוא אף תומך בעמדת המשטר שלפיה "האלימות שנתקלנו בה הייתה תוצאה של פעולה מחושבת על ידי התארגנויות מאומנות היטב של גורמים זרים". האם אפשר ללמוד משהו מכל זה? נראה שכן. הסערה הגדולה שעוברת על צמרת המשטר מייצרת לדור הבנים הזדמנות להתבלט כמי שאולי יירשו את הצמרת הנוכחית, אבל לעשות זאת בזהירות המתבקשת.

ריגול נגדי

נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן עושה בשבועות האחרונים בית ספר לממשלת ישראל ולעומד בראשה, גם בעזה וגם בסוריה. אבל מתברר שיש לו זמן למהלכים נוספים, בהם חיזוק החברוּת העולה כפורחת בינו ובין הנשיא טראמפ. השבוע שוחחו השניים בטלפון. על פי ההודעה הרשמית הטורקית, על סדר היום היו היחסים בין המדינות, תיאום בנוגע למצב ההומניטרי בעזה והפסקת האש בסוריה, ושיתוף פעולה בתחומי הסחר והתעשיות הביטחוניות. נשמע בסדר, אבל האם זה הכול?

יום לאחר שיחת הטלפון האמורה, יצאו שופרות התקשורת הטורקית בקול תרועה על חשיפת רשת ריגול שפעלה בעבור שירותי הביון האיראניים. עיתוי מקרי? נראה שלא. על פי התקשורת הטורקית, לא זו בלבד שהרשת פעלה למען יחידות המודיעין של משמרות המהפכה, פעילותה כללה איסוף מידע רגיש על בסיס האוויר הטורקי אינצ'רליק, המשמש מרכז לוגיסטי ומבצעי אזורי בעבור ארה"ב ומדינות נאט"ו. כוחות אמריקניים המוצבים באינצ'רליק אף שומרים על נשק גרעיני טקטי, המאוחסן בו במסגרת תוכנית שיתוף של נאט"ו. על פי התקשורת הטורקית, חברי הרשת אספו מידע רגיש על טייסת אסטרטגית מסוימת בבסיס. איכשהו, דבר מכל זה לא עלה בשיחה השבוע בין שני המנהיגים. ברור.