מלחמה היא אירוע מטלטל. היא משבשת את סדרי החיים ומערערת את סדרי החברה, הפוליטיקה והכלכלה. המלחמה מאתגרת מערכות יחסים בחברה כולה, וגם בתוך המשפחה – בין בני הזוג וביניהם לבין ילדיהם. גם ביחידה הצבאית, היוצאת למלחמה "על אמת" לאחר שנים רבות של שגרה, עומדת מערכת היחסים בין החיילים תחת לחץ כבד. סוגיית האמון בין חייל למפקדיו הופכת משמעותית במיוחד, החל מן היחידה הגרעינית, וכלה בראשי הצבא ובהנהגה הפוליטית.
יותר מכול, מפגישה המלחמה את הלוחם עם מציאויות קיצוניות: סכנת חיים, תנאים פיזיים קשים, חוסר ודאות ואי־ידיעה מחד – לעומת ידיעה של דברים שהיה מעדיף שלא לדעת מאידך. גם אמיתות יסוד אישיות נבחנות מחדש: מי אני? מה חשוב לי? האם מה שחשבתי על עצמי ועל יכולתי לתפקד במצבים קשים היה נכון? ומה לגבי החברים ביחידה שלי, האם הם תפקדו כראוי ואני יכול לסמוך עליהם בתפקוד היומיומי ובמצבי קיצון? האם נשארתי נאמן לאמונות ולערכים שלי, והאם היחידה הצבאית שלי נשארה נאמנה לערכיה?
מתוך הטלטלה עולה הצורך של חיילים כותבים לכתוב את סיפורם. להניח על הנייר – או על המסך – את רגעי האדרנלין הגבוה, הדופק המואץ, תחושות הפחד תחת אש, והשעות הארוכות של ההמתנה שביניהם. למסגר במילים את החברות, העייפות, הקושי וההתלהבות, ובכך אולי לעשות סדר כלשהו בכאוס הפנימי. חיילים בעלי יכולת הבעה כותבים, כי אי אפשר אחרת, הם יוצרים, כי אלה מי שהם. הם כותבים פרוזה ושירה, מלחינים ושרים, מציירים, אורגים ומפסלים. הם מביאים את המלחמה אלינו – לעין ולאוזן שלנו, ובעיקר אל הלב פנימה.
הכי מעניין
טולקין | צילום: גטי אימג'ס
עשרות ואולי מאות ספרים נכתבו על המלחמה הזו בידי חיילים. הם מצטרפים לכמות עצומה של ספרי תיעוד והיסטוריה שממשיכים לצאת כל העת – כאשר במידה רבה אנחנו עדיין בתוך המלחמה. רוב הספרים האישיים מספרים את סיפור המלחמה האישי של הכותב ושל חבריו ללחימה, בעוד ספרים ממסדיים יותר מוקדשים ללחימתן של יחידות שונות. לאלה מצטרפים גם הסכתים יחידתיים, סרטונים על קרבות מסוימים ועוד.
הכתיבה מניחה גם את קיומם של קוראים. היא עונה על צורך לשתף את האנשים סביבי בחוויה, לפתוח בפניהם צוהר אל האירוע העצום והטוטאלי של הלחימה; אולי כך יבינו, ולו במעט, מה עבר עלינו ומה עודנו עוברים.
אי של שפיות
תופעה נוספת וחשובה היא כתיבה בזמן מלחמה שאינה מתייחסת ישירות לטלטלת המלחמה, אלא מנסה להמשיך ולשמר את עולמו של הכותב ואת כתיבתו מלפני המלחמה. כאן המטרה היא לא לשתף בחוויות המלחמה, אלא דווקא לייצר בתוך סערות המלחמה אי של שפיות. הכותב מזכיר לעצמו שהוא לא רק לוחם, רופא צבאי או קצין קשר, אלא גם אותו אדם שהיה קודם למלחמה. ניתן לומר שיש בכתיבה זו מן האסקפיזם החיובי; אך פעמים שהכתיבה על נושאים אחרים היא עצמה תגובה למלחמה, והתמודדות תת־קרקעית עם חוויותיה.
אני מבקש לדבר על שני אנשי רוח שכתבו בעת מלחמה רחוקה שהשלכותיה מגיעות עד ימינו – מלחמת העולם הראשונה. הם לא כתבו ספר זיכרונות משדה הקרב, אך אצל שניהם ניתן לשמוע את הדי המלחמה מבעד לשורות ולמילים.
בזמן מלחמת העולם הראשונה שירת הנריק גולדשמידט – הידוע בשמו הספרותי יאנוש קורצ'אק – כרופא בצבא הרוסי. תוך אימי המלחמה כתב את ספרו החשוב "כיצד לאהוב ילדים". "כתבתי את הספר הזה בבית חולים שדה", העיד, "לקול רעמם של התותחים. בימי מלחמה לא היה די בפרוגרמה של הבנה" (יאנוש קורצ'אק, "עם הילד", עמ' 274). לא הבנה ביקש קורצ'אק עבור הילד, אלא שחרור: "הילד חש בשעבוד, מתייסר בכבלים, מתגעגע לחירות – אלא שלא ימצאה, כי... הגדולים שומרים על תוכן האיסור והכפייה". גם המבוגרים, לשיטתו, זקוקים לחופש, שכן "לא נוכל לתת חירות לילד כל עוד אנחנו כבולים".
עוד קודם לכן, בשנת 1905, שירת קורצ'אק כרופא צבאי במלחמת רוסיה־יפן. בתוך התסיסה הגדולה בקרב חיילי הצבא הרוסי עלה לנאום באספת חיילים, ודיבר על הילדים. "אין טעם לעשות מהפכות אם לא חושבים תחילה על הילד", אמר.
עם תום המלחמה חזר קורצ'אק לוורשה והחל את עבודתו החינוכית פורצת הדרך בבית הילדים. הכתיבה הפרוגרמטית שלו על שחרורם של ילדים ושל מבוגרים מתקשרת ישירות לרגעי המלחמה ולהתפרקות האימפריה הרוסית. כתביו על חינוך ילדים רלוונטיים גם בימות שלום ושגרה, אך מתוכם מדברת גם רוחו של הרופא הצבאי, המצוי בלב סערות המלחמה.
חזר לכתיבה האפית
ג'ון רונלד רעואל טולקין היה סטודנט באוניברסיטת אוקספורד, שהשקיע את זמנו ונשמתו בשפות קדומות ובמיתולוגיות המשתקפות בהן. הוא חיבר בעצמו שפות בדיוניות ויצירות ספרות בסגנון הכתיבה האפי האופייני לתרבויות קדומות. במלחמת העולם הראשונה התגייס טולקין לצבא הבריטי כקצין קשר. הוא השתתף בלחימת החפירות בחזית המערבית על כל זוועותיה, איבד את כל חבריו הקרובים למעט אחד, וחלה ב"דלקת החפירות", שהחזירה אותו לתקופות אשפוז ארוכות ולתפקידים עורפיים עד סוף המלחמה. הגדוד שלו המשיך להילחם עד שנמחק כמעט לחלוטין בשנת 1918.
בבוץ החפירות או תחת אש לא מצא טולקין זמן או שלוות נפש לכתיבה, לכל היותר רשם פה ושם רעיונות או הערות. בזמן שלא היה בחזית, חזר והשקיע את עצמו ביצירה ובתיקונים ליצירות אחרות. כל כתיבתו התמקדה בעולם הקסם. עם תום המלחמה חזר לאוקספורד ולעבודתו על השפות הקדומות ועל המיתולוגיה שנולדה מתוכן.
ג'ון גארת, אחד מגדולי חוקרי טולקין, מתאר על דרך השלילה את כתיבתו:
גבר חיוור ומצויר יושב על המיטה בבית הבראה צבאי בתקופת מלחמה. הוא לוקח מחברת בית ספר וכותב על כריכתה, בעיצוב קליגרפי: "טואור וגולי גונדולין". רגע לאחר מכן הוא עוצר, נאנח אנחה ארוכה בין שפתיו, הקפוצות סביב המקטרת, וממלמל, "לא, זה כבר לא מתאים". הוא מוחק את הכותרת וכותב (ללא קליגרפיה): "[חוויות/זיכרונות] קצין זוטר במתקפת הסום".
קורצ'אק | צילום: מתוך ויקיפדיה
זה לא מה שקרה, כמובן. טולקין יצר מיתולוגיה, לא ספר זיכרונות על חפירות. "הארץ התיכונה" שאותה יצר סותרת את התפיסה הרווחת בהיסטוריה הספרותית, לפיה מלחמת העולם הראשונה חיסלה את המסורות האפיות וההרואיות בצורה רצינית כלשהי. למרות חוסר האורתודוקסיה שלה ובניגוד הגמור למוניטין הלא ראוי שלה כאסקפיזם – כתיבתו של טולקין משקפת את השפעת המלחמה; יתר על כן, קולו הרועם מבטא היבטים של חוויית המלחמה שהוזנחו על ידי בני דורו. אל מול התגובות שנתפסו כאופייניות לבני דור המלחמה, המיתולוגיה שלו מייצגת תגובה שונה מאוד לאותה תקופה טראומטית (גארת," טולקין והמלחמה הגדולה: על מפתן הארץ התיכונה", עמ' 287).
הקסם לא פג
במבט על הספרות, ובעיקר השירה, שנכתבה בידי חיילים בריטים במלחמת העולם הראשונה, וזו שזכתה לחשיפה הרחבה ביותר, ניתן לראות בבירור את מה שמכונה באנגלית disenchantment, אובדן הקסם. למונח זה שתי משמעויות מרכזיות, ושתיהן בלטו בספרות ובאמנות שלאחר מלחמת העולם הראשונה. האחת היא אובדן האמונה בממסד, בתרבות ובערכים הישנים, והמעבר מתפיסה רומנטית והירואית למבט מפוכח ולעיתים אף ציני. השנייה, אובדן הקסם עצמו: מעבר מראיית העולם כמרחב רווי משמעות עמוקה, מיתית וסמלית, לראייה רציונלית, מודרנית וחילונית.
הסוציולוג מקס ובר תיאר בהרצאה שנשא במינכן בשנת 1917, במהלך המלחמה, את תהליך "הסרת הקסם מן העולם" כתהליך היסטורי־תרבותי שבו העולם חדל להיתפס כמרחב רווי משמעות מיתית, דתית או סימבולית, והופך למשהו שניתן להסבר רציונלי ולשליטה טכנית־מדעית. על פי ובר, אדם שחי בעולם הקסום חש שהעולם מלא כוונות, כוחות, משמעות וייעוד; העולם המודרני, לאחר ההתפכחות, הוא עולם שניתן לניהול אך הוא דל משמעות ודל קסם (מקס ובר, "המדע כייעוד", תכלת, גיליון 36).
טולקין בחר בכיוון ההפוך. דרכו להתמודד עם המלחמה הייתה דווקא ביצירת עולם מיתי, רב־משמעות. עולם שבו הטוב נאבק ברע, ויכול לו. טולקין זנח את כתיבת היצירות האפיות המבודדות שבהן עסק קודם לכן, ובנה ב"הוביט" ובטרילוגיית "שר הטבעות" עולם שלם: עולם בעל היסטוריה, שפות ומיתולוגיה, שבו הטוב והרע נאבקים, ושבו האנשים הקטנים – ולא הגיבורים הגדולים – הם שמושיעים לבסוף את האנושות.
בכך מציע טולקין אלטרנטיבה לספרות "ההתפכחות" ולייאוש שבא בעקבותיה. ספרות זו שללה את המשמעות שמצאו חיילים רבים בלחימתם ובהקרבתם במלחמה, ובמובן זה אף חטאה למציאות שחוו חיילים רבים. טולקין לא קיבל את הגישה שראתה בסבל ובייסורים את מורשתה העיקרית של המלחמה. יצירתו מחזירה למרכז הבמה את המשמעות, את הבחירה ואת הגבורה האנושית. גיבוריו של טולקין, כך טוען גארת, אינם גיבורים בזכות הצלחותיהם – שהרי הם לא תמיד מנצחים – אלא בזכות האומץ והנחישות שהם מגלים.
הספרים עצמם משקפים את חוויית המלחמה שעבר טולקין: הגופות הרבות בביצות, המסעות הליליים, שעות השמירה על הדאגה והציפייה הממלאות אותן, הכניסה לקרבות אבודים, הנכונות להסתכן למען החברים לנשק, וכמובן הקרבות עצמם. הכול כתוב באנגלית משובחת של העולם הישן, אך מספר סיפור עכשווי מאוד.
לא במקרה מדבר הספר אל ישראלים רבים שחוו את המלחמה הנוכחית. כפי שכתב הרב אברהם סתיו בטורו במקור ראשון: "יש רק ספר אחד שמצליח להחזיק את הידיעה שאנחנו במלחמה צודקת נגד הרוע המוחלט, ובמקביל לתבוע אנושיות ורגישות; שמדבר על היכולת לאהוב את מנעמי החיים, ודווקא מתוך כך להיות מסוגל לוותר עליהם; שמתאר מלחמה ממושכת ורבת־חזיתות שבסופה יש ניצחון מוחלט. ספר שנכתב בדיוק עבור המלחמה הזאת".
כמי שהשתתף במלחמה הזו, מצאתי ב"שר הטבעות" נקודות השקה ברורות למלחמה שבה אנו מצויים:
כישלון החכמים. סרומן הלבן, הקוסם הגדול, רואה למרחוק בעזרת כדור הבדולח – הפלאנטיר – אך במקום להשתמש בידע כדי להילחם ברוע, הוא משכנע את עצמו שאין טעם בהתנגדות, ומציע כניעה לאויב והצטרפות אליו.
אשליית החומות. כפי שאומר גילדור העלף לפרודו: "העולם הרחב כולו סביבך. אתה יכול להקיף את עצמך בגדרות, אך לא תוכל לעד לגדר את העולם שבחוץ".
מחיר הניצחון. פרודו, הגיבור הבלתי צפוי של הטרילוגיה, מציל את האנושות אך במחיר כבד. פצעיו, הפיזיים והנפשיים, אינם נרפאים לעולם. גם לאחר הניצחון, הוא אינו מוצא מנוחה או שלווה.
לא נפסיק לכתוב
גם אני הייתי צריך לנווט את הכתיבה שלי במלחמה הזו. גויסתי ב־8 באוקטובר, ומאז ועד היום הייתי במילואים כ־340 יום, בשלושה סבבים בצפון ובדרום, ומצפים לי בקרוב עוד 77 ימי מילואים. כתושב מעלות שבגליל, גם כשלא הייתי במילואים, הייתי תקופה ארוכה תחת אש מלבנון. לכל אורך הזמן נאחזתי חזק בהוראה האקדמית; הקלטתי שיעורים, לימדתי בזום והנחייתי סמינריונים מרחוק. בחלק מהסמסטרים הצלחתי ללמד רגיל, עד כמה שניתן להגדיר את המצב כרגיל או נורמלי.
בחרתי להמשיך בכתיבתי האקדמית, אך במבט לאחור מתברר שגם היא שיקפה את המלחמה, אם בגלוי ואם באופן סמוי. ביחד עם הקולגה שלי, ד"ר ורנה בוזר מברלין, פרסמנו מאמרים על ילדים ישראלים ב־7 באוקטובר, תוך שילוב המומחיות שלנו בהיסטוריה של ילדים בשואה ולאחריה. השנה יראה אור קובץ מחקרים בעריכתנו, על "שיקום ילדים: מהשואה ועד 7 באוקטובר". יחד עם חבריי בתוכנית ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי, קיימנו במרץ 2024 כנס בינלאומי על מלחמת העולם השנייה והשואה, ושנה לאחר מכן הוצאנו קובץ מחקרים בנושא. תרומתי לקובץ היא מאמר הנושא את הכותרת "האם ניהלו הנאצים מלחמה נגד הילד היהודי?", מאמר שרציתי לכתוב שנים רבות, אך המלחמה שראיתי ממִפקדת חטיבה מתמרנת היא שהוציאה אותו ממני.
מעבר לכך פרסמתי גם מאמרים "רגילים" יותר על זיכרון השואה הישראלי והמלחמה הקרה, ועל ההיסטוריוגרפיה המוקדמת של השואה. אני מניח שקוראים רגישים יוכלו למצוא גם במאמרים אלו את הדי התקופה.
הרב ד"ר בעז כהן הוא ראש התוכנית ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי בעכו, וחייל במילואים