בחודש יוני האחרון, כמה ימים לפני שהורה לצבא ארה"ב להפציץ את מתקני הגרעין באיראן, נשאל נשיא ארה"ב דונלד טראמפ האם בכוונתו לעשות זאת. תשובתו הייתה: "אף אחד לא יודע מה אני הולך לעשות". נדמה שהמשפט הזה מסכם באופן הממצה ביותר את שנתו הראשונה של טראמפ בקדנציה השנייה שלו כנשיא, שנה שהסתיימה השבוע. טראמפ הגיע לקדנציה הזו כרוח סערה, וכמעט בכל נושא אפשרי הוא הספיק כבר לתת את אותותיו ולבצע מהלכים שרגע לפני כן נראו כמדע בדיוני. זה נכון בכלכלה המקומית, ביחסי החוץ, במאבקים אישיים ואפילו בעיצוב מחודש של חלקים בבית הלבן.
עבור רוב הישראלים, טראמפ הוא סלע יציב של תמיכה ונאמנות. התחושה הזו מגובה בארבע השנים הראשונות של נשיאותו, ששיאיהן היו חתימת הסכמי אברהם, ההכרה בגולן והעברת השגרירות לירושלים. המגמה החיובית נמשכה בשנה האחרונה, ובעיקר בהצטרפות ארה"ב לישראל בסיום המלחמה נגד איראן והשמדת מתקני הגרעין שלה. קדמו לכך שחרור חימוש כבד שצה"ל נזקק לו ושהיה תקוע בימי ממשל ביידן, סנקציות חריפות על בית הדין הבינלאומי בהאג בעקבות חוסר הצדק שנקטו שופטיו כלפי ישראל, וחתירה מתמדת להרחבת הסכמי אברהם, בעיקר מול סעודיה. יחסיו האישיים הטובים של טראמפ עם ראש הממשלה נתניהו מוסיפים גם הם לתחושה הישראלית הרווחת, שרואה באמריקה של טראמפ מקור לא אכזב של שיתוף פעולה הדוק וראייה של העולם עין בעין.
נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ | צילום: אי.פי.איי
ואולם ישראל אינה הנושא היחיד שנמצא על שולחנו של הנשיא האמריקאי, ובסוגיות אחרות העניינים נראים פחות זוהרים. הנתון הראשון והמרכזי הוא דעת הקהל: את הקדנציה השנייה שלו פתח טראמפ עם ממוצע חיובי מצוין של 50:44 – כלומר חמישים אחוז מהאמריקנים שהיו מרוצים ממנו, לעומת 44 אחוזים שאינם מרוצים. הממוצע הזה נותר על כנו חודשיים בלבד; כבר באמצע מרץ החלו יותר אמריקנים לדווח כי אינם מרוצים מתפקודו של נשיאם לעומת אלה שאמרו שהם כן. הפער הלך וגדל, עד שהשבוע – עם סיום השנה הראשונה – הוא הגיע לשיא שלילי לקדנציה זו: כמעט 56 אחוזים מהציבור שאינם מרוצים, לעומת קצת יותר מ־42 אחוזים שמרוצים – פער של 13 אחוז לרעת הנשיא. נקודת האור מבחינת אנשי טראמפ: מצבו כעת מעט יותר טוב מכפי שהיה בסוף השנה הראשונה בקדנציה הראשונה שלו, ומשופר משמעותית מהנתון הגרוע ביותר שהשיג כנשיא אי־פעם (במהלך השנה הראשונה של הקדנציה הראשונה), עם פער של עשרים אחוז לרעתו.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
הסיסמה "זאת הכלכלה, טמבל", מלווה את הפוליטיקה האמריקנית מאז ימי קלינטון. ואכן, בכל סקר אפשרי מצביעים אזרחי ארה"ב שוב ושוב על יוקר המחיה וענייני הכלכלה כנושאים שעומדים בראש סדר העדיפויות שלהם, הרבה לפני כל נושא אחר, ודאי ענייני חוץ. כשמביטים בביצועי הכלכלה האמריקנית בשנה האחרונה, התמונה מורכבת. מצד אחד ישנה עלייה נאה בבורסות, גידול במספר מקומות העבודה ופתיחה מחודשת של מפעלי ייצור. בנוסף לכך, מחירי הדלק ירדו משמעותית – מכמעט ארבעה דולרים לגלון לכ־2.5 בלבד, וכך גם מחיריהם של מוצרי יסוד בסיסיים אחרים כמו ביצים. מצד שני, יוקר המחיה באופן כללי לא ירד, ועבור משפחות אמריקניות רבות מהמעמד הבינוני והנמוך – אפילו להפך. זאת בעקבות התייקרות של מכשירי חשמל ביתיים כתוצאה ממלחמת המכסים שעליה הכריז טראמפ מול מדינות רבות בעולם.
אפקט כלכלי נוסף שמכביד על הכלכלה האמריקנית הוא המלחמה שהכריז טראמפ על ההגירה. זו הייתה אחת מהבטחות הבחירות המשמעותיות שלו, והוא אכן עמד בה: הגבול עם מקסיקו נחסם כמעט לחלוטין להגירה בלתי חוקית חדשה, ומספר המהגרים צנח בשנה האחרונה ב־95 אחוזים. אלא שטראמפ לא מסתפק בכך; הוא מרחיב את מאבקו גם נגד ההגירה החוקית, ובכך מקשה על מקומות עבודה רבים להשיג ידיים עובדות. מאבק כלכלי משמעותי מנהל טראמפ מול יו"ר הבנק הפדרלי, שלמורת רוחו מסרב להוריד את הריבית – שאיפה קבועה של כל נשיא מכהן. שיאו של מאבק זה עד כה הוא פתיחה בחקירה פלילית נגד יו"ר הפד, ג'רום פאוול, בנוגע לשיפוצים שנערכו במטה הבנק.
ברווז צולע
בתחום יחסי החוץ, אין כמעט יום שטראמפ לא מפתיע בו. במקביל לאיומים העולים ויורדים מול איראן, שאולי בקרוב נדע מה תהיה תכליתם, טראמפ מנהל עוד כמה קרבות ומערכות ברמות עצימוּת שונות כמעט על כל נקודה בגלובוס. רק לפני כחודש הוא הנחית חיילים בבירת ונצואלה ושלף מביתו את שליט ונצואלה ניקולס מדורו. מול רוסיה ואוקראינה מנהל טראמפ מערכה פוליטית מתישה, והשבוע התלונן במסיבת עיתונאים כי "כשרוסיה רוצה אוקראינה לא רוצה, וכשאוקראינה רוצה רוסיה לא רוצה". אבל עיקר תשומת הלב העולמית בימים אלה מופנית דווקא לגרינלנד, האי הקפוא ששייך לדנמרק, שטראמפ הכריז כי ארה"ב תתפוס עליו בעלות בדרך כזו או אחרת. חברותה של דנמרק בנאט"ו והאזהרות שהשמיעו מדינות אירופה מפני קריסת הברית הצפון־אטלנטית לא עושות רושם רב על טראמפ, שנראה כנהנה מכל רגע – בעיקר משום שאיש מלבדו לא יודע מה בכוונתו לעשות בנדון.
טראמפ והמערכת האמריקאית כולה נכנסים לשנת בחירות; בנובמבר הקרוב ייבחרו מחדש כל חברי בית הנבחרים ושליש מהסנאט. טראמפ מבין היטב שאם הסנטימנט הציבורי שמתבטא בסקרים לא ישתנה במהירות, הוא עלול לאבד את אחד מבתי הקונגרס ואולי אף את שניהם, ולהפוך לברווז צולע בשנתיים האחרונות לנשיאותו. לכן אפשר לצפות שהוא ימשיך לדחוף ביתר שאת את הצעדים שהוא מאמין בהם, הן בתחום הפנים והן בתחום החוץ.
בכלכלה, טראמפ מאמין ומקווה שבאביב יתחילו האמריקנים לראות את הפירות של הצעדים שנקט, בעיקר בתחום החזרי המיסוי וירידה של מחירים בסופרמרקטים לאחר התייצבות נושא המכסים. בתחום החוץ, הפעולות הכירורגיות המוצלחות ביוני האחרון באיראן ולפני כחודש בוונצואלה – שהשיגו את מטרותיהן ולא סיבכו את ארה"ב במלחמה או גרמו לנפגעים אמריקאים – ימשיכו להיות מודל שטראמפ ינסה לשכפל. במילים אחרות: עד חודש נובמבר, בחירות האמצע בארצות הברית הם האויב הכי גדול של משטר האייתוללות באיראן.