בזמן שטראמפ היסס המשטר באיראן התחיל בטבח המונים

דונלד טראמפ, האיש החזק ביותר בעולם, נתקל השבוע במשהו שהוא לא מכיר: רֶשע טהור, מזוקק, אסטרטגי. כן, האיש שרק לפני שבועיים השתלט על ונצואלה מרחוק ועשה זאת מהר, חזק ואלגנטי, מצא את עצמו מאותגר על ידי הפגנת כוח עירומה מהסוג שבה דווקא הצד החזק והמתוחכם מוצא את עצמו חסר אונים מול כוח שעוצמתו נעוצה דווקא בפרימיטיביות שלו: רצח המונים בקרבות רחוב, ושליפת פצועים מבתי החולים וחיסולם בירי בזה אחר זה. רק לפני שבועיים ייחסו לטראמפ שימוש בנשק סוֹני מתקדם שהוריד את חיילי ונצואלה על הברכיים. והנה הוא ניצב בפני טבח קונבנציונלי מהסוג הישן, עם מעט מאוד אפשרויות תגובה בזמן אמת.

רגע האמת התרחש כאשר יצא לאוויר העולם סרטון הזוועות עם מאות שקי הגופות במתקן בדרום טהרן. השאלה שתישאל כנראה עוד זמן רב היא האם תגובה מהמותן, הפצצה פשוטה וישירה ללב ליבו של המשטר, הייתה נוטעת בלב ההמונים באיראן את התקווה הדרושה להם כדי להפוך מנחשול מחאה אמיץ לשיטפון מחאה אדיר, כזה שבכוחו לשנות את הדינמיקה ולזעזע את המשטר מבפנים. השבוע ניתן לכך רמז דק, כאשר טראמפ קרא למפגינים באיראן לתעד את שמו של כל מי שהשתתף ברצח ובטבח. זהו מסר שאומר: יומכם קרב, נרדוף אתכם אחד אחד, ובאופן אישי.

מסר כזה היה אמור לעורר מחשבות על עריקה המונית, אבל זה לא קרה. בוושינגטון החמיצו  כנראה את ההזדמנות לזעזע את המשטר מבפנים. דווקא טראמפ, השולף המהיר במערב, היסס. במקום לפעול מעכשיו לעכשיו, הוא איים ב"תגובה חריפה מאוד" אם לא ייפסק "ההרג חסר ההיגיון של המפגינים".

נכון, בשלב זה יש אלף ואחת סיבות מעולות שיסבירו מדוע טראמפ דווקא צדק כשלא מיהר לפעול באותו רגע. לכל אחת מהן יש הגיון ברזל כזה או אחר, אבל אף אחת מהן לא מתכתבת עם הרשע המזוקק שהפגין המשטר האיראני. אותן מילים שטראמפ השתמש בהן, "הרג חסר היגיון של המפגינים", מעידות על אי־הבנה של לוגיקת הרשע של האירוע: רצח המונים כאסטרטגיה של הטלת אימה, ושיתוק בחסות האפלת האינטרנט. המשטר קיבל בדיוק את מה שהיה דרוש לו: זמן להתארגנות.

זה נשמע אולי מוזר שנתיים בלבד אחרי טבח 7 באוקטובר, אבל לקח זמן להבין ולעכל במה בעצם מדובר. ככלות הכול, מאחורי ההשראה והמימון של הקונספט החמאסי עמד משטר הרשע האיראני.

האישום: כפירה

העובדה שסרטון שקי הגופות ודומים לו יצאו החוצה לעולם החופשי, למרות ניתוקה של איראן מרשת האינטרנט, אולי לא הייתה מקרית. למשטר האימים בטהרן היה אינטרס לאפשר יציאה חלקית של הזוועות החוצה. האפקט היה שיתוק לא רק של המחאה מבפנים, אלא גם של המערב. ההלם מהיקף הקטל והאכזריות המחושבת לא פסח גם על דונלד טראמפ. התוצאה הייתה יממות יקרות של דמדומים שבהן המחאה התרסקה, בעוד טראמפ ואנשיו מתחבטים בניסיון להבין את "ההרג חסר ההיגיון של המפגינים" ולחפש דרכי תגובה חלופיות. את השעות האלה ניצלו האיראנים כדי להעביר מסרים למדינות שכנות ובהן סעודיה, איחוד האמירויות וטורקיה, שלפיהם אם טראמפ יורה על תקיפה באיראן, הבסיסים האמריקניים בשטחן יהיו מטרה.

החלק המעניין בכל הדינמיקה הזו היה השקט הרועם שהשתרר סביב השאלה הגדולה מכולן: מה קורה בימים אלה במתקני הגרעין האיראניים. בפועל נוצרה דילמה סביב השאלה אם במקרה של החלטה לתקוף באיראן, האם המטרה תהיה הפלת המשטר או הרס אתרי הגרעין. ככלות הכול, לכל אורך הדרך קיווה טראמפ שמשא ומתן עם איראן יניב הסכם גרעין חדש שיכלול אפס העשרת אורניום. בהמשך התווסף הסעיף הישראלי החדש בנוגע להשהיית ייצור הטילים הבליסטיים. לאחר מלחמת 12 הימים החלה איראן בייצור טילים בקצב מוגבר, שבבוא העת יאפשרו לה לשגר מטח מסיבי שיחדור את שכבות ההגנה של ישראל ועלול להשתוות בעוצמתו לפצצה גרעינית קטנה. לא משהו שישראל יכולה להרשות לעצמה.

בזמן שטראמפ ואנשיו התחבטו בדרכי התגובה, ישראל העלתה כוננות. שרי הממשלה קיבלו הוראה חד־משמעית לסתום את הפה. החשש העיקרי היה שהמטרייה האווירית היעילה שסיפקו ארה"ב ובעלות בריתה לישראל במלחמת 12 הימים לא קיימת כרגע במתכונת ההיא. ואולם מה שקיים כנראה מספיק טוב, גם בלי להכניס רעשים במערכת.

המתח הפך למוחשי יותר ביום שלישי, לאחר הודעה של טראמפ ברשת החברתית שלו שהבהירה כי זמן ההיסוס וההמתנה הולך ומסתיים. טראמפ הבין שני דברים. האחד, שבאזהרה שהציב למשטר האיראני לא לירות במפגינים, הוא בעצם מלכד את עצמו בכך שהציב קו אדום לאיראנים. טראמפ זוכר היטב את האולטימטום שהציב בזמנו הנשיא אובמה לבשאר אל־אסד אם יהין להשתמש בנשק כימי כלפי המורדים, ואת ההתנערות המהירה שלו מהקו האדום ששרטט. הדבר האחרון בעולם שטראמפ מעוניין בו הוא ששמו ייקשר בזה של אובמה על רקע כה מביך. טראמפ, האיש שכתב את "אומנות העסקה", מצא את עצמו השבוע מנהל עדיין דיאלוג עם האיראנים באמצעות השליח ויטקוף. ברגע האחרון ממש הוא הודיע על ניתוק מגע עם האיראנים מתוך הבנה ברורה שהם שוב מושכים זמן, וכי המשך הדיבור עימם בזמן שהם טובחים במפגינים זורע בקרב מתנגדי המשטר ייאוש במקום תקווה.

ברמה הפסיכולוגית, קשה לשים את האצבע על הנקודה שבה השלטונות האיראניים עשו אולי צעד אחד יותר מדי. נראה שזו הייתה ההודעה כי כל מי שנעצר בהפגנות יוצא להורג. ושוב, מנקודת המבט הפנימית של המשטר זה היה צעד מתבקש כדי להטיל אימה על המפגינים ולשתק את המחאה ברחובות. אך מבחינת העולם החופשי, זה היה כנראה צעד אחד יותר מדי. מה גם שהאיום לא היה אנונימי אלא קונקרטי לחלוטין. פניו של אירפן סולטני יפה התואר, צעיר בן 26 מהעיר כּרג', המפגין הראשון שמשפחתו קיבלה את הבשורה כי יועלה לגרדום, שטפו את המסכים ברחבי העולם. האישום שבעקבותיו נגזר דינו, "כפירה", אומר הכול. הוא לא קיבל אפשרות לראות עורך דין, ולמשפחתו ניתנו עשר דקות בלבד להיפרד ממנו. לכך נוספו הדיווחים על כך שכוחות הביטחון האיראניים יורים במכוון לראשם ולעיניהם של המפגינים בכוונה לעוור אותם, או בחלקים אחרים בגוף כדי להטיל בהם מומים מעוררי אימה.

בשלב זה, ההבטחה של טראמפ בדבר "העזרה בדרך" נעה בין האפשרות שתיזכר לדיראון או תהפוך לנקודת המפנה. זו הגיעה בתוך פחות מ־24 שעות, עם הרבה מאוד סימנים מקדימים להיערכות שיא. בהם פינוי אנשי צוות לא חיוני מבסיסים אמריקניים ברחבי המזרח התיכון. במקביל לכוננות עליונה שהוכרזה בישראל, גם באיראן הודיעו משמרות המהפכה כי הם בכוננות עליונה.

חוששות מאפקט דומינו

הרבה מאוד ספקולציות נשמעו השבוע על השאלה איך תיראה תקיפה אמריקנית על איראן. האם ישראל תשתלב בה או תעמוד מן הצד; האם זה יהיה אירוע אחד מסיבי, או סדרה של תקיפות אוויריות מתמשכות; האם זה יתחיל ב"תקיפה שקטה" של אירועי סייבר שישביתו תשתיות חיוניות, או בתקיפה של בסיסי משמרות המהפכה. כל זה במקביל למערכה פסיכולוגית שאולי תגרום לאנשי הבסיג' והצבא לדיסוננס תפקודי, ותזרע את האופציה להתנדנדות ולעריקות שיחלישו את בסיס השליטה של המשטר.

סימן השאלה הגדול היה היעדר פריסה צבאית אמריקנית מסיבית במזרח התיכון, בדומה למה שראינו לקראת מלחמת 12 הימים. אבל לאמריקנים יש עדיין בסיסים בקטאר, באיחוד האמירויות ובגרמניה. לארה"ב ובעלות בריתה יש נכסים באי דייגו גרסייה באוקיינוס ההודי, ובמקרה הצורך יכולים להגיע מפציצים כבדים מארה"ב. אז כן, העמימות הזו מטרידה, אך את האיראנים עוד יותר, וגם את קטאר וטורקיה, שמנסות לפעול על תקן מתווכות.

התמונה שצפה השבוע היא שקטאר, טורקיה, סעודיה ומדינות נוספות ניסו לשכנע את הבית הלבן שתקיפה באיראן היא רעיון לא טוב, שיזעזע את המזרח התיכון כולו. אולי זה נכון, אבל לא מן הנמנע שמדינות שבהן שלטון מונרכי כמו סעודיה, או עם משטר מושחת ואוטוריטרי כמו טורקיה, חוששות שנפילת משטר הרשע האיראני תפעיל אפקט דומינו גם בקרבן. לא צריך לזלזל באפשרות הזו, ובהבנה שגם טראמפ עצמו לא מעוניין בתרחיש כזה.

כל ניסיון להבין כרגע לאן הולכים מפה הוא כמעט בגדר בלתי אפשרי. איראן, קצת כמו ברית המועצות לשעבר, היא סוג של אימפריה. האיראנים עצמם הם מיעוט בארצם הכוללת אזרים, כורדים, באלוצ'ים, אחוואזים ואחרים. גם אם יחולו שינויים במשטר האיראני, ייווצר אתגר אדיר לשמור על איראן בגבולותיה ולמנוע ניסיונות התבדלות ופרישה. בעיקר בקרב הכורדים, אם כי גם הבאלוצ'ים מועמדים לקרב בדלנות משמעותי. מי שמסתמן כרגע כמנהיג  האופוזיציה באיראן, בנו של השאה, רזא פהלווי, זוכה אומנם להכרה בקרב המפגינים, אבל יש לו גם הרבה מאוד מתנגדים, בעיקר בקרב המיעוטים הגדולים כמו הכורדים והאחוואזים, שאין להם סנטימנט לשושלת האיראנית ואינם זוכרים בחמדה את עידן השאה.

בקיצור, הכול נזיל והדרך ארוכה. צ'רצ'יל הבטיח בזמנו לבריטים דם, יזע ודמעות. הנוסחה הזו תהיה בתוקף גם בשבועות ובחודשים הקרובים. לא מומלץ לעצור את הנשימה בדרך להפתעות. אולי להפך, כדאי לקחת נשימה ארוכה מאוד.