ניקולס מדורו היה רודן מהסוג הקלאסי, וגילם רוע גלוי וחשוף: הוא לכאורה זייף את תוצאות הבחירות, עינה מתנגדים פוליטיים, ניהל את מדינתו כקרטל סמים והפך את ונצואלה העשירה למקום של רעב, עוני ודיכוי. כתוצאה מכך כרבע מאזרחי המדינה בחרו לעזוב אותה, והעדיפו לא פעם חיים של פליטים חסרי מעמד מאשר להתגורר תחת הרודנות שלו.

יהיו אשר יהיו סיבותיו של הנשיא דונלד טראמפ להפלת מדורו, בעולם חופשי שמושלים בו השכל והלב הישר היינו מצפים לשמחה חוצת מחנות על הפלתו – גם אם בליווי ביקורת עניינית על תוכניות טראמפ לעתיד ונצואלה או דאגה מהשימוש לרעה בסמכויות הנשיא. מול מדינות כמו סין, רוסיה ואיראן, שמיהרו לגנות את הפלת המשטר, היינו מצפים מאזרחי העולם החופשי לחגוג יחד עם אזרחי ונצואלה.

אך לא כך הגיב העולם החופשי. גל של פוליטיקאים וידוענים בחר להגן על משטר האופל. הסנטור ברני סנדרס כינה את המבצע "אימפריאליזם טהור", השחקן מרק ראפלו טען שטראמפ משתמש בשיטות של רודנים, והמוזיקאי רוג'ר ווטרס אמר: "לו הייתי אדם מאמין, הייתי מתפלל למען מדורו". גם קולות מהימין יצאו נגד המבצע בשם עיקרון הבדלנות, כמו הסנטור ראנד פול או חבר הקונגרס תומאס מאסי. התנגדו למבצע גם מובילי דעה מהימין הקיצוני, ובראשם קנדיס אוונס.

הצצה למרחבי הרשת והאולפנים תגלה שבשיח הציבורי משלוּ שאלות כמו "מי בעצם הרודן כאן, טראמפ או מדורו?", "איך אנחנו בכלל יכולים להחליט במקום אנשי ונצואלה מה טוב או רע להם?" או "האם מדורו אינו דמות מורכבת משמנסים להציג?". נראה כי היכולת של העולם החופשי להתאגד נגד משטר אפל התאיידה לגמרי, ואת מקומה תפס פקפוק ציני נצחי.

לכאורה, כולנו מסכימים ששעבוד, דיכוי ואלימות הם רוע, אך הצרה של הפוליטיקה העכשווית היא שאיננו מסוגלים להצביע על הרוע הזה או לשוחח עליו ללא גמגום וניסיון לאתר מורכבות סמויה. היכולת שלנו להגיב ערכית למציאות נפגמה משום שאפשרותנו לפרש את המציאות נפגמה, גם בעקבות המעמד השווה והדמוקרטי לכאורה שאנו מעניקים לכל פרשנות – אבסורדית, מחנאית או טיפשית ככל שתהיה. לכן גם כוכבי הוליווד, קומיקאים ומגישים שאינם בקיאים בדבר הפכו למובילי דעה חשובים.

במקביל, דווקא מפני שהשיח הכללי מעניק מעמד שווה לכל פרשנות ואין לו כלים להציב גבולות להיעדרם של שכל או לב ישרים, קבוצות קיצוניות מסוגלות לתייג את יריביהן הפוליטיים כ"רוע המוחלט" בקלות ומבלי לשלם על כך מחיר. מילים כמו "רודנות" או "רצח עם" הפכו שכיחות בהקשרים שאין בהם דבר מאלה. הן נבחרו רק כדי לזעזע את המאזינים, לא לתאר מציאות. המאזינים, בתורם, מפתחים בסופו של דבר אדישות למילים ולמשמעות שמאחוריהן, אלא אם הן משרתות אותם פוליטית ומאפשרות להם, למשל, להתנגח במנהיג שאינם מחבבים.

הילד שצעק "רודן, רודן" הפך את הכפר אדיש לרודנות, אך לא עצר את העריץ מלהגיע לשם. כתוצאה מכך, גם אם בני הכפר אכן מתנגדים לרודנות, הם לא מסוגלים לזהותה משום שכל אחד מפרש את המונח כראות עיניו עד שהוא הופך שכיח כמו אוויר – והמאבק ברודנות מצטמצם לכלי רטורי חביב על קיצונים. המרוויח הגדול מכך הוא הרוע, שנעשה בלתי ניתן לזיהוי וזוכה להגנה מכל פגע.

לרודנות, לרצח עם ולכל תופעה אנושית יש הגדרה יציבה וברורה. המציאות מורכבת, וריבוי פרשנויות הוא מבורך, אך אם אנו מאבדים את היכולת לפרש את המציאות יחד - אנו מאבדים את היכולת להגיב לה, מפני שהפרשנות הסובייקטיבית־עד־אבסורד אינה מביאה לפלורליזם, אלא לקיפאון ערכי ולאדישות פוליטית. העולם החופשי חייב לשקם את יכולתו לפרש את המציאות במשותף, כי אחרת הוא לא יצליח במאבקו מול משטרים אפלים הפועלים להפלתו מבפנים.