נסיבות מיוחדות גרמו לי לצפות לאחרונה בסדרה דוקומנטרית חדשה בנטפליקס – "המרינס", חיל הנחתים האמריקני. כוח דלתא שפשט בליל שבת על מעונו של נשיא ונצואלה אינו משתייך פיקודית למרינס, אך לא מדובר בשני צבאות שונים. כולם גברים אמריקנים המקדישים את שנות חייהם היפות ביותר למען ביטחון ארצם, ובמידת הצורך מחרפים את נפשם.

המבצע בוונצואלה היה עלול להסתיים בכישלון חרוץ, כפי שהסתיים לפני 46 שנים ניסיון חילוצם של בני הערובה האמריקנים בטהרן, מבצע משולב של כוח דלתא והמרינס. הוא לא היה הכי נועז מאז מלחמת העולם השנייה, כפי שטראמפ טען במסיבת העיתונאים במוצאי שבת, אפילו מבצע אנטבה שלנו היה נועז ממנו, אבל ודאי נועז, וברוך השם גם מוצלח.

מה למדתי מארבעת הפרקים של הסדרה על המרינס? שהלוחמים האמריקנים לא לגמרי דומים למקביליהם הצה"ליים. פרק האימונים שלהם ממושך יותר, המשמעת קפדנית בהרבה והחופשות נדירות. קצינת לוגיסטיקה המוצבת באוקיינוס השקט לא ראתה את בנה הפעוט במשך שבעה חודשים. טייס צעיר שבקושי התראה עם אשתו הטרייה, משלים בהכנעה עם דחיית ביקורו בבית עקב שיגור פתאומי של נושאת המטוסים שלו לחזית הלחימה בחות'ים. ועוד הבדל מובהק: כמעט כל הלוחמים והמפקדים הזוטרים שהתראיינו לסדרה חשפו מניע בעייתי לשירותם בצבא: רצון להרוג. ככה, כמו שזה נשמע. כמובן, הם רוצים להרוג את אויבי האומה בלבד, אך גם לפרוק בכך יצר אלים מלידה.

סמל קיילב קרואו מטקסס גדל בסביבה קשוחה, ולכן ראה במרינס את המקום היחיד שבו התוקפנות הטבעית שלו אינה בעיה שצריך לפתור אלא נכס. הוא מתאר את התשוקה "לחפש את הקרב" כדחף פיזי כמעט. חברו, קורפורל מקנזס, גילה שהתגייס למרינס כדי לראות "איך זה נראה כשדברים מתפוצצים". הפטריוטיזם הגיע רק "אחר כך". גם הלוחמת אליסה משיקגו משתוקקת להוכיח שהיא יכולה להיות "קטלנית", כמו הבנים.

אם לוחם חי"ר צה"לי, טנקיסט או טייס יכריז מול המצלמה שהוא התגייס כדי להרוג או לממש את תשוקת הקטלניות שבו, אמות הסיפים הפדגוגיות ירעדו פה, ובצדק. צה"ל הוא צבא ההגנה לישראל, לא צבא של סופרי גולגולות. אבל יוצרי הסדרה האמריקנית זורמים עם המניע האלים של המרינס, לא מוקיעים אותו. לדברי הבמאי, המטרה היא להראות את "הנשק האנושי" של ארצו. כשאחד הלוחמים אומר למצלמה ש"אני כאן כי אני אוהב להילחם", הבמאי מתאר זאת כ"כנות מקצועית". לוחמי המרינס וכוח דלתא לא יורים ובוכים. הם כלבי תקיפה בשירות אומתם. 

דונלד טראמפ, מפקדו העליון של צבא ארצות הברית, נכסף לזכות בפרס נובל לשלום, אך מתקשה אף הוא להדחיק את יצר התוקפנות שלו. במוצאי שבת חשף בכנות טראמפיסטית אופיינית את המניעים הנלווים של חטיפת הרודן מדורו: נפט, כסף, הפגנת כוח, ורצון להדק את האחיזה האמריקנית בחצי הכדור המערבי. כלומר, לא רק ביעור נגע הסמים שוונצואלה מפיצה בעולם, אלא גם חמדנות קולוניאליסטית לשמה. "אנחנו צריכים את גרינלנד", הצהיר השבוע. גם פנמה, קובה וקולומביה נמצאות כעת על הכוונת שלו.

אף על פי כן, לפי שעה, בחסדי שמיים, אנחנו מנועים מלהתלונן. אירוע ונצואלה טוב ליהודים. הוא מסייע רבות בהרתעת אויבינו, ובראשם איראן, אויבתנו המרה והנחושה ביותר. ובכלל, טוב שארצות הברית, ולא רוסיה או סין, מתפקדת כעת כשריף של כדור הארץ, ודואגת להסיר ממשטרי רשע את שכבת החסינות של "החוק הבינלאומי". שלטון היחיד של טראמפ עולה בקנה אחד עם רוב האינטרסים הלאומיים שלנו.

יכול להיות שיום אחד הוא יתהפך עלינו, חלילה, אבל בינתיים הוא עמוק בצידנו. מותר לנו להפיק מכך רווח מדיני וביטחוני בלי לחוש נקיפות מצפון. כזכור, גם הקמת המדינה התאפשרה בזכות צירוף אינטרסים בינלאומיים שלא נגעו לנו ישירות: ברית המועצות של סטלין רצתה להכאיב לבריטניה, ולכן הצטרפה לכוחות האור בהצבעה הגורלית באו"ם בנובמבר 47'. אגב, גם ונצואלה הצביעה אז בעד. מי ייתן וטראמפ יצליח להחזיר אותה לדרך הישר. הוא לא דמות מופת, אך בוודאי טוב יותר מסטלין.