חטיפת נשיא ונצואלה בידי ארה"ב התקבלה בסיפוק בקרב רבים בישראל, המתוסכלים כבר שנים ארוכות מחוסר האונים של המערב ביחס לאויביו.
יש סיבות טובות לסיפוק הזה. החולשה שהפגינו בעשורים האחרונים מדינות המערב, ואירופה במיוחד, כלפי רוסיה, סין והאסלאם הקיצוני היא הסיבה העיקרית לשגשוגם של הכוחות הרצחניים האלה. טוב אפוא שגם במערב יש מנהיגים שלא מהססים להפגין עוצמה מול אויבים חסרי רסן.
בישראל המצב הזה קשור גם לציפייה שאם כך נפרע הנשיא דונלד טראמפ ממדינה שסכנתה לארה"ב עקיפה – באמצעות הסמים שהיא מציפה בהם את ארה"ב – יש לקוות שכך ינהג גם כלפי התגרויותיה החוזרות ונשנות של איראן במערב.
הכי מעניין
אבל אחרי שהתלהבנו מהפעולה עצמה, כדאי בכל זאת לזכור שהדבר החשוב ביותר בבחינת פעולה כלשהי הוא מטרתה. פעולה של הפגנת כוח, אפילו אם היא חריגה במיוחד כמו חטיפת מנהיג של מדינה אחרת, אינה פסולה כשלעצמה - אבל היא חייבת להיבחן קודם כול לפי יעדיה. גם מטרה ראויה, כידוע, לא מקדשת בהכרח את כל האמצעים להשגתה. קל וחומר שאמצעים אשר יכולים להיות כשרים במצבים מסוימים לא מקדשים כל מטרה.
ואכן, המטרה, כפי שנראה בבירור מההקשר שלה, לא הייתה הבאת חירות לתושבי ונצואלה, ואפילו לא רק הסרת איום הסמים מתושבי ארה"ב. היא הייתה בעיקר השגת נפט ומשאבי קרקע חשובים אחרים לארה"ב.
איך יודעים זאת? כי לפי הפרסומים, המועמדת המועדפת על טראמפ להחליף את הנשיא ניקולס מדורו אינה מועמדת האופוזיציה שוחרת הדמוקרטיה, אלא סגניתו, בת בריתו לרודנות שהשליט מדורו בוונצואלה. אילו הפגיעה בסחר הסמים הייתה המטרה, די היה להטיל על ונצואלה עיצומים כלכליים קשים, שהיו גורמים לנשיא להבין שמה שירוויח בסמים הוא עלול להפסיד - ואף הרבה מעבר לכך.
ההתלהבות שלנו מהנכונות של טראמפ להפעיל כוח צריכה להיבחן לפי מטרות המדיניות הזו. במבחן כזה יתברר בקלות שמטרותיו רחוקות מאוד מאלה של ישראל.
המטרה האסטרטגית של ישראל היא ביסוס קיומה במזרח התיכון מתוך טיעון הצדק: לעם היהודי, שנרדף אלפי שנים בהיותו בגלות, מגיע לחזור למולדתו ולשכון בה בבטחה. למימוש המטרה הזו מותר כמובן גם להפעיל כוח, אבל רק כאמצעי למטרת מימוש הצדק.
את טראמפ, לעומת זאת, הצדק לא מעניין. הוא גם לא רוצה בהשלטת הדמוקרטיה על מדינות רודניות, דבר שעניין נשיאים אמריקנים קודמים. הוא חושק הישגים חומריים לארה"ב, ובדרך גם לעצמו ולמשפחתו, ולשם כך הוא מעוניין ליצור בריתות עם כוחות חזקים אחרים, רצוי גם עשירים.
לכן טראמפ מוכן להפקיר את אוקראינה, בעלת ברית מותקפת, לטובת התוקפן הרוסי. גם באזורנו טראמפ מחזר אחרי קטאר וטורקיה, שתי מדינות המפיצות טרור אסלאמיסטי, משום שהן מוכנות להגיע איתו להסכמים כלכליים טובים, מעניקות לו מתנות אישיות ויוצרות איתו בריתות ביטחוניות.
מתוך אכזבה עמוקה, לא פעם גם מוצדקת, מהעולם הליברלי־דמוקרטי שקונה את טיעוני אויבינו המרים ביותר, התפתחה בדעת הקהל הישראלית אהדה משונה לכוחות הריאל־פוליטיק של העולם - אלה שמלכתחילה מוותרים על יומרה לצדק וערכים, ורוצים רק לדבר ביזנס.
אבל העולם הציני הזה תמיד יהיה מסוכן יותר לישראל אף מהציניות של העולם הליברלי. משום שלערבים, ובוודאי לעולם המוסלמי הרחב, תמיד יהיו כוח דמוגרפי ומשאבים כלכליים יותר מלישראל הקטנה.
מערכת היחסים בין צדק לכוח היא נוסחה מורכבת. אבל עיקרה צריך להיות שהצדק הוא המטרה והכוח הוא האמצעי, ושגם אותו מותר להפעיל רק עד הגבול המספיק להגשמת המטרה או עד שהנזק בהפעלתו גבוה בהרבה מהתועלת בו. אסור להשעין את האסטרטגיה הישראלית על מדינות ומנהיגים שהמשולש כסף־כוח־כבוד מניע אותם. מנהיגים מהסוג הזה זכו כבר לכינוי בפי נביאינו: משענת קנה רצוץ.