בכל פעם שנראה כי סדרת האקשן שאנחנו חיים בה לא יכולה להפתיע אותנו יותר, האולפנים הגדולים דואגים להפיץ פרק חדש שמתעלה על קודמיו. בן אדם מוציא שבת לצלילי "שיהיה לנו שבוע טוב", פותח טלפון ומגלה שבשעה שהתענג על עוגיות רעידת אדמה בקידוש של שבת בבוקר, בוונצואלה הושלמו צילומי "מהיר ועצבני 11 וחצי".
מבצע מעצרו של נשיא ונצואלה ניקולאס מדורו הכה את העולם בתדהמה חיובית, למעט את אלה שלא. הנאורות החשוכה התחלחלה עמוקות נוכח חטיפתם של נשיא מעצמת סמים ורעייתו, כשהיא שומרת על מסורת רבת עשורים של תעדוף זכויות הפרט של האכזריים שבאדם על פני זכות ההמונים לחיות בשלום, או סתם לחיות. כמו בפרקי ההישרדות של השנים האחרונות בארץ הקודש, גם במקרה הוונצואלי הפגיעה באיש הרע שבסיפור דורשת עיון מבחינתם. כן, גם אם הוא מנהל קרטל סמים שמאיים להציף את ארצות הברית בסם מוות מחרב משפחות. גם אם מיומו הראשון בתפקיד הוא דיכא באכזריות אנשי אופוזיציה בארצו, הצליח בשחיתותו להביא לקריסת הכלכלה הוונצואלית ולהבריח מהמדינה מעל שבעה מיליון אזרחים בתוך עשור.
מדורו – יורשו של הוגו צ'אבס ותלמידו לענייני רודנות וסוציאליזם קטלני – מחזיק את היד למשטר האיראני, וגם לדיקטטורים עדיני הנפש מרוסיה ומסין. ובכל זאת מעצרו הביא להרמות גבה במקרה הטוב, ולחלחלה הגובלת בחמלה במקרה הרע. באגף הנאורות החשוכה רואים בנשיא ארה"ב הקפריזי, לכאורה, איום הרבה יותר משמעותי מרודנותו של נשיא דרום־אמריקני יציב באכזריותו, שמאיים גם על אמריקה הצפונית. בעולם הדמוקרטי והמתקדם שלנו, דווקא בית דין שדה של אולפני הנאורות הוא זה שיפרגן לך כרטיס יציאה מבית האסורים, כי מי אנחנו שנשפוט.
הכי מעניין
הגוון הציוני
בהתייחסות ראשונה לאירועים, טענה סגניתו הנאמנה של מדורו, דלסי רודריגז, כי הוא שליט ונצואלה היחיד. בתקשורת האמריקנית והעולמית מיהרו להעמיד את הצהרתה בעימות חזיתי מול הבטחת הנשיא דונלד טראמפ למהפכה, אולם נאלצו לחזור מכך ימים אחדים לאחר מכן, כשרודריגז הפכה לנשיאה בעצמה. ועדיין, אין כאן מהפכה של ממש: נשיאת ונצואלה הטרייה – "טיגריס" כפי שכינה אותו בחיבה הבוס שלה לשעבר – היא לא בשורה טובה לשוחרי הצדק, בהתחשב בחלקה ובחלקו של אחיה בהחזקת שלטון האימה. העולם החופשי מחכה לראש האופוזיציה בוונצואלה, מריה קורינה מצ'אדו, זוכת פרס נובל לשלום שנאלצה להימלט על חייה ממולדתה.
עוד כתבות בנושא
עד שזה יקרה, רודריגז תמשיך להיות בשורה לא מוצלחת לרענון השורות במדינה המתרסקת, ובעיקר בשורה קשה לקהילה היהודית. באותו נאום ראשוני, טענה רודריגז כי לפעולה האמריקנית בשטח ונצואלה היה "גוון ציוני", ואם לשפוט על פי שפת הגוף שלה ותפיסת עולמה, היא לא ניסתה להחמיא. על רודריגז צריך לשים עין, ולטענותיה כדאי לשים לב.
כמה חודשים אחרי הטבח הנורא בשמיני עצרת, המהפך הביטחוני במדינת ישראל החל לתת את אותותיו. גבורת הלוחמים והאזרחים שיצאו מביתם להגן על אחיהם ועל המולדת כמו הזרימה משב חמצן לדרגים הגבוהים בצמרת, שנראה שקפאו על מקומם ביום הטבח. תושייתם ומסירותם חסרת הגבולות הזכירה למי שצריך שהרוח הזו עדיין פועמת בעם הזה, והרוח הזו מעצימה ומדבקת. מרגע שהמערכות השונות הרימו ראש, תנועת החמצן החלה לזרום בתנועת רצוא ושוב מהצמרת אל העם ובחזרה. ממבצע הביפרים בלבנון ועד למתקפת עם כלביא באיראן.
היכולות הפנומנליות של מערכות הביטחון הישראליות הוצגו באירועי קצה שכל אחד ואחד מהם ראוי לככב בסרט הוליוודי נטול אמינות, ולמלא ערכי אנציקלופדיה ביטחונית רחבת היקף. אלא שרצף האירועים הבלתי נתפס הזה, בצד מחיר המלחמה הממושכת והחרדה לשלום החטופים והלוחמים, דחקו את הפעולות לפינה נשכחת. כמו תמונת תעתוע של היה או לא היה. למרות הרושם הכביר שעשו עלינו המתקפות הראשונות בלבנון ובסוריה, הן הצליחו לפתוח מהדורות למשך זמן קצר בלבד. שגרת המתקפות הפכה לידיעה שולית בצידי החדשות, קצת כמו מדדי הבורסה: שיהיה, למתעניינים בלבד.
אולם בשעה שרעידות האדמה המקומיות הפכו בשגרתנו לתנועה יומיומית של גשר צף על פני מים סוערים, בעולם עוד מרגישים את ההדף. גם אם המילים "הגוון הציוני" נאמרו ממניעים אנטישמיים או אנטי־ישראליים, הן מגלות סוד בינלאומי ידוע, שרק אצלנו נותר מוסתר. "הגוון הציוני" הוא שם קוד למבצע גבורה; למתקפת פתע של מי שלא מוכנים להישאר עוד סבילים אל מול איום קיומי, וסוף־סוף קמים ועומדים על נפשם.
הטיגריס של מדורו, האישה שעשתה הכול כדי לשמר את שלטון האימה, מביטה בארה"ב ורואה לנגד עיניה ברית של ציידים נחושים, וטוב שכך. האייתולות מאיראן צופים בה בדריכות.