הביטחון באזור הארקטי והמשבר בוונצואלה הפכו בתוך ימים ספורים לשתי החזיתות המובילות והסמליות של האסרטיביות האמריקנית החדשה תחת נשיאותו של דונלד טראמפ. שני סיפורים שונים לחלוטין, אך מחוברים בחוט משותף ברור: התפיסה שלפיה ארצות הברית חייבת לשוב ולהצהיר באופן חד משמעי על השפעתה הביטחונית והאסטרטגית, גם במחיר של חיכוכים עם בעלות ברית ותיקות ועימות הולך ומחריף עם המשפט הבינלאומי.
בזירה הארקטית, התגובה האירופית לדרישות האמריקניות בנוגע לגרינלנד באה לידי ביטוי בהצהרה משותפת שעליה חתמו מנהיגי צרפת, גרמניה, איטליה, פולין, ספרד, בריטניה ודנמרק. המסר חד וברור: "הביטחון באזור הארקטי הוא עדיפות יסודית עבור אירופה ועבור הביטחון הבינלאומי והטרנס־אטלנטי", אולם הריבונות, השלמות הטריטוריאלית ואי פגיעות הגבולות של ממלכת דנמרק (כולל גרינלנד) הם "עקרונות אוניברסליים" שאינם נתונים למשא ומתן.
סגנית נשיא ונצואלה לשעברדלסי רודריגז נואמת לצד אחיה, נשיא האסיפה הלאומית של ונצואלה חורחה רודריגז | צילום: AFP
אזרחים בוונצואלה לאחר שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ הודיע כי מדורו נלכד וגורש מהמדינה | צילום: AP
הפגנות נגד טראמפ בוונצואלה | צילום: Jung Yeon-je / AFP
מפגינים בפנמה למען האופוזיציה בוונצואלה | צילום: EPA/BIENVENIDO VELASCO
"רק דנמרק וגרינלנד, ורק הן, מוסמכות להחליט בנושאים הנוגעים להן", עוד נכתב במסמך. ההצהרה, פרי משא ומתן דיפלומטי אינטנסיבי ודקדקני, נוסחה כך שתסמן ריחוק מהצהרותיו של טראמפ מבלי להיגרר לעימות חזיתי עם וושינגטון. לא במקרה היא מדגישה כי ארצות הברית נותרת "שותפה חיונית", וכי ביטחון הארקטי חייב להיות מובטח יחד עם בעלי הברית בנאט"ו, תוך כיבוד מגילת האו"ם והסכם ההגנה משנת 1951 בין וושינגטון לקופנהגן.
הכי מעניין
עם זאת, הדברים האירופיים נאמרים בשעה שמוושינגטון מגיעים מסרים בכיוון ההפוך. על פי פרסומים במגזין האקונומיסט, הממשל האמריקני בוחן שורה של אפשרויות לחיזוק השפעתו על גרינלנד, ובהן גם האפשרות להסכם אסוציאציה ישיר עם האי, שידיר את דנמרק - בדומה להסכמים שנחתמו עם מיקרונזיה, איי מרשל ופלאו. הסכם כזה עשוי לאפשר לארצות הברית להרחיב את נוכחותה הצבאית ואת תשתיותיה האסטרטגיות באזור שהופך יותר ויותר לזירת תחרות גיאופוליטית.
הפרלמנט האירופי | צילום: EPA/RONALD WITTEK
מי שהבהיר עוד יותר את העמדה האמריקנית הוא סטיבן מילר, סגן ראש הסגל של טראמפ, שטען כי הדרישות בנוגע לגרינלנד משקפות את "העמדה הרשמית של ממשלת ארצות הברית". אף ששלל עימות צבאי, מילר הטיל ספק בריבונות הדנית על האי, כינה אותו "קולוניה" אפשרית וטען כי השליטה בגרינלנד חיונית לביטחון הלאומי של ארצות הברית ולאיזון האסטרטגי באזור הארקטי. גם דונלד טראמפ עצמו לא ריכך את הטון. ההפך הוא הנכון.
בראיון למגזין האטלנטיק הצהיר כי "ארצות הברית זקוקה באופן מוחלט לגרינלנד מטעמי הגנה", וטען שהאי מוקף באוניות רוסיות וסיניות וכי דנמרק אינה מסוגלת להבטיח את ביטחונו. הדברים עוררו תגובה חריפה במיוחד מצד ראש ממשלת דנמרק, מטה פרדריקסן: "לארצות הברית אין כל זכות לספח שטחים הנתונים לשליטה דנית. אם מדינה חברה בנאט"ו תתקוף מדינה אחרת בנאט"ו, זה יהיה סופה של הכול: של נאט"ו ושל מערכת הביטחון שנבנתה מאז מלחמת העולם השנייה".
נשיא ונצואלה ניקולס מדורו (משמאל) אוחז ב"חרב פרו" של גיבור העצמאות הוונצואלי סימון בוליבר במהלך טקס צבאי בפוארטה טיונה, קראקס ב-25 בנובמבר 2025 ו-(מימין) נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מבקר בנושאת המטוסים ג'ורג' האב בוש | צילום: AFP
גם ראש ממשלת גרינלנד, ינס־פרדריק נילסן, החריף את הטון. "די. די ללחצים, די לפנטזיות סיפוח. אנחנו פתוחים לדיאלוג, אך ורק תוך כיבוד המשפט הבינלאומי", הוא הכריז. קו זה חזר והודגש גם בלונדון ובנציבות האירופית, שהבהירו כי רק דנמרק וגרינלנד מוסמכות להכריע באשר לעתיד האי. ובינתיים, בעוד הארקטי מלבה את המתיחות הטרנס־אטלנטית, החזית המשמעותית השנייה שפתח השבוע נשיא ארצות הברית היא אמריקה הלטינית.
לאחר מעצרו של נשיא ונצואלה ניקולס מדורו ורעייתו, הבית הלבן מציג את המבצע כהצלחה גדולה ומאיים בצעדים נוספים. "השיקום ושינוי המשטר, טובים יותר ממה שהיה קודם", אמר טראמפ, והאשים את מדורו כי עמד בראש קרטל פשיעה האחראי למותם של "מאות אלפי אמריקנים". משרד החוץ האמריקני, בראשות מרקו רוביו, חזר והבהיר כי "זה ההמיספרה שלנו", וכי ארצות הברית לא תאפשר שאיומיה הביטחוניים יימשכו. הדברים, כמובן, עוררו תגובות מיידיות.
ג'ורג'ה מלוני | צילום: Juan Mabromata / AFP
ראש ממשלת בריטניה, קיר סטארמר | צילום: AFP
פדרו סנצ'ס. | צילום: AFP
נשיא צרפת עמנואל מקרון | צילום: EPA/SERGEY DOLZHENKO
פרידריך מרץ | צילום: RALF HIRSCHBERGER / AFP
נשיא קולומביה גוסטבו פטרו דיבר על נכונות להתנגדות מזוינת, בעוד נשיאת מקסיקו קלאודיה שיינבאום דחתה את הרעיון שלפיו אמריקה כפופה לעוצמה אחת, והצהירה כי היבשת "שייכת לעמים החיים בה". עם זאת, בזירה הפנימית בארצות הברית, המהלך בוונצואלה חיזק את מעמדו של טראמפ. לפי הסקרים, שיעור התמיכה בנשיא עלה ל־42%, אף שאזרחים אמריקנים רבים כבר הביעו חשש מהסתבכות יתר באמריקה הלטינית הלא רחוקה.
רוביו, שמוצג בידי חלק מהפרשנים כאדריכל האמיתי של "מבצע ונצואלה", מנסה כעת לקדם אסטרטגיה של "שלטון באמצעות שליחים": להימנע מכיבוש ישיר ולהישען על שיתופי פעולה סלקטיביים עם גורמים מתוך המשטר הצ'אביסטי. היעדים המוצהרים כוללים פירוק רשתות סחר הסמים, החייאת תעשיית הנפט בסיוע תאגידים אמריקניים, ניתוק הקשרים עם איראן וחיזבאללה ונטרול ארגוני גרילה מרקסיסטיים אזוריים. עם זאת, איום בפשיטות נוספות עדיין מרחף מעל השולחן.
מנהיגי אירופה בביקור בבית הלבן | צילום: ANDREW CABALLERO-REYNOLDS / AFP
מגרינלנד ועד קראקס, הקו שמוביל טראמפ מצטייר כקוהרנטי ורדיקלי: השבת המרכזיות האמריקנית בכל זירה אסטרטגית, גם במחיר של מתיחת גבולות הדיפלומטיה המסורתית. זוהי אסטרטגיה שמחזקת את התמיכה הפנימית, אך חושפת את ארצות הברית לחיכוכים הולכים ומעמיקים עם בעלות בריתה באירופה ובאמריקה הלטינית, ומעמידה במבחן את ארכיטקטורת הביטחון ואת הכללים הבינלאומיים שנבנו מאז תום מלחמת העולם השנייה.
ובסופו של דבר, מגיע הפרדוקס הפוליטי שסוגר את המעגל. הפשיטה האמריקנית נגד משטרו של ניקולס מדורו גונתה בחריפות על ידי בייג'ינג, טהראן, מוסקבה, אנקרה, קובה ואפילו חמאס - רשימה החופפת כמעט במלואה לציר אויבי המערב המוצהרים. די לעבור עליה כדי לזהות את ההידוק ההולך וגובר של הברית בין משטרים קומוניסטיים לתנועות אסלאמיסטיות, המאוחדות סביב אויב משותף אחד: המערב הליברלי. אלא שבנקודת הזמן הזו מתרחש דבר חסר תקדים.
עוד כתבות בנושא
לא רק שחקנים אלה מתייצבים נגד טראמפ, אלא גם מנהיגי המערב עצמם מתרחקים ממנו, מבקרים אותו בגלוי ומגינים על עקרונות - ריבונות, גבולות ומשפט בינלאומי - דווקא מול הפעולה האמריקנית. התוצאה היא בידוד פוליטי חריג: בעוד אויבי המערב תוקפים את טראמפ מתוך רפלקס אידאולוגי, בעלי הברית מערערים עליו מטעמי שיטה וסדר עולמי. במילים אחרות, בניסיון להשיב את מרכזיותה של ארצות הברית, טראמפ עלול למצוא את עצמו ניצב מול כולם: אויבים ושותפים גם יחד.
