במאמר שפרסם השבוע בעיתון הארץ גדעון לוי הוא העלה על נס את האישה הערבייה שכיבתה בנשיפה נרות חנוכה בקניון במרכז הארץ. מבחינתו של לוי - כותב שרק מעטים עדיין לוקחים ברצינות - מבזת החג היא לא פחות מרוזה פארקס.

אני סבורה שאם פארקס הייתה שומעת שהיא - אישה אמיצה שנלחמה על שוויון זכויות - משולה לאישה שרק מזלזלת בדתם של אחרים ומונעת מהם את מימוש זכויות הפולחן שלהם, היא הייתה מתהפכת בקברה.

לוי הוא רק תסמין לתופעה רחבה יותר של ישראלים המנרמלים התנהגות אנטישמית על שלל צורותיה. מה אמור לחשוב אדם שאינו יהודי כאשר הוא קורא את גדעון לוי, שרבים ממאמריו מתורגמים ומפורסמים בהארץ באנגלית? מדוע יחשוב שלא בסדר לכבות חנוכייה הדולקת מחוץ לבית כנסת בבואנוס־איירס או לנפץ חנוכיית חב״ד בניו־יורק? הרי אם יעשה זאת, אפילו ישראלים יראו בו אביר זכויות אדם כמו רוזה פארקס.

כיבוי או ניפוץ חנוכייה עשויים להיראות שוליים לחלק מהאנשים, אך הדרך משם להתעמרות ולאלימות נגד יהודים במדינות העולם לא רחוק כמו שאנשים נוטים לחשוב. באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק המעבר מריסוס צלבי קרס לקללות נגד סטודנטים יהודים ארך שבועות אחדים. בגל המחאות שפקד את האוניברסיטאות באביב 2024, הזמן שחלף בין צרחות ״מנהר ועד לים״ ועד לאלימות פיזית ארך ימים ושעות בלבד.

הארץ, במיוחד בגרסתו האנגלית, הוא אחד ממקורות הידע המרכזיים של הארגונים השוללים את קיומה של ישראל, ועליו הם מבססים רבים מהנתונים המשמשים אותם. זאת, לצד התעמולה שמפיצים ארגונים כמו בצלם, שלום עכשיו ושוברים שתיקה.

אחד הטיעונים המרכזיים שנשמעים מפי פעילים וארגונים אנטי־ישראליים בעולם הוא "מדוע אתם באים אלינו בטענות אם אפילו ישראלים אומרים שהמעשים הללו הם גבורה אזרחית?" מה שעושים לוי ודומיו הוא מעשה נבלה לא רק משום שהאמירות האלה מוטעות מוסרית, אלא משום שבמילותיהם הם נותנים גושפנקה לכל האנטישמים ברחבי תבל, ומשכנעים אותם שמה שהם עושים אינו רק "לא נורא" - אלא צודק. זו לא סתם גושפנקה, אלא כזו של איש רוח ישראלי שכותב באחד העיתונים המרכזיים במדינה.

כותבי הארץ אינם האשמים היחידים. כלי התקשורת הממוסדים אומרים שוב ושוב שההבדל בינם ובין הרשתות החברתיות הוא שיקול הדעת והמקצועיות שמבדילים אותם מבימות לא מפוקחות המאפשרות שיח ביבים. הארץ מתגאה במיוחד בשיקול הדעת שהוא מפעיל ובאיכות העיתונאית של כותביו ועורכיו.

לכלי תקשורת כאלה יש אחריות לוודא שטקסטים כאלה לא יפורסמו אצלם בשל הנזק הממשי שהם עלולים לגרום ליהודים בתפוצות ובישראל. אין פירוש הדבר שאיני תומכת בחופש הביטוי, ושאסור היה לגדעון לוי לכתוב את שכתב, אך עורך אחראי היה אומר לו בעדינות שמקומם של טקסטים כאלה הוא בעמוד הפייסבוק האישי שלו - ולא מעל דפי העיתון.

לבסוף, גם על מכבת הנרות צריך לדבר. יש להניח שלוי מצדיק את מעשיה כהתקוממות על מה שעושה ישראל לאחיה ואחיותיה בעזה גם בלי שחקר לעומק אותה ואת מניעיה. היא כנראה לא שמעה על התירוץ הבזוי הזה, כי במשטרה טענה שעשתה זאת כי לרגל יום הולדתה, שלטענתה חל באותו יום: היא רק רצתה לכבות נרות כפי שמכבים נרות על עוגת יום הולדת.

התירוץ הפתטי מראה על חוסר כבוד בסיסי למשטרת ישראל ולמדינת ישראל, אך ההסבר ששייך לוי למניעיה גרוע אף יותר. הוא כופה עליה אידיאולוגיה שאין ודאות שהתכוונה אליה בכלל, שהרי ייתכן שהיא פשוט בזה ליהדות ולמנהגיה ללא קשר לעזה.

יתרה מכך: מכבת הנרות היא אזרחית ישראל, מה שמעיד על הלך הרוח הבעייתי בקרב חלקים מערביי ישראל, שאומרים: שוויון זכויות – כן, כבוד ליהדות ולמנהגיה – לא.