ניקולס מדורו היה יכול לשבת עכשיו על החוף אי שם בטורקיה, וליהנות מהבריזה של החורף הים־תיכוני. במרחק אלפי קילומטרים מהבית אבל קרוב־קרוב להון השחור שלו, מדורו היה יכול לבלות את שארית חייו כפנסיונר עשיר במדינה זרה. הוא היה יכול להיות הדיקטטור לשעבר של ונצואלה, שלקח הצעה אמריקנית ופרש מן השלטון דרך בחירות חופשיות.
אם היה לוקח את העסקה הוא לא היה הראשון. ב־1994, למשל, משלה בהאיטי חונטה צבאית שהשעתה את הנשיא הנבחר ותפסה את השלטון. בספטמבר באותה השנה, לחץ צבאי אמריקני גרם למנהיג החונטה להתפטר ולהשיב את הנשיא הנבחר לכיסאו. מנהיג החונטה ושאר מנהיגי ההפיכה קיבלו חסינות ופרשו מתפקידיהם, והאיטי חזרה להיות דמוקרטיה ללא שפיכות דמים.
תקדים האיטי היה יכול לשמש את מדורו כדי להשיג לעצמו עסקה. והיום, כשהוא עומד בפני האפשרות הממשית של תקיפות אמריקניות, הפיכה בגיבוי וושינגטון ואפילו פלישה – אי אפשר לא לתהות אם מדורו מתחרט שלא לקח את ההצעה לפרוש בשקט כשהיה יכול.
ההזדמנות הגיעה במהלך כהונתו של ג'ו ביידן בנשיאות. כשביידן נכנס לבית הלבן בינואר 2021, הוא ירש את מדיניות "הלחץ המקסימלי" של טראמפ מול ונצואלה. מדיניות טראמפ נכשלה: כל הניסיונות להפיל את מדורו דרך חתרנות או לחץ כלכלי נכשלו. חואן גוואידו, "הנשיא הזמני" שארה"ב הכירה בו ב־2019, נתקע בלימבו פוליטי. גוואידו ניסה להיפטר ממדורו בניסיון הפיכה באפריל 2019, אולם הניסיון נכשל: הגנרלים שהיו אמורים לעבור צד נשארו לעמוד לצד הדיקטטור. הסנקציות החמורות שארה״ב הטילה לא הפילו את המשטר, אבל כן החמירו את המשבר ההומניטרי ודחפו מיליונים לברוח.
נשיא ונצואלה ניקולס מדורו | צילום: AP
ממשל ביידן שינה את הגישה: במקום לחץ מקסימלי – תקשורת. אנשיו של ביידן הציעו למדורו את האפשרות לשפר את היחסים עם ארה״ב, ותוך כדי כך לשפר את הכלכלה בוונצואלה ואת מצב הדמוקרטיה בה. בנובמבר 2022 הממשל העניק לתאגיד האנרגיה שברון רישיון לחזור לפעילות בוונצואלה. במקביל התחיל דיאלוג במקסיקו־סיטי בין המשטר ובין האופוזיציה.
ונראה שהדברים מתפתחים בכיוון חיובי: הצדדים הגיעו להסכם על בחירות חדשות. ההסכם הגדיר את הפרמטרים למה שהיו אמורות להיות בחירות חופשיות והוגנות לראשונה מזה שנים בוונצואלה. כפרס על התנהגות טובה, באוקטובר 2023 הסיר ממשל ביידן חלק מן הסנקציות על תעשיית הנפט בוונצואלה. מדורו היה יכול לקחת את ההזדמנות, להתחרות בבחירות חופשיות - וכנראה להפסיד. בעוזבו את מוקדי הכוח, הוא היה יכול למתג את פרישתו כעידן חדש ושינוי לוונצואלה, לקבל מוושינגטון הבטחות לחסינות מתביעה, ולהתחיל את הפרק הבא של חייו – כאמור, עם כל ההון שגנב מאזרחי ונצואלה.
אבל הבחירות שהתקיימו ביולי 2024 היו הכול חוץ מחופשיות והוגנות. משטר מדורו פסל מנהיגי אופוזיציה רבים, את חלקם השליך למעצר, והבטיח לעצמו תחרות קלה. מיליוני אזרחי ונצואלה בחו״ל לא היו רשאים להצביע, צעד חריג בבחירות דמוקרטיות, במיוחד במדינה שבה מתנגדי משטר רבים כל כך נמלטו מאימת מדורו וקודמו הוגו צ'אווס. גם בוונצואלה עצמה, כוחות הביטחון או בעלי הברית של המשטר איימו על מצביעים במחוזות האופוזיציה. מדורו נבחר שוב, וניצח בבחירות שהתקיימו באופן המנוגד לחלוטין להסכם מ־2023.
מדורו האמין שממשל ביידן לא יעשה כלום בתגובה. ואכן, ביידן לא הגיב. הוא אפילו לא החזיר את הסנקציות. הממשל סירב לבטל את הרישיון של שברון להפיק נפט בוונצואלה, ושברון הפכה לענק בתעשיית הנפט שם: החברה הייתה אחראית ל־20 אחוזים מתפוקת הנפט במדינה ול־30 אחוזים מהכנסות הממשלה מנפט. אבל במקום למנף את התלות הזו, ממשל ביידן המשיך את הרישיון. למה? לא ברור. כשנשאלו ישירות למה הרישיונות נשארים פעילים אף שמדורו הפר את התחייבויותיו, פקידי הממשל התקשו להסביר. התשובה החוזרת: "מדיניות הסנקציות תחת בחינה מתמדת". שום פעולה לא ננקטה.
טראמפ חזר לבית הלבן עם רוח חדשה. כבר בפברואר 2025, בחודש שאחרי כניסתו לתפקיד, הוא ביטל את הרישיון של שברון. מדורו סומן כמנהיג ארגון טרור, והממשל החל בלחץ צבאי, כלכלי ומדיני כדי לצייר את הממשלה בקראקס כלא לגיטימית, פושעת ואיום על הציבור האמריקני.
אם מדורו ירצה לסגור עסקה עם טראמפ, הוא יתקשה לעשות זאת לא רק בגלל הדרישות שיעמיד נשיא ארה"ב – כנראה פרישה של מדורו וחיסול תעשיית הסמים במדינה – אלא גם משום ניסיון העבר. מדורו הוכיח שהוא לא עומד בהסכמים. למה שטראמפ יאמין לו, כשמדורו כבר הפר את ההסכם עם ממשל ביידן?
