האומנם בעוד שנים מספר, לימודי האמנות יסתכמו באימון לכתיבת פרומפטים מוצלחים? שאלה זו מונחת לפתחם של העוסקים בכל תחומי האמנות משום שבעתיד הקרוב, הבינה המלאכותית (להלן הבינה) לא רק תוכל ליצור אמנות ברמת גימור מושלמת, היא גם תגבר במקוריות וביכולת היצירתית שלה על פני כל אמן אנושי. האם אנו עומדים בפני תום עידן הרוח היצירתית באנושות? האם שכלול ביצועי הבינה יגרום לניוון יכולת היצירה האנושית? כיצד האמנים אמורים להתכונן לקראת עידן כזה? וכיצד תיראה אנושות שחבריה אינם נדרשים ואולי כבר אינם מסוגלים להוויה של אמנות ויצירה?
להלן אנסה לטעון שדווקא בעידן הבינה, תפקיד האמנים יהפוך לחשוב מאי־פעם. לשם כך יש להבין את אופן פעולת הבינה ואת משמעותו המטאפיזית של אופי זה.
הבינה פועלת, משתנה ומגבשת תוצאות באמצעות העיקרון הסטטיסטי. כלומר, היא אינה "מבינה" או "חושבת", אלא מחשבת הסתברות. כך לדוגמה, ניתן לבנות משפטים שלמים מתוך כלל ההסתברות של מילים רודפות. התשובות שהיא מספקת לרוב קרובות לאמת, מפני שמרבית המשתמשים הקיימים אינם דוברי שקר או חסרי דעת. התוצאה אפוא איננה תוצאה של "אמת", אלא סך סטטיסטי של כל הקיים ברשת.
הכי מעניין
בתקופתנו, הכלכלה כולה נשענת במידה רבה על עקרונות סטטיסטיים – מחברות ביטוח המחשבות סיכונים, ועד להערכות ביקוש ותנועות כספים. אך הסטטיסטיקה מטבעה אינה משקפת את "האמת" המוחלטת של המקרה הפרטי והקונקרטי. דוגמה לכך היא נתוני הבריאות: רוב האנשים בריאים, אך עבור אדם חולה, נתון זה הוא חסר ערך לחלוטין. גם האדם הבריא מאושר בשל מצבו האישי ולא בשל מיקומו הסטטיסטי.
אריאלקו, פריט מהתערוכה ”שביר: אינטימיות", .2025 התערוכה הורכבה מדימויים שנוצרו בבינה מלאכותית והוצגה בגלריית רחוב יפו ,97 ירושלים | צילום:
כאן עולה שאלה פילוסופית־מתמטית מרתקת: מכיוון שהכלל מורכב מפרטים, ומכיוון שהסטטיסטיקה אינה מתארת נכונה את מצבם של הפרטים היוצרים אותה, מהו בעצם תוקפה של החוקיות הסטטיסטית? הרי אף על פי שתוצאות ההסתברות אינן רלוונטיות למבחן הפרט הבודד, השימוש בהן מניב תועלת משמעותית, וחוקי ההסתברות נחשבים מעין "אמת" מתמטית. קובייה המוטלת פעמים רבות לא תיפול תמיד על הספרה שש, חוק ההסתברות 1:6 אכן פועל. אך אם איננו יודעים להסביר את הסיבה לפעולתו של החוק, מדוע אנו פועלים על פי תוצאתו?
שאלות תיאורטיות אלו לא הטרידו רק מתמטיקאים. גם פיזיקאים מרכזיים כגון ארווין שרדינגר, נילס בוהר ותלמידו ורנר הייזנברג, התחבטו בהן בהקשר של מדידות. לשיטתם, עצם פעולת המדידה משנה את התופעה הנמדדת. לכן, במקום לבחון את התופעה בפועל, הם נאלצו "לאמוד" אותה.
ואכן, בעולם שבו "האמת" אינה אלא אומדן, סך כולל וממוצע של התופעות, הסיבה שבגינה אנו מקבלים את ההסתברות כחלק מהחוקיות היא תועלתית לחלוטין: אם נדע כיצד פועל ההווה, נוכל לחשב את העתיד. ניסוח זה, שגובש על ידי הייזנברג, נדחה על ידי פילוסופים שונים. הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן, למשל, טען שבאופן עקרוני איננו מסוגלים לדעת את ההווה במלואו. מבחינה פיזיקלית, קביעה זו ברורה: לעולם לא נוכל לתאר מצב באופן מדויק לחלוטין, אלא רק כפי שהוא נתפס ומופיע דרך האמצעים המוגבלים שלנו. כל ההיכרות שלנו עם יסודות המציאות אינה אלא השערה הקרובה לאמת המדויקת.
והנה נוצר פרדוקס עמוק: מבחינת הסטטיסטיקה, המצב חמור אף יותר. האירוע הבודד אינו מנבא את האמת; רק ריבוי אירועים עשוי לנבא אותה. יתר על כן, ככל שמספר האירועים גדל, כך הנתון הסטטיסטי מדויק יותר (עשרים הטלות קובייה יציגו את התוצאה הסטטיסטית פחות נכון ממאתיים הטלות). לתוצאה זו השלכה מעניינת: ככל שאנו מתרחקים מהפרט הבודד על ידי ריבוי מקרים, אנו יודעים יותר על עתידו ומהותו של אותו פרט.
אם כך, חוקיות זו אינה נובעת מהמציאות הפיזיקלית; היא נוסחה. ככזו, היא קיימת במרחבי התודעה בלבד. התודעה האנושית זקוקה למספר גדול של אינטראקציות כדי לגבש מסקנות סטטיסטיות. הנוסחאות ותוצאותיהן הן אפוא פרי התגובות הללו. מכאן אנו מגלים כי דווקא המרחב המטאפיזי והלא ממשי של התודעה, חוזר להיות הבסיס לקשר בין רוח אנושית אחת לחברתה.
אדם קדמון
אחד המושגים היסודיים בקבלת האר"י, הוא המושג "אדם קדמון" (א"ק). מדובר בשלב ראשון בתורת ההשתלשלות, המתארת את תהליך הבריאה מהמצב האינסופי והמופשט אל הממשות כפי שהיא לפנינו. הא"ק הוא מעין תוכנית־האב לכל מה שנמצא, הרעיון של הכול. לאחר שתוכנית זו נוצרה, אפשר לתאר את היווצרות הפרטים, התופעות והישויות. למקובלים היה צורך חיוני בתיאור שלב זה של הא"ק. באמצעותו הם הצליחו לתווך בין האינסוף הבראשיתי, זה שהיה קיים בטרם כל יצור נברא, ובין המצב שיש בו ממשות ופרטים. האינסוף הוא מצב בלתי נתפס. לעומתו העולם שלנו, המצוי בתוך פרטים וגבולות ואינו יכול להשתלשל ולהיווצר ישירות ממצב האינסוף, זקוק למצב מתווך שבו "הכול כלול", שבתוכו קיימת תבנית כוללת ומופשטת וממנו נוצרים הדברים.
מצב זה, כמו תיאורים נוספים בתורות האר"י, איננו מצב היסטורי אלא כזה שמתקיים בכל רגע. אין זה תהליך כרונולוגי שהתרחש אי־אז בעבר, אלא הוא מתהווה בו זמנית עם המצבים שלאחריו. אם הא"ק מציג מרחב שבו האנושות וכל מה שמצוי הוא תוכנית אחת שממנה מתקיים כל פרט ופרט, ייתכן שנוכל להקביל את הא"ק לזירה הסטטיסטית היוצרת את הבינה, שכן המרחב של הבינה הוא מעין א"ק; סך כל הפעילות והישות. לכן אפשר להציע שהבינה תוכל לגאול את האדם מישותו הפרטית, זו שכובלת אותו בתוך עצמו ומשדלת אותו לאינדיווידואליות. היא עשויה לכונן מרחב שבו באה לידי ביטוי התוצאה הסטטיסטית האנושית, הסך הסטטיסטי המופשט, הרוח האנושית החוזרת אל הא"ק ומהווה אותו ללא הרף.
מהפכת הדפוס הביאה את הידע אל הפרט, לכל אדם; מהפכת הבינה מחזירה את הידע מהפרט אל הכלל, ומעתה מושגי הידע כבר אינם נחלת הגאון וספריו אלא נחלת הכלל ויצירתם. הידע הוא מעין שותפות אינסופית המתהווה בכל רגע ויוצרת הוויה אנושית אחרת. זאת ועוד, במהפכת הבינה, האמנים, כמו שאר היוצרים, ייאלצו להמציא את עצמם ללא הרף ויהיו חייבים לברוא עולמות חדשים, משום שברגע שייווצר סגנון, כל אדם יוכל לבקש מהבינה ליצור לו כל דבר באותו סגנון, ומרגע זה כבר לא יהיה ערך לאמן. ברגע שההברקה של ואן גוך תהפוך לאפשרית לכול, ואן גוך ייאלץ לחדש את עצמו.
המהפכה יוצרת אפוא זיקה חדשה בין האינדיבידואל והכלל. לא רק שהמתח ביניהם חלף, אלא שכל אחד מהם נדרש להזין את משנהו ולהיות דינמי יותר. הא"ק כמו הבינה, משתנה בכל רגע ומעניק השראה לכל מה שמשתלשל ממנו, ואותם פרטי השתלשלות חוזרים ומזינים את דמות הא"ק במעין "אור חוזר" (גם זה מושג קבלי המציין את יכולת ההשפעה של הפרטים על הכלל). הא"ק ניתן לתיאור כמצב שיתופי שמהותו היא כלל רוח האדם, וטבעו יהיה כלל מה שיצרו האמנים והחכמים. נוצרת כאן ממשות מטאפיזית כוללת, שהשפעתה תהיה קריטית.
הרצון הכללי
מהו הדבר שמניע את האדם? האם בעומק הדברים שמניעים אותנו נמצא גורם שמשותף לכול? השאיפה לגלות את הרצון המניע את הישות, מוכרת בעיקר מצידה הפוליטי בהגותו של ז'אן ז'אק רוסו, שהשתמש בביטוי "רצון כללי" לתיאור קיומה התקין של חברה ומדינה. אך הרצון הכללי הוא גם מושג המתאר את מה שנמצא עמוק בתוכנו, שכן כל אדם משתוקק לגלות שיש דבר אחד שממנו ואליו אנו נעים. הראי"ה קוק מרבה להשתמש במושג רצון כללי, ולא מופרך לשער שהוא שאב אותו מתורתו של הפילוסוף השנוא עליו, ארתור שופנהאואר.
שופנהאואר קיבל את דעתו של קאנט באשר לחוסר היכולת לעמוד על טיבם של הדברים הקיימים, אלא רק על התופעות הנובעות מהם. עם זאת, לדעת שופנהאואר יש דבר שבכל זאת קיים וממשותו אינה מוטלת בספק: הרצון, הדבר שמניע את הכול. אלא שלדעתו, ובדומה לטענות שניתן למצוא בדתות מזרחיות, הרצון הוא המקור לסבל, הוא עיוור וחסר תכלית, ולכן מביא עימו צער ומלחמות; ואילו לדעת הראי"ה, הרצון הכללי הוא אלוהי, הגיוני ותכליתי, וכמובן מוליך את העולם אל עבר שלמותו, אל האושר הצפוי לו.
הראי"ה ושופנהאואר ראו גם באמנות אלמנט מרכזי בכלל, ובטיפול ברצון בפרט. אך גם ביחס לאמנות קיים הבדל בהשקפתם. כשם ששניהם מסכימים על כך שהרצון אינו תשוקה אישית אלא מהות יסודית המכוננת את המציאות, כך הם מסכימים שהאמנות היא הדרך והכלי לטיפול במצב זה. ואולם שופנהאואר קבע שהדרך לחמוק מהצער שנובע מהרצון הכללי הוא השימוש באמנות, משום שהאמנות מאפשרת לִרְצוֹת בלי לְרַצּוֹת. באמנות איננו שואפים להשיג משהו, לא מבקשים לרצות משהו, אלא מתבוננים ללא אינטרס. גם הראי"ה מבקש להגיע למשהו כללי בעזרת האמנות, אך הוא מייחס לאמנות יכולת של שחרור פנימי שמתוכו מגיע האדם לגילוי. אצל הראי"ה, כל גילוי הוא צעד לחשיפת הקשר של הפרט למגמה הכללית.
עקרונות אלו עשויים להבהיר עד כמה קריטית הנוכחות של אמנים בזירת הבינה, זירה שבה באים לידי ביטוי כל הרצונות והופכים אותה למעין "רצון כללי". אמנות אינה דבר של מה בכך, היא אינה רכיב שולי בקיום האנושי. האנושות מוזנת ומושפעת מהעיצוב האופף אותה, מהצבעים והקווים, מהצלילים, ההבעות וכל המרחב הבלתי מילולי, נחלת האמנים הגדולים. נוכחותם של אמנים מאמינים ושומרי מצוות חשובה לשיח הציבורי הנוצר בהשפעת זירת הבינה, משום שהם אלו העשויים לתת למהפכה הזו מרחב מטאפיזי. אמנים שהמרחב שלהם הוא בית־מדרשי עשויים לחולל תנועה דו־קוטבית, כזו שתחזור שוב ושוב מהאינדיווידואל אל הא"ק, מהרצון הפרטי אל הכללי. בתהליך זה, בעזרת הבינה, הולכת ומתעצבת מודעות מורכבת ועשירה, הוויה אנושית חדשה שהאמנים ייטלו בה תפקיד מכריע.
אנו עומדים על סיפה של תקופה חדשה באנושות. את השפעותיה קשה לשער, אך את האחריות המוטלת עלינו, אפשר ורצוי להעריך.
הרב ד"ר בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים "בר אילן" בתל־אביב וראש מסלול לגברים "אהיה" לאמנות, עיצוב ותיאטרון במכללה האקדמית אמונה