לא מזמן הצגתי בטור זה סקרים מטרידים, שמצביעים על כך שחלק ניכר מהשמאל האמריקני, הרבה יותר מהימין, סבור שאלימות פוליטית היא לגיטימית. יתר על כן, השמאל מקבל בשלווה יחסית אלימות שעולה בקנה אחד עם האידאולוגיה הנעורה שלו. למשל, אלימות גזענית של שחורים נגד לבנים, שמוצאת הבנה ב"תאוריה הביקורתית של גזע" (הידועה כ־CRT), תזכה לרוב להתעלמות משמאל.

דוגמה מובהקת לכך ניתנה מעט לפני הרצח של צ'רלי קירק, כאשר אירינה זרוצקה, פליטה בת 23 מאוקראינה, נרצחה בתחבורה ציבורית בדרכה מעבודתה בצפון קרוליינה. באירוע, שתועד במלואו, רואים אותה יושבת בשלווה, כשאדם שחור קם ממושבו מאחוריה ובלי שום סיבה דוקר אותה בצווארה ומותיר אותה מדממת למוות.

הרצח שטף את הצד הפוליטי השמרני בארה"ב כנחשול, כאשר האירוע המזעזע הושתק כמעט לגמרי בתקשורת הממסדית משמאל. ברור לגמרי שלו היה אדם לבן מתועד רוצח כך צעירה שחורה, האירוע היה פותח את כל המהדורות. הימין האמריקני לא הבין איך האנשים שקוראים להעמקת הסיוע לאוקראינים במלחמתם, ולכאורה תומכים בהם, מתעלמים מרצח פליטת אותה מלחמה רק משום שהרוצח הוא בעל גון עור כהה.

לאחר מכן הגיע הרצח של צ'רלי קירק, ואיתו תופעה חדשה שצצה בחיים הציבוריים בארה"ב: סרטוני לעג לנרצח, וביטויי שמחה ועליצות בשירים, ריקודים ותנועות שמשחזרות את הרצח. זו הייתה הפגנה פתולוגית של קהות רגשית לרצח המתועד, שבו כדור פגע בצווארו של קירק והותיר אותו מדמם למוות מול אשתו ושני ילדיו הקטנים.

הדברים לא השתפרו מאז, ולא רק בסקרי האלימות. למשל, השמאל ממשיך להפגין בזעם מול סוכני אכיפת ההגירה הפדרליים בארה"ב (ICE), ולא פעם מדובר בהתפרעויות לא חוקיות שמסתיימות במעצרים. סוכנים פדרליים רבים נתונים לאיום של "דוקסינג" (חשיפת פרטיהם האישיים ומקום מגוריהם) ואיומים על חייהם. "צאר הגבולות" שמינה טראמפ, תום הומן, סיפר שהוא חי בנפרד ממשפחתו, כדי לא לסכן אותם לנוכח האיומים על חייו.

השבוע ארגן השמאל האמריקני הפגנות נרחבות תחת הכותרת המגוחכת "אין מלכים" – כביכול טראמפ שנבחר באופן דמוקרטי הוא "מלך", תעמולה מוכרת לנו היטב מישראל. גם בהפגנות הללו היו איומים באלימות וקריאות מפורשות לרצח סוכנים פדרליים. בתקרית אחרת תועדה מפגינה מחקה בלעג את האופן שבו נרצח צ'רלי קירק. במקרה אחר תועד מפגין שהתחפש לרוצח של קירק.

אין ספק שמדובר בתופעה קיצונית, שמקשה על קיום המנגנונים הדמוקרטיים של הידברות, הסכמה ופשרה. מה מקורה? ראשית, יש להצדקת האלימות הזו פן אידאולוגי ברור, שמקורו באינדוקטרינציה של השמאל. השמאל מלמד זה שנים שאין מבחינתו אי־הסכמה לגיטימית. העולם מתחלק ל"נעורים" טובים, שבהם נלחמים הרעים החשוכים. יתר על כן, כשהרעים מתבטאים, כלומר, מבטאים אי־הסכמה ומקדמים את השקפתם השונה, מדובר ב"התקפה" ו"אלימות" נגדם.

למשל, אם מישהו חושב ש"יש רק שני מינים", זו קריאה אלימה שמכשירה ג'נוסייד של טרנסג'נדרים. מי שמתנגד לאפליה מתקנת (המכונה היום DEI), הוא גזען ומדכא. מי שחושב שצריך לגרש מסתננים לא חוקיים, הוא פשיסט ודיקטטור. "מילים הן אלימות" היא סיסמה ממשית שהשמאל הנעור מנחיל לחסידיו. זהו כמובן ההפך הגמור מהתפיסה הדמוקרטית שרואה הישג בכך שמילים מחליפות אלימות, אבל חשוב מכך, זו הדרך שבה מוכשרת אלימות נגד הימין, שנחשב לאלים רק משום שהוא מעז לבטא את דעותיו השונות.

אבל זה לא כל הסיפור. מי שיצפה בתגובות השמחה אחרי רצח קירק, ייווכח שהן מדגימות קהות רגשית בולטת, על גבול הפסיכופתולוגיה אם לא מעבר לו. אדם סביר אינו שר בשמחה ורוקד בפומבי מול תיעוד רצח נורא, גם של מתנגדיו הפוליטיים. איך נסביר זאת?

ובכן, ייתכן שחלק מהתשובה מגיע מתחום בריאות הנפש. בשנים האחרונות נרשמת עלייה משמעותית מאוד בשימוש בתרופות שפועלות על המצב הרגשי. הן מיועדות למי שסובל מדיכאון קליני אך נרשמות בסיטונות גם למי שמדווח על תחושות חרדה ודכדוך. ישנה קבוצה גדולה של תרופות כאלה (SSRI היא הרווחת ביותר).

הנתונים אינם מלאים, משום שהמחקר הרפואי מאחר מאוד אחרי התופעה – שמעשירה את חברות התרופות והממסד הרפואי. באופן גולמי אפשר להבחין בקפיצה של עשרות ומאות אחוזים בשימוש בתרופות כאלה בעשרים השנים האחרונות. אם אנו מוסיפים לתרופות האלה מריחואנה, שהפכה לחוקית במדינות רבות, אנו מוצאים ששליש מקרב הצעירים עד שנות ה־40 צורכים אותן, והמגמה בעלייה מתמדת.

תוצאת הלוואי הנפוצה ביותר של השימוש בסמים הללו היא קהות רגשית, שמתבטאת בין השאר באובדן אמפתיה ובאדישות. לכן צריך לכלול כאן גם שימוש כרוני במריחואנה, שקהות שכזו היא תוצאה ידועה ורווחת שלו. אם כן מספר הולך וגדל של אנשים בארה"ב מדווחים על דיכאון, חרדה, או בלבול זהות כלשהו, פונים לסיוע נפשי, ואז מקבלים בקלות רבה מאוד טיפול תרופתי חזק שמיועד למקרים קשים של דיכאון. בחלק גדול מהמקרים הטיפול הזה גורם לאפתיה.

הנתונים הגולמיים מעידים על כך שהתופעה נפוצה יותר בקרב נשים ובשמאל. כלומר, הסיכוי שהקהות הרגשית והאפתיה ישתלבו עם אידאולוגיה נעורה גבוה. משמע, חלק הולך וגדל באוכלוסייה מנסה להתמודד עם חרדה אנושית טבעית כלשהי בעזרת תרופה מלאכותית ובעלת עוצמה שמקהה את רגשותיו, ומעלה אותו על מסלול של הקצנה התנהגותית פוליטית.

משבר הפנטניל – תרופה אופיואידית ממכרת ששווקה בכמויות עצומות כמשכך כאבים כמעט פלאי – חולל משבר פשיעה לאומי (המחקר המדעי הגיע רק הרבה אחרי שהתברר האסון). בלבול הזהות המינית והטיפולים ההורמונליים הכניסו חלק גדול וחסר תקדים מהדור הצעיר לדיכאון ומצוקה נפשית (גם פה המחקר מתעכב). כעת אפשר לחשוד שמתפתח משבר בריאות שלישי: שימוש מתרחב בסמים שפוגמים בתפקוד הרגשי, שימוש שנוטה להיות רווח יותר בשמאל.

נקודה אחרונה. הנתונים כאן הם מארה"ב, אבל הזינוק בשימוש בסמים הללו ניכר במערב כולו, כולל בישראל. האוכלוסייה המערבית מסממת את עצמה רגשית בעזרת "תרופות" מתקדמות ומתוחכמות, במספרים שהופכים לבעלי משמעות לאומית והשלכות פוליטיות נרחבות. גם אם הדיאגנוזה עוד לא ודאית, הפרוגנוזה מדאיגה מאוד.