המבנה היפה ביותר שנמצא בלב כל עיר אירופית הוא הקתדרלה. לא משום שהיא גבוהה יותר מכל מגדל, ולא מפני שהיא מעוטרת יותר מכל ארמון, אלא משום שהיא מעידה על הלך הרוח והמחשבה שבנו אותה.

בניית קתדרלה לא נועדה לספק פתרון פונקציונלי, אלא לבטא מחויבות לאתוס קולקטיבי. זו הייתה פעולה רוחנית של חברה שלמה שהאמינה שהיא חלק ממשהו גדול ממנה. גילדות של בעלי מלאכה, דור אחר דור, עבדו באבן, בעץ, בזכוכית; הם לא רק בנו מבנה, הם השתתפו בפרויקט שהגדיר את זהותם.

קתדרלות נבנו במשך מאות שנים. ההבנה שהעבודה לא תושלם בדור אחד לא נחשבה לכישלון ולא גרמה תסכול, היא הייתה מובנת מאליה. איש לא נדרש לשכנע את הבנאי שעליו להניח אבן לטובת הדור הבא. המסירות לפרויקט הייתה מסירות לתרבות, לאמונה, לשפה אדריכלית שידעה לגלם את רעיון האלוהים והאדם בתוך אבן.

בתקופתנו, האדם הפרטי אינו מחויב עוד לפרויקט שגדול ממנו. הרעיונות הגדולים דהו, עומעמו ולבסוף נשכחו. זה איננו תהליך שכחה של ידע, אלא של עצמיות. התרבות איבדה את עצמה. האמנות ויתרה על היופי. הדת שותקת. הפוליטיקה הפסיקה להכריע. האקדמיה הפסיקה להציע אמת. האדם, שפעם ביקש להיות בן תרבות, הפך למשתמש. הוא איננו מבקש לעצב את עולמו אלא רק לשרוד בתוכו. וכשהקיום מתרוקן ממשמעות, גם הסדר מתחיל להיסדק.

תרבות ששוכחת את עצמה מפסיקה להניע לפעולה שהיא מעבר לתחושת הרגע. היא מאבדת את היכולת לשאת זמן, לסבול סתירה, להתמיד גם כשאין תמורה מיידית. היא נעשית קצרת נשימה, זיכרון ורוח. החינוך איננו מעצב זהות, הוא מכשיר טכנאים. אירופה שכחה את הסיפור שלה. דורות חדשים מתחנכים על שיח של זהות נזילה וערכים טכניים, והפכו למנוכרים למורשת של עצמם. זוהי תרבות מפוארת שמפחדת כעת להכריע בין טוב לרע, ולכן מאבדת את היכולת להגן על עצמה.

הפילוסופיה הקונטיננטלית, שביקשה לשחרר את האדם, לכדה אותו בתוך מערכת מושגית שמרוקנת את קיומו ממשמעות. "אדם" הפך למונח תלוי הקשר, לרצף תכונות משתנות, למושג פתוח שאין בו עוד מחויבות. התרבות האירופית, שבעבר ביקשה להגדיר את האדם החופשי, כבר אינה מסוגלת להציע כיוון. היא איבדה את היכולת לנסח את עצמה, ולכן גם את היכולת להגן על עצמה. האדם המערבי חש תלוש, נטול שורש, זר. במובן הקמאי ביותר, האירופים חדלו להיות בני תרבות.

מה שמאפיין במיוחד את מצב התרבות האירופית בימינו איננו שנאה עצמית אלא עייפות. לא תשישות של גוף אלא של רוח. הדקדנס איננו פגם מוסרי אלא תשישות קיומית. זו ציוויליזציה שאיבדה את היכולת להאמין בעצמה. כשאין עוד עלילה, החיים הופכים למחוות אירוניות. כשאין אמונה באמת, נותר רק משחק. תרבות שכזו איננה צועדת לעבר עתיד, אלא שוקעת מתוך הרגל שאין בו עוד תכלית ואמונה.

חירות שמובילה לריקנות

אוסוולד שפנגלר, שכתב על שקיעת המערב, זיהה את הרגע שבו תרבות חדלה ליצור והופכת למערכת. החיים עצמם נמשכים. אנשים עובדים, מערכות פועלות, הרחובות מתוחזקים, אבל הנשמה הסתלקה. זו איננה קריסה פתאומית אלא עייפות מצטברת. האמונה הפכה לפרוצדורה.

הקהל, אם הוא עוד טורח להגיע למבני התרבות, רואה בהם קודם כול הזדמנות חברתית לעשות רושם. מבני התרבות עצמם – התיאטראות, המוזיאונים, הספריות והכנסיות – איבדו את תפקידם המסורתי. הם עדיין עומדים על תילם ומוכרים כרטיסים (בעיקר לתיירים), אך חדלו לשאת מסר. הם הפכו לתפאורה. הפיאצות, שהיו פעם מרחב חי של פרלמנטים, הפכו לנופים יפים לתיעוד, נטולי נוכחות אנושית ממשית. תחנות הרכבת שבעבר גילמו תיאום, אחריות וסדר, הפכו למרחבים מוזנחים המאוכלסים בנוודים, מהגרים וחסרי בית. הרחוב האירופי, בפרט בפרברים, נעשה קודר לא מפני שנעשה עני, אלא מפני שניטלה ממנו הרוח.

לאחר שהכיכרות הישנות איבדו את תפקידן הציבורי, החיים זזו למרחבים וירטואליים ולחללי הקניונים. מבנים סגורים, ממוזגים, תכליתיים, שם מתרחשים החיים החדשים. קנייה, תנועה, חזרה הביתה. אלא שגם בקניון הייתה פעם טיפת נשמה. ליד חנויות הבגדים הייתה חנות ספרים, מעל אזור המזון היה קומפלקס קולנועי. בתוך מבנה הצריכה הייתה עדיין אפשרות לפגוש סיפור, דמיון, אמנות. אבל גם זה נעלם. בתי הקולנוע נסגרו. מרכזי התרבות, דלוחים ככל שהיו, פינו את מקומם לעוד חנויות של מותגים. התוצאה היא קניון שאין בו נשמה, שהוא רק צינור להעברת בני אדם מרכישה אחת לאחרת. זו איננה טעות תכנונית אלא מימוש של השקפת עולם. הפילוסופיה המטריאליסטית התגשמה באבן. לא רק המוצרים נעשו חומריים, גם האדם נעשה כזה.

הדקדנס אינו רק סגנון, הוא המצב הקיומי. לכן, מה שנותר מתרבות המערב בורח שוב ושוב אל האירוניה, הפרודיה והסרקזם. לא מתוך חיבה, אלא בשל חוסר יכולת להזדהות עם שום דבר נשגב. כאשר אין עוד ערכים שניתן למות בעבורם, אין גם כאלה שכדאי לחיות למענם.

תרבות היא קודם כול שייכות לעבר משותף, לערכים משותפים, ולחזון בדבר עתיד משותף. היא מעניקה לאדם תחושת שייכות אל דבר־מה גדול ממנו: אלוהים, עם, משפחה, מסורת, נוף. תרבות איננה רק אוסף של הרגלים, היא דרך חיים שמעניקה משמעות. אולם בניגוד לתרבות של אתונה, רומא, פריז ומדריד, האיחוד האירופי איננו תרבות, הוא מנגנון. הוא מציע מערכת של תקנות במקום שפה חיה, אופרציה של ניהול במקום שורש של זהות. הוא משקף חברה שמעריכה נהלים יותר מערכים. זהו סממן של דקדנס.

הילדים שנולדים אל תוך סדר כזה (אם הם בכלל נולדים) מגיעים לעולם שאין בו גיבורים, אין בו חובה קדושה ואין בו רגש קולקטיבי. הם לא רואים עצמם חלק ממהלך, ואין להם למה להשתייך. וכשאין למה להשתייך, אין גם סיבה להמשיך את עצמך הלאה. כך, המשבר הרוחני הופך למשבר קיומי, המשתקף בבירור בנתונים.

האירופים כבר כמעט לא מביאים ילדים לעולם. זו אינה סטייה זמנית אלא מגמה יציבה. ברוב מדינות מערב אירופה, שיעור הילודה עומד סביב 1.4 ילדים לאישה – הרבה מתחת לרמת התחלופה הטבעית של 2.1. המשמעות פשוטה וקטלנית: כל דור מחליף את עצמו רק ב־70%. כל שני סבים משאירים אחריהם נכד אחד, ולעיתים גם זה לא. מאחורי המספרים הללו מסתתרת מגמת דעיכה. אירופה נובלת. במונחים אבולוציוניים, לאירופים אין עתיד. ההתאבדות הדמוגרפית הזו אינה נובעת מעוני או מאלימות, אלא משגשוג של ריקנות. התרבות המערבית מספרת לנשים שחייהן האמיתיים מתחילים רק אחרי גיל הפריון; שאימהות היא עיכוב, לא ייעוד. וכך, בהנדסה חברתית מתוכננת, יותר או פחות, יצר החיים הבסיסי ביותר, העמדת הדור הבא, קמל. זוהי תרבות שמוותרת על עצמה ועל עתידה בשם הדוניזם. המערב עומד להיות מושמד לא משום שהובס בקרב פיזי, אלא משום שהוא מביס את עצמו תרבותית.

המצב הפוסט־מודרני לא רק שוגה בניתוח המציאות, הוא גם מחולל את המשבר האנושי שאנו נתונים בו. הוא שואף לחירות אינסופית מבלי להבין שחירות כזו, שאין בה גבולות ואין בה הבחנות, אינה מובילה לשחרור האדם אלא לריקונו. בניסיונו למחוק כל היררכיה הוא מחק גם את ההבדל בין אמיתי לשקרי, בין יפה למכוער, בין טוב לרע. וכשהכול שווה, שום דבר כבר לא חשוב. הוא שואף לייצר חברה ללא הבחנות, אך התוצאה אינה הרמוניה אלא אדישות מוחלטת. הוא פועל לא רק נגד התרבות שלו, אלא נגד עצם האפשרות לתרבות כלשהי. החברה שהוא יוצר איננה רב־תרבותית אלא אל־תרבותית, כי כשהכול לגיטימי, דבר כבר אינו קדוש. חברה שכזו אינה מסוגלת עוד להגן על שום דבר, אפילו לא על עצמה.

זקוקים למהגרים

המצב הזה אינו רק רעיון פילוסופי, אלא מציאות יומיומית בחברה צרכנית שבה העונג הוא כל מה שנותר, העיקרון המארגן היחיד של החיים. האירופים בחרו בחיים נוחים יותר: בלי ילדים שיגבילו את החופש שלהם, ובלי הצורך לטפל בזקנים שלהם בעצמם. מדינות כמו שווייץ כבר מציעות מנגנון פשוט להתאבדות מסודרת. אך החיים ההדוניסטיים הללו דורשים תחזוקה, ולכן נדרשות ידיים עובדות שינקו את הבתים, יאיישו את המשרות הנמוכות ויטפלו בזקנים שנזרקו אל בתי האבות. כך הפכה ההגירה ההמונית ממדינות מוסלמיות לפתרון אידאולוגי, כלכלי וחברתי. היא עונה על צורך שנוצר מתוך בחירה מודעת באורח חיים נהנתני וחסר אחריות. החברה האירופית פתחה את שעריה למהגרים משום שהיא זקוקה להם כדי למלא את הפונקציות שהיא עצמה נטשה. כך החלה אירופה להחליף את עצמה לא מתוך כורח חיצוני, אלא מתוך כניעה פנימית לעקרון התענוג.

ההגירה ההמונית יוצרת באירופה חברה אחרת. דור המהגרים המוסלמי אינו חולם את חלומותיה של אירופה ואינו רוצה להיות חלק מסיפורה. הוא מבקש להקים בתוכה תרבות משלו. המהגרים מביאים איתם דת אחרת, משפט אחר, יחס אחר לנשים, למשפחה, לשוויון ולחירות. הם לא מבקשים להשתלב בתרבות האירופית אלא להחליף אותה. אירופה הפוסט־נוצרית משכנעת את עצמה שכל התרבויות שוות, ולכן היא לא רק פותחת את שעריה אלא מוסרת את עתידה לתרבות שמנוגדת לה באופן מוחלט ויסודי. בשכונות שלמות באירופה כבר לא שומעים את השפה המקומית, והמסגדים עולים במספרם על הכנסיות. קודים תרבותיים זרים שולטים ברחובות, באווירה ובסדר הציבורי. במידה רבה, האירופים חדלו להאמין בזכותם להיות אירופים.

היחס של אירופה לישראל חושף את עומק הפתולוגיה הרוחנית, התרבותית והתיאולוגית. אלה שבעבר גירשו, רדפו ורצחו את היהודים, אינם מוצאים כיום עוז בנפשם להגן על זהותם מול גלי ההגירה המוסלמית. ההגירה הזאת, המבקשת מפורשות להקריב את ישראל בשם שנאת ישראל המוסלמית, פוגשת את האינטרסים הפוליטיים של השמאל האירופי המבקש את קולות המהגרים בקלפיות, כפי שתיאר בחדות הסופר הצרפתי מישל וולבק בספרו "כניעה".

אבל שיתוף האינטרסים הפוליטי הוא רק שכבה אחת של עומק המשבר. מתחת לפני השטח מתקיים תהליך עמוק יותר, שיש בו ממד פולחני: הצליבה המחודשת של ישראל, רצח האב התיאולוגי, היא טקס של קתרזיס שנועד לשחרר את אירופה מרגשות האשמה על פשעי השואה. הם מוכרחים להאשים את היהודים בכך שהם הפכו לנאצים בעצמם, משום שרק באופן זה יוכלו האירופים לפטור את עצמם מהכתם ההיסטורי הרובץ על תודעתם.

כפי שהסביר הפילוסוף שמואל טריגנו, אירופה מפעילה כיום מבנה מורכב של "תיאולוגיית החלפה" חילונית־פוליטית: במבנה זה, הפלסטינים תופסים את מקומם של היהודים כקורבנות האולטימטיביים, ואילו הישראלים מתוארים כנאצים החדשים. כך מתאפשרת כפרה לאשמה האירופית, שכן אם היהודים עצמם הפכו לנאצים, הרי שהאירופים פטורים מן האשמה ההיסטורית. זאת ועוד, ניתנת להם אפשרות לכפר על פשעי העבר באמצעות תמיכה ביהודים החדשים, הלא הם הפלסטינים. כך מבקשת אירופה להשתחרר מרגשות האשמה על פשעיה המחרידים כלפי היהודים המקוריים, וכך היא מחזירה לעצמה את תחושת העליונות המוסרית במחיר הישן והקבוע – הקרבת היהודים.

סכנת הברבריות החדשה

ההיסטוריה מלמדת שתהליך של אובדן עצמי אינו דבר חדש בתולדות אירופה. ימי הביניים החלו במשבר דמוגרפי וקיומי. במאה החמישית לספירה התמוטטה האימפריה הרומית המערבית, לא משום שהובסה בקרב צבאי אחד אלא משום ששבטים ברברים חדרו אליה בהדרגה. כאשר הודח הקיסר הרומי האחרון, רומולוס אוגוסטולוס, בשנת 476, זו לא הייתה רק קריסה פוליטית אלא בעיקר קריסה תרבותית. השבטים הברברים לא ביקשו להשתלב בתרבות הרומית אלא להחליף אותה. האימפריה לא התמוטטה ביום אחד, אלא שקעה אל תוך עצמה; היא איבדה את זהותה ואת האמונה בזכותה להתקיים. גם אם חומותיה של רומא עדיין עמדו, כבר לא נותרה הרוח שתגן עליהן.

מהתמוטטות האימפריה הרומית נוכל ללמוד שיעור נוסף. היום כמו אז, אנו רואים פיצול פנימי באירופה בין מערב היבשת למזרחה. במזרח אירופה עדיין קיימת התקווה לעתיד היבשת. כאשר האימפריה הרומית המערבית נפלה, המשיכה האימפריה הרומית המזרחית, ביזנטיון, להתקיים כמעט אלף שנים נוספות בזכות זהות תרבותית ברורה, דת חזקה ולכידות פנימית. באופן דומה, מזרח אירופה של ימינו אולי ענייה יותר חומרית מן המערב, אך היא עדיין עשירה יותר מבחינה רוחנית. מתקיימים בה מסורת חיה, סמלים לאומיים, זיקה לדת ותודעה היסטורית ברורה. רוב המזרח עדיין יודע מי הוא, ולכן מבין על מה ראוי להגן.

התקווה הזו אינה מובנת מאליה. במזרח מתנהל מאבק ממשי על דמותה ועתידה של היבשת וגם שם מתרחשת קריסה דמוגרפית, אבל היא אינה נתפסת שם כגזירת גורל. מדינות כמו פולין, הונגריה וצ'כיה מנסות באופן פעיל לייצר מדיניות שתשנה את המצב. הן מטפחות במכוון ערכי משפחה, מעודדות ילודה ופועלות לחיזוק הזהות התרבותית והלאומית. במזרח עדיין יש סיכוי משום שהוא מנסה לשמור על מה שנותר ומוכן להיאבק על עתידו. הקרב רחוק מלהיות מוכרע. התקווה קיימת, אבל היא עדיין שברירית.

כדי להבין את הסכנה הגדולה ביותר המאיימת על אירופה, כדאי להיעזר אולי בדימוי שמציע לנו החוק השני של התרמודינמיקה. לפי חוק זה, מערכות סגורות נוטות תמיד להגדלת האנטרופיה – לאי־סדר הולך וגובר – עד לנקודת שבר שבה הן מתמוטטות או מתארגנות מחדש באופן דרמטי ואלים. החברה האירופית נמצאת כעת בתהליך מתקדם של דעיכה פנימית ועלייה מתמדת באי־סדר התרבותי, הערכי והלאומי. כאשר אירופה תתעורר לבסוף להבין את עומק המשבר, התגובה לא תהיה הדרגתית, שקולה או מבוקרת, אלא התפרצות פתאומית ואלימה. שפנגלר כינה זאת "הברבריות החדשה": אלימות של גברים חסרי דעת, שיגיבו למשבר בזעם עיוור, ללא הבחנה בין אויב לידיד. כפי שמלמד אותנו האנתרופולוג רנה ז'יראר, במצבים כאלה החברה מחפשת שעירים לעזאזל, אשמים מדומיינים שישלמו את המחיר על כישלונה התרבותי. לא כולם מוכנים לקבל את ההתאבדות התרבותית והלאומית הזאת, ואלה שיסרבו לוותר ימצאו עצמם לכודים במאבק חסר רחמים על זהותם, והמאבק הזה יגיע עם שנאה, אלימות ונקמה. זוהי הסכנה האמיתית האורבת לאירופה; לא דעיכה איטית אלא התפרצות אלימה, תוצר בלתי נמנע של שנים ארוכות של אדישות והתעלמות.

האם יש דרך אחרת? התשובה היא כן. אבל הדרך האחרת חייבת להתחיל עכשיו, לפני שיגיע רגע השבר. היא דורשת חזרה אמיצה ומודעת לערכי היסוד, מתוך הבנה מפוכחת של המציאות ולא מתוך זעם. לא ניסיון נוסטלגי להחיות את העבר, אלא החלטה מחודשת וברורה לגבי השאלות הגדולות שאירופה שכחה: מהי משפחה, מהי משמעות החיים, מהם גבולות, מהו טוב ומהו רע. במקום תגובה אלימה, הדרך הזו דורשת בנייה מחודשת של זהות מתוך הכרה בטעויות העבר. אפשר לראות ניצנים לכך במזרח אירופה. מדינות ברית וישגרד – הונגריה, פולין, צ'כיה וסלובקיה – נאבקות באומץ לשמר את זהותן הלאומית והדתית, והחלופה שהן מציגות צריכה לעורר בדחיפות את שאר אירופה. ואולם לרשות מנהיגי היבשת עומד חלון הזדמנויות צר מאוד, הדורש מנהיגות, אומץ וכנות. יותר מכול, החלופה הזו דורשת מאירופה לגלות מחדש את הרצון להמשיך ולהתקיים. מכיוון שאלו חסרים, וספק אם יגיעו, מזרח אירופה צריכה לשאול את עצמה האם לא הגיע הזמן לשקול ברצינות נתיב אחר, הכולל פרישה מהאיחוד. מדינות מזרח אירופה יכולות עדיין לבחור בעתיד משגשג משלהן, במקום לשקוע יחד עם המערב ולאבד את הכול.

אירופה עומדת בפני צומת דרכים היסטורי: חזרה נחושה לזהות, או אובדן חסר תקנה. זו לא בחירה בין פרוגרסיביות לשמרנות אלא בין חיים למוות, בין ניתוק לזהות. אם אירופה תבחר במשפחה, באמונה, באומה ובגבולות, אם אירופה תבחר בעצמה, היא תוכל לחיות.

ד"ר רונן שובל עומד בראש מכון ארגמן ללימודים מתקדמים