סין ואנחנו והמלחמה הבאה – שלהם ואולי גם שלנו

סין רואה בעיני רוחה מלחמות גדולות: מפלישה קונבנציונלית אדירה לטאיוואן ועד עימות גרעיני. מעיד על כך היטב המצעד שקיימו לפני כחודש עשרת אלפים חיילים סינים, בליווי עשרות מערכות נשק שונות, בכיכר טיאננמן. המצעד נערך לרגל שמונים שנה לניצחון על יפן במלחמת העולם השנייה, אך מצעדים צבאיים לא נועדו לחגיגות אלא להפגנת כוח.

כמובן, אי אפשר להניח שמצעד צבאי משקף את יכולת הלחימה האמיתית של מדינה. הוא עשוי לפעמים להיות טקס בלבד, כמו הדוגמה המוזרה מצ'צ'ניה של שנות התשעים המוקדמות: יחידת חיילים במדי צי צעדו שם, מתעלמים לגמרי מהעובדה הזניחה שאין בצ'צ'ניה ולו חוף ים אחד לרפואה.

במצעד אפשר להציג לצורכי תעמולה מערכות נשק לא קיימות, ובמקרים אחרים מערכות נשק שטרם נכנסו לשימוש, או כאלה כמו טנק הארמאטה הרוסי, שיש סיכוי סביר שלעולם לא ייכנסו לשימוש. כמובן, מצעד גם אינו מעיד על רמת הלחימה של הצבא בפועל.

אולם מצעדים דווקא מספרים לנו לא מעט על התדמית שהמדינה רוצה להשיג, ולעיתים קרובות על תפיסת הלחימה שלה ועל יכולותיה בפועל. המצעד הסיני לא יצא מכלל זה, ומכיוון שהמשטר הסיני מנע מאזרחים פשוטים להתקרב למצעד, הצופים החשובים ביותר לא היו אזרחי בייג'ינג אלא מנהיגי המדינות שהוזמנו לשם – בנות הברית של סין, מדינות אוהדות או כאלה שנזקקות לסין, ובמיוחד לקוחות אפשריים לנשק סיני – וכמובן הצופים בעולם.

ניידות, גיוון, עצמאות

המצעד הסיני היה ראוי לציון בראש ובראשונה בגלל המספרים. 76 מערכות נשק הוצגו בכיכר טיין־אן־מן בראשית החודש, ומתוכן 47 היו חדשות לגמרי ולא נחשפו קודם לכן.

המובן השני הוא שבהשוואה למצעדים הקודמים, ב־2015 וב־2019, הוצגו הרבה יותר מערכות נשק מהרבה יותר תחומים.

המובן השלישי הוא מודרניזציה. גם תחומי הלחימה הקלאסיים הציגו התקדמות ניכרת לעומת מצעדים קודמים.

הסינים שמו דגש על יכולת לחימה נגד הצי האמריקני, והציגו אמצעים כמו טילים שגיא־קוליים - טילים היפרסוניים, הטסים במהירות גבוהה פי חמישה ויותר ממהירות הקול, ועדיין מסוגלים לתמרן - טילים בליסטיים גרעיניים ועוד.

בכיכר טיין־אן־מן לא הוצגו כמובן ספינות, אולם האמצעים שהוצגו העידו שבייג'ין שמה דגש על לחימה בים סין הדרומי. בין השאר הוצגה גרסה מעודכנת של טיל גרעיני נגד ספינות, המיועד להטביע נושאת מטוסים ואת הספינות המלוות אותה. חלק מהטילים מסוגלים לפגוע כנראה בבסיסי הצי האמריקני כמו זה שבגואם, ואחרים יכולים להגיע לארה"ב עצמה.

קיומם של הטילים האלה מעיד שסין חושבת שאפשר לנהל מלחמה גרעינית בלי השמדה כוללת. זאת, אף שהדוקטרינה הגרעינית הנוכחית שלה מדגישה שהיא תשתמש בנשק גרעיני רק כמענה לתקיפה גרעינית. כמובן, לא נפקד מקומה של הגנה נגד טילים, והוצג טיל ענק, שטווחו המוערך הוא כמה מאות קילומטרים, שמסוגל גם להשמיד לווייני אויב.

במקביל הוצגו כלי נשק קונבנציונליים יותר. נראו שם שני כלי רכב משוריינים חדשים לגמרי, טנק ונגמ"ש, קלים ומצוידים במערכות אוטומטיות, בצריחים לא מאוישים ובמערכות הגנה. נטען גם שמערכת ההנעה שלהם היברידית: פירוש הדבר הוא חיסכון בדלק, וגם יכולת לפעול לפרקי זמן קצרים בשקט גמור.

שני אלה יכולים להיות משאב חשוב בפלישה אפשרית לטאיוואן. משקלם הקל מאפשר העברת יותר כלים בכל ספינה, מקל על תנועה על גבי גשרים וכבישים צרים, וחוסך בדלק – וכך יש צורך בפחות לוגיסטיקה. על קלות השריון אמורות לפצות מערכות ההגנה.

הוצגו גם כלים אמפיביים: נגמ"שים ותותח־סער על גלגלים, שמשקלם הקל מאפשר להטיס אותם במטוסים או להנחית אותם מהים. עוד בתחום הארטילריה הוצגו במצעד משגרי רקטות לטווח ארוך, שחלקם יכולים לירות משטח סין עצמה עד טאיוואן, במרחק של כ־400 קילומטרים.

כמעט בכל תחום פיתחו הסינים כלי לא מאויש - צוללות וסירות, כלבי משא רובוטיים, כטב"מי תקיפה חמקניים ועוד. במצעד הציגו הסינים גם כטב"מ שנטען שהוא מיועד למשימות עליונות אווירית ומסתמך על בינה מלאכותית. אם הוא אכן מבצעי, הוא הראשון מסוגו.

לצד זאת הוצגו גם מערכות לא מעטות להתגוננות מפני רחפנים, כולל תותחים, לייזרים ועוד. הרחפנים עצמם לא נטלו חלק משמעותי במצעד. ייתכן שהמצעד פשוט שם דגש על מערכות נשק גדולות, אך גם ייתכן שהסינים חששו משיבושים כמו נפילתם של מערכי רחפנים שלמים במפגנים אזרחיים לאחרונה.

למרבה הפלא, שני מטוסים חמקנים חדשים - האחד גדול במיוחד, שהדעות חלוקות על שימושיו, והשני קטן יותר ונראה כמטוס קרב – לא הופיעו במפגן, הגם שאחד מהם נצפה כמעט שנה לפניו, והאחר זמן קצר אחריו. הסיבה לכך הייתה ככל הנראה ששניהם בשלב האב־טיפוס. שאר מטוסיו ומסוקיו המודרניים של חיל האוויר הסיני, כולל חמקנים, הופיעו גם הופיעו, ובסך הכול היו שם יותר ממאה מטוסים.

וכל זה בדרך לכאן

מה אפשר ללמוד מהמצעד הסיני? סין אינה חושבת שטנקים ומטוסים מאוישים יצאו משימוש לטובת כלי טיס לא מאוישים, אולם סוברת שכלים לא מאוישים - בפרט עם אינטליגנציה מלאכותית - יפעלו בשדה הקרב במידה גוברת, בעיקר בתמיכה בכלים מאוישים. סין צופה שימוש נרחב בפלטפורמות יבשתיות להגנה נגד מטוסים, טילים, כטב"מים ורחפנים, ברוח הסובייטית של הגנה אווירית ובאופן שונה מהתפיסה המערבית שנטתה להסתמך על עליונות אווירית.

בתפיסה הסינית יהיה מקום חשוב יותר ויותר להעברת מידע בין כלים. טנקים וכלי לחימה ישמשו לא רק להפעלת אש, אלא גם להעברת מידע לכוחות אחרים ולקבלת מידע מהם.

המלחמה שסין צופה תיפתח כנראה בהסתערות אמפיבית מהירה (אם תפרוץ בטאיוואן), ומטרתם של הסינים תהיה לרכז במהירות כמה שיותר כוח אש בחופים ומעבר להם. לצורך כך הם מוכנים לוותר על מיגון כבד לטובת מהירות, ויעדיפו להסתייע באש רקטות מהצד הסיני של היבשת במקום להשקיע בהובלת תותחים שלא יוכלו לפעול עד שינחתו בשלום בחוף.

כמובן, גם אם תהיה מלחמה, אין לדעת מה מכל זה יקרה. לא רק כי לא ידוע כמה נשק יספיקו הסינים לייצר (ההערכות בעולם הן שסין רוצה להיות מוכנה לפלוש לטאיוואן ב־2027, אולם קשה לדעת אם כך יקרה), אלא גם כי מצעדי ראווה לא מלמדים דבר על רמת הפיקוד והשליטה ועל יכולת הלחימה. גם מדינות ערב לפני 1967 קיימו מצעדים מרשימים, אולם יכולת הלחימה בשטח לא תאמה את הרושם.

ובכל זאת, המצעד הסיני לא רק מספק לנו כיוון להבנת הרעיונות שמנחים את הסינים בפיתוח צבאם ותפיסת המלחמה שלהם, אלא הוא יכול לתת לנו הדגמה לכיוונים שישראל צריכה להתכונן אליהם.

סין מייצאת כלי נשק למזרח התיכון כבר שנים רבות. ככל שהתעשייה הצבאית הסינית תתקדם, כוח המשיכה של אמצעי הלחימה הללו יהיה גבוה יותר. הם אינם באים עם המגבלות שארה"ב מטילה על כלי הנשק שהיא מוכרת, במטרה לשמר עליונות ישראלית או לכפות דמוקרטיזציה. אם כך, ישראל עלולה לגלות במדינות השכנות – אצל צבאות ובהמשך גם אצל ארגונים לא מדינתיים - כלי נשק סיניים מתקדמים, שיוצרו לצורך תפיסת לחימה בים סין הדרומית או בגבולותיה של סין, אך עשויים להיות שימושיים לא פחות במזרח התיכון.