נאום נתניהו באו"ם, חלומות הדיקטטורה של השמאל, החיים בסרט מאפיונרים ותוכנית השלום של טראמפ: ארבע נקודות ועוד אחת, שנכתבה לפני יום כיפור אבל מגיעה אחריו

צפיתי באיחור בנאומו של בנימין נתניהו באו"ם בשבוע שעבר. ישבתי בשוק הכרמל עם חברים, ורק מקהלת הפושים שדיווחו על הרמקולים בעזה הזכירה לי שאוטוטו יש נאום. אז בדרך הביתה מהשוק, אחרי שתי בירות וכמה צ'ייסרים, הקשבתי לנתניהו. זה תמיד החלק הפחות מעניין. היה נאום טוב כרגיל, אבל נמאס לי לנתח נאומים. הרבה יותר מעניין לנתח את התגובה של התקשורת הישראלית לנאום.

אילו עיתונאי ישראל היו מקבלים את ההזדמנות להוביל את רכבת הדיפלומטים הזרים שעזבו את אולם המליאה כשראש ממשלת ישראל עלה לבמה, רבים מהם - למשל ערד ניר, ברק רביד, רביב דרוקר ועוד – היו קופצים על ההזמנה בשקיקה. יש ישראלים שתמיד חושבים שנתניהו נואם טוב באו"ם, יש כאלה שחושבים תמיד שהוא היה נוראי; אבל לדעתי החלוקה אחרת: יש ישראלים שרוצים שיהיה נאום טוב לישראל, ויש שמייחלים לנאום גרוע. אם לפני נאום כזה בשעת מלחמה עקובה מדם מול אויב שכל כולו רוע אתה מייחל לכישלונו של נתניהו, כמו שצייץ בוגי יעלון, הלב שלך ממש לא במקום הנכון – וגם לא השכל.

צועק את שחסר לו

אופנה חדשה נפוצה ברחובות: "חוסמים את החוסמים". החל אותה בחור צעיר, מרדכי דוד, שחוסם חניונים של מפגיני מחאה ומונע מהם לחזור הביתה לאחר הפגנות קפלן. אל דוד מצטרפים מדי פעם חוסמים עצמאיים, כמו בחור חביב שחסם "קשיש לנשק" בירושלים. הקשיש צרח עליו בתדהמה ובתוספת קללות משפטים כמו "איך אתה מעז לחסום אותי". אני נאלץ למחוא כפיים ולבקש ממרדכי דוד וחבריו להביא עמם לחסימות סירי דייסה, כי מעולם לא הייתה דוגמה טובה יותר לביטוי "תאכלו את הדייסה שבישלתם".

מעודדי הפגנות מקצועיים כמו רונן צור וגלעד קריב פשוט המומים מהתופעה. רונן צור אף איים בציוץ כי אם זה יימשך כך, הם ייאלצו להקים מיליציה משלהם שתשמור על המפגינים. ככה זה. השמאל הקפלניסטי לא צועק נגד מה שהוא מפחד ממנו, הוא צועק את מה שהוא רוצה לעשות כשיהיה בשלטון. הוא לא מפחד מדיקטטורה, הוא שואף לדיקטטורה בראשותו. הוא לא מפחד מאובדן חופש הביטוי אלא מייחל לכך. לא מאמינים? שמעו את דבריו של יאיר "תהליכים" גולן, שהבטיח שכשמפלגת "הדמוקרטים" תעלה לשלטון הוא יטיל מגבלות קשות על חופש הביטוי ברשתות החברתיות. השמאל ממש לא מפחד מ"משטרת בן־גביר": הוא שואף להקים את משטרת קפלן. ההבדל היחיד בין הימין לשמאל הוא שהימין מבטיח הבטחות בחירות מוגזמות, לפעמים, אבל השמאל לגמרי מתכוון לקיים - אם רק תינתן לו ההזדמנות.

תבנו כבר מקפצה

אנחנו חיים בסרט מאפיה טוב. איך רגע לפני שמודיעים על בחירת ראש שב"כ חדש, מגיע נציג הגנגסטרים לבית אביו של המיועד ומודיע לו כי החל "שלב ההחזקה בגרון". הרי המאפיה צריכה איזה קלף על ראש השב"כ, כדי שתוכל לשלוף אותו ברגע שייראה לה שהוא קצת מגזים. אם זה לא מספיק, העלילה מתפתחת: מי שהגיש את התלונה נגד אביו של דוד זיני הוא לא אחר מאשר אחמד טיבי, יועצו לשעבר על הרוצח צמא הדם יאסר ערפאת. אני מודה, זה תסריט הזוי שלא היה עובר קרן קולנוע רצינית.

חשבתי פעם להקים סמוך לבית המשפט העליון בירושלים מקפצה ענקית מעל בריכת שחייה. בכל פעם שיצוץ סיפור כמו החקירה של אביו של דוד זיני, הכתב התורן (רצוי אביעד גליקמן, שחקירתו על תקיפת גל דבוש עדיין לא נערכה) יעלה לראש המגדל ויתווך את הסיפור לציבור היישר מהמקפצה. כך לפחות נוכל להביט לשמיים בכל פעם שמופיע סיפור כזה ולהגיד במרירות אופיינית "וואלה, נראה לי שזה לא גשם".

רצים לדירה

תוכנית 21 הנקודות של טראמפ. ובכן, אין לי מושג. אני כותב את זה עוד לפני שידועים הפרטים. איכשהו, ואני מקווה שלא אתבדה, נראה לי שנתניהו הוא קצת כמו הזוג שנכנס לסיור בדירה להשכרה, מתלהב ממנה ומתאמץ בכל כוחו לא לחשוף את התחושות בפני המשכיר. לכאורה: שחרור של החטופים בתוך יומיים, פירוז הרצועה, פירוק חמאס מנשקו, החלפת השלטון ברצועה בטוני בלייר. כל זה נראה כמו סיום מצוין למלחמה. נכון, אין ריבונות ביו"ש ולהגירה מרצון אין זכר, אבל בגבולות הקיים זאת נראית לי דירה ששווה לחטוף.

יש חשיבות בכך שמאחורי התוכנית שקוראת לפירוק חמאס מנשקו ולהשארת חופש הפעולה והאחריות הביטחונית בידי צה"ל עומדות מדינות ערביות. המהלך הזה אומר "הבנו שישראל תנצח, תנו לנו להיות חלק מזה". ואתם יודעים מה, אם חמאס יסרב, וסביר שייסרב, לפחות יש כאן הכרה של העולם הערבי בתבוסתו של חמאס – ובכך שטרור מנצחים בכוח, ולא בהתחייבות לשלום של חדי־קרן וסוכריות טופי.

יש עוד ממה להיזהר, וכל זכר למדינה פלסטינית או להפקרת ביטחון ישראל בידי אחרים יהיה אסון. אבל אם אלה לא בהסכם אפשר להתחיל לחייך, גם אם כרגע מתאמצים להסתיר את החיוך מהמשכיר כדי לא להעלות את המחיר.

למי אין סליחה

לסיום, הטור הזה נכתב עוד לפני יום כיפור, אז חשוב לי לומר – גם אם תקראו את זה אחרי היום הקדוש - שאני יודע שאני מעלה להבות במטבח ולא פעם פגעתי באנשים, ושאני נוטה לעיתים להגזים בציניות שלי, ואין ספק שאני עלול לעיתים גם לפגוע. אז סליחה, מעומק הלב. לאנשים שזכרתי שפגעתי בהם אמרתי סליחה באופן אישי, אבל לאלה שלא, זאת ההזדמנות שלי להתנצל. בפני כולם כולל כולם, חוץ מאחים לנשק: אתם פירקתם פה צבא, לכם אין סליחה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il