שלוש סיבות לכך שסין (עדיין) לא הפכה למעצמה המקבילה לארה"ב

זאת הייתה אמורה להיות השנה של סין, או כך לפחות הבטיחו המומחים. נשיאותו של דונלד טראמפ הוצגה כניצחון אסטרטגי של בייג׳ינג. כשארה"ב תחת נשיא לאומני ובדלן, שלא מהסס להשתלח בבעלות הברית הכי קרובות של וושינגטון, מכוני המחקר והמומחים באמריקה ובאירופה חזו שבתוך זמן קצר כולם יפנו לסין. אירופה ויפן ודרום קוריאה וכל בעלת ברית אחרת שנמאס לה מהיחס של הנשיא הכתום בבית הלבן.

זה לא קרה. קצת יותר מחצי שנה מאז תחילת כהונתו השנייה של טראמפ, מצבה של סין לא חיובי במיוחד. כן, בעלות הברית האמריקניות לא מרוצות. מלחמת הסחר של טראמפ עם טוקיו ובריסל עוררה זעם, פחד וספקות: האם אפשר לסמוך על וושינגטון? אבל זה לא התבטא בשינוי גישה כלפי סין. היחסים בין האיחוד האירופי לבייג׳ינג מתוחים כפי שהיו תחת ג'ו ביידן. יפן ממשיכה להגדיל את תקציב הביטחון שלה, ומסייעת למדינות אחרות באזור לאזן את היחסים שלהן מול סין. אין הישג דיפלומטי משמעותי אחד שסין יכולה לזקוף להידרדרות מעמדה של אמריקה בכהונת טראמפ.

למה? התיאוריה תומכת בטענת המומחים. כשמדינות מאוימות בידי מדינה אחת, הן יחפשו שותפות שיוכלו לאזן את האיום הזה. במקרה של ארה״ב, המדינה היחידה שיש לה כוח כלכלי וצבאי שמסוגל לאזן את משקלה היא סין. היינו מצפים שמנהיגים בגרמניה, בבריטניה, ביפן ובדרום קוריאה יעלו לרגל לבייג׳ינג, ויחפשו ״הבנות חדשות״ עם שי ג׳ינפינג. למה זה לא קרה?

התשובה היא שהן מבינות, ומבינות היטב, שסין מאיימת עליהן איום חמור הרבה יותר מאמריקה של טראמפ, שבסך הכול רוצה עסקאות סחר. טראמפ לא רוצה לשנות מן היסוד את אופי הסדר הבינלאומי. סין כן.

לסין יש שלוש בעיות שמונעות ממנה לנצל את המרמור בקרב בעלות הברית של ארה"ב. הראשונה היא המודל הכלכלי שלה. סין היא "טורף" במערכת הכלכלית העולמית. היא מתחרה עם מדינות על ביקוש בשווקים המקומיים שלהן, ומנגד לא מציעה להן ביקוש מצד השוק הסיני. סין מחפשת מדינות לייצא אליהן את עודף הייצור שלה, ומציפה את העולם במכוניות, במוצרי אלקטרוניקה ובכל מוצר תעשייתי אחר. גירעון הסחר בין סין לאיחוד האירופי עבר ב־2024 את רף 200 מיליארד האירו. חלק מן ההאטה הכלכלית בגרמניה מוסברת בעוצמת הייצוא הסיני, התחרותי הודות לסבסוד נדיב של המדינה.

השוו את המצב לארה״ב. ארה״ב היא הלקוח העיקרי בכלכלה העולמית: שוק הצריכה בה הוא עצום, והגישה אליו קלה. על אף המדיניות הפרוטקציוניסטית של טראמפ, השוק האמריקני עדיין אטרקטיבי. ליצרנים יפנים, גרמנים או אפילו הודים, סין היא פשוט לא אלטרנטיבה. אז בולעים את הכבוד הלאומי, מורידים את הראש, וחותמים על הסכם סחר עם ארה״ב.

הבעיה השנייה היא אידיאולוגית. סין היא דיקטטורה קומוניסטית. המפלגה שולטת בכל היבטי החיים של החברה. המודל הסיני הוא שילוב של אוטוקרטיה פוליטית, קִדמה טכנולוגית, ומדיניות כלכלית טורפנית. מי יימשך למודל כזה? רק אוטוקרטיות דומות, כמו הרפובליקות של מרכז אסיה, ומדינות נזקקות באפריקה מדרום לסהרה. באירופה מודאגים מן המודל האוטוקרטי־טכנולוגי הסיני, וכך גם חוגים רחבים בארה״ב. איש אינו שוגה באשליות: סין היא יריב אידיאולוגי, עם מודל שמבקש להחליף את הדמוקרטיה הליברלית המערבית.

ארה״ב, עם כל פגמיה ונשיאה הקפריזי לעיתים, היא עדיין דמוקרטיה מערבית. יש בה שלטון חוק, הפרדה בין רשויות, מפלגות שכפופות לחוקה. לארה״ב יש עדיין משיכה אידיאולוגית, גם אם יש מי שלא מרוצה מן הממשל.

לבסוף, סין היא איום ביטחוני ישיר על מדינות רבות במזרח אסיה ובאירופה. במזרח אסיה יש לסין סכסוכי גבולות עם כל אחת משכנותיה כמעט: טאיוואן, תאילנד, הפיליפינים, וייטנאם ומלזיה סביב ים סין הדרומי, יפן בים סין המזרחי ודרום קוריאה בים הצהוב. המדינות הללו רואות את איום ההתחזקות הסינית, ומבקשות להגביל את סין - בין השאר דרך שיתוף פעולה עם ארה״ב. יעשה טראמפ מה שיעשה, ארה״ב לא תפתח סכסוכי גבול עם מדינות מזרח אסיה.

באירופה, סין נחשבת לבת ברית עיקרית של רוסיה. כן, הסינים לא מייצאים נשק למוסקבה, אולם הם מייצאים לה רכיבים כפולי שימוש רבים, ורוכשים נפט וגז טבעי מרוסיה. ההתעקשות של בייג׳ינג שהיא ניטרלית בסכסוך האירופי נתפסת כצבועה, לנוכח הקשרים הקרובים בין בייג׳ינג למוסקבה. איך האיחוד האירופי אמור להתקרב לסין, כשסין תומכת באיום הביטחוני הכי גדול על האיחוד?

שאלה של זמן

האם סין יכולה לשנות את המצב הזה? שאלה טובה יותר היא אם סין רוצה לשנות את המצב. הסינים רואים בארה״ב מעצמה שוקעת, שתסולק לשוליים במוקדם או במאוחר. מומחים סינים חוזים שארה״ב תהפוך למדינה דמוית־ברזיל, ארץ שמתמחה בפיננסים ובתיירות, ואולי משמשת כמקלט מס. אם ארה״ב לא תהיה מעצמת־על, לשאר העולם לא תהיה ברירה אלא להתכופף בפני סין. מבחינת הסינים, זו רק שאלה של זמן. לעולם לא תהיה ברירה אלא להתקרב אליה.