הרצח של צ'רלי קירק חושף פער בין-דורי ותרבות אינטרנטית אפלה

אמריקה בהלם. שבוע חלף, אבל ארה"ב אפילו לא מתחילה לעכל את הרצח של צ'רלי קירק. האווירה כבדה, הרשתות הגדולות משדרות אווירת נכאים, באולפני החדשות מריחים את הפחד. מה מסתתר מעבר לפינה? האם אמריקה חוזרת לימים האפלים של רצח ג'ון קנדי ומרטין לותר קינג?

אמריקה לא רק בהלם; אמריקה נבוכה, שואלת את עצמה מה לעזאזל קורה כאן. אבל בשדרות פנסילבניה האווירה שונה לחלוטין, אווירה של נחישות. ההתנקשות בכוכב העולה של הימין הרפובליקני שחררה סוג של זעם שהיה עצור זמן רב. ולדונלד טראמפ אין זמן לסימני שאלה. פניו לעצרת הענק שתיערך ביום ראשון הקרוב לזכרו של הנרצח. "צ'רלי היה כמו משפחה בשבילי", אמר השבוע הנשיא. "ידעתי שאפשר לסמוך עליו, שהוא יילחם תמיד על האמת ועל מה שטוב למדינה שלנו". אבל מעבר למילים האישיות החמות, כבר נרקמות ההכנות לקראת העצרת. זו לא תהיה עוד עצרת, זה עומד להיות אירוע בעל אופי מכונן. פתיח למלחמה במה שטראמפ כבר הגדיר הטרור של השמאל הרדיקלי.

טקסי הפרידה מצ'רלי קירק ייפתחו באצטדיון "סטייט פארם" באריזונה, המכיל 73 אלף מקומות. הכותרת המובילה תהיה "זוכרים את צ'רלי, בונים מורשת". הטקס יועבר בשידור חי ברשתות הטלוויזיה ובפלטפורמות הדיגיטליות. אלפי תומכים, פעילים פוליטיים ובכירי ממשל צפויים להגיע. את פניהם יקדמו מסכי ענק, מערכות שמע מתקדמות ומתחמי אורחים מרווחים שיאפשרו לכל משתתף חוויית צפייה מלאה.

טראמפ יודע, זו הזדמנות נדירה לרכז סביבו את האנרגיה הפוליטית שנוצרה בעקבות הרצח ולרתום את הרגע הטעון לרווח פוליטי מקסימלי. הוא מתכוון למסגר את קירק כמעין קדוש של התנועה, ולהציג את מותו לא רק כאובדן אישי כואב אלא כמתקפת שמאל על חופש הביטוי ועל ערכי הימין הצעיר. הנשיא יבקש לשזור את האבל האישי בזעם ציבורי מוכוון היטב, שיכין את קהל תומכיו בתנועת MAGA לפעולה. האירוע יכלול מופעי ראווה, דגלים ונאומים קצרים וטעונים, באופן שיאפשר לו לשלוט בתמונה הציבורית והרגשית שתיווצר. באווירה הזו הוא יוכל להציב את עצמו כמנהיג־המגן של הדור החדש, ולהקדים את תקשורת המיינסטרים בקיבוע הנרטיב.

במקביל ינסה טראמפ להמיר את זרם האבל וההזדהות להתגייסות ממשית: תרומות המוניות, הקמת סניפים חדשים של "נקודת מפנה", הארגון שייסד קירק, הרחבת תשתית השטח לקראת הבחירות הבאות ודרישה לצעדי אכיפה וחקיקה מול יריבים אידאולוגיים. וכל זאת תוך עטיפת המסר בנימה של אבל לאומי כבד והגנה על החירות. בקיצור, דונלד טראמפ הולך להצית את הזירה הפוליטית כמו שרק הוא יודע — בנאומים משלהבים עם נוסחאות ברורות של ימין מול שמאל, אור מול חושך, חירות מול דיכוי.

הצל שלי ואני

ואולם ככל שנחשפים פרטים חדשים מחקירת הרצח עולה תמונה מורכבת הרבה יותר, עתירת רמזים לכך שהמשחק הישן והמוכר של ימין ושמאל הוא לא כל הסיפור. הרצח של צ'רלי קירק מעלה על פני השטח סיפור של פער דורי בלתי נתפס, של תרבות שוליים המתרקמת הרחק משאון האצטדיונים ועצרות ההמונים. תרבות הגדלה במרחבים אינטרנטיים סגורים, על פני פלטפורמות המנוהלות כמעט לחלוטין בידי דור ה־Z. זוהי תרבות דיגיטלית חמקמקה, לעיתים אפלה, אבל כזו שיש לה גם נקודת ממשק להיכלי הכוח בדמותם של אילי ההייטק והבינה המלאכותית המקיפים את דונלד טראמפ.

קירק נרצח בצהרי היום. הוא נורה למוות בירייה אחת בודדת בצווארו בקמפוס של אוניברסיטת יוטה, בעיצומו של אירוע המונים שמוסגר על ידו כ"מסע לקאמבק של אמריקה". הירי בוצע מגג במרחק 135 מטר, מרובה "מאוזר". מהרגע הראשון הופעל על האף־בי־איי לחץ אדיר לאתר את המתנקש בהקדם. לראש הסוכנות, קאש פאטל, מינוי של טראמפ, היה ברור שאם לא יביא תוצאות מיידיות, ראשו בסכנה. למזלו, המציאות הקדימה את עבודת הנמלים של סוכניו והגישה להם את הרוצח על מגש של כסף. בעקבות וידוי של הרוצח, טיילר רובינסון, בפני אביו, החליט האב להסגיר את בנו הרבה לפני שלרשויות היה קצה חוט ממשי.

אבל היו מי שזיהו אותו הרבה קודם. יממה לפני כן היו אלה חבריו של רובינסון עצמו, שזיהו אותו בתמונות שהופקו ממצלמות האבטחה של האוניברסיטה. אחד מחבריו של רובינסון בקבוצת צ'ט באפליקציית "דיסקורד" שרובינסון היה פעיל בה, שלח לו את התמונות ממצלמות האבטחה שהפיץ האף־בי־איי. אותו חבר סימן את רובינסון בתמונה וכתב “wya", קיצור של "איפה אתה", בצירוף אימוג'י של גולגולת – רמז לכך שהוא נראה בדיוק כמו החשוד ברצח מתמונות האבטחה.

מה שקרה לאחר מכן הוא לא פחות ממדהים. בתוך דקה השיב לו רובינסון כי "הדופלגנגר שלי מנסה להכניס אותי לצרות". דופלגנגר הוא המונח הגרמני לכפיל. כלומר, רובינסון ייחס לעצמו, לכאורה בהומור, ישות נפרדת הפועלת מחוץ לגופו. יותר מזה, כאשר גולש נוסף בקבוצה כתב, לכאורה גם כן כבדיחה: "טיילר הרג את צ'רלי!!!", רובינסון אפילו לא מחה. להפך, הוא המשיך להשתעשע עם קבוצת הגולשים תוך כתיבת הערות סרקסטיות על "מניפסט ורובה תואם" שמצא אצלו בבית, כלומר כאילו הכפיל שלו טמן אותם בביתו ללא ידיעתו, ואז גם צחק על כך שהוא בעצם אינו אלא "צ'רלי קירק שביים את מותו ועבר לגור בקנזס" – הרפרנס האמריקני האולטימטיבי ל"דורותי והקוסם מארץ עוץ".

כמה שעות אחר כך, רובינסון כבר היה עצור. ביום שלישי הוא הובא לבית המשפט, להארכת מעצר. הראיות שהוגשו נגדו כללו עדויות פורנזיות כמו די־אן־איי שלו שנאסף מהמגבת שכיסתה את הרובה, וראיות טקסטואליות המתבססות על חילופי הודעות כתובות בינו ובין שותפתו לחדר, לאנס טוויגס, גיימרית טרנסג'נדרית בתהליכי התאמה מגדרית, שלפי הדיווחים בתקשורת הוא ניהל איתה מערכת יחסים. על פי הודעות אלו, שנמסרו על ידי טוויגס למשטרה, זמן קצר לאחר הרצח שלח לה רובינסון הודעה ובה ביקש להעלים פתק שהשאיר מתחת למקלדת שלו, שבו נכתב: "נוצרה לי הזדמנות להיפטר מצ'רלי קירק, ואני הולך לנצל אותה". תשובתה של טוויגס הייתה: "אתה לא זה שעשה את זה, נכון???". התשובה הייתה: "כן, אני מצטער". לשאלתה מדוע ירה בקירק, השיב: "נמאס לי מהשנאה שלו. יש סוג של שנאה שאי אפשר לנהל איתה דין ודברים".

חילופי ההודעות האלו לא מותירים לכאורה ספק בעניין אחריותו של רובינסון לרצח. נראה שרובינסון הונע להתנקש בקירק מסיבות אישיות ופוליטיות גם יחד. על פי התביעה, רובינסון חש תסכול גובר נוכח התבטאויותיו של קירק בנושאי זהות מינית ומגדרית, והרגיש שלא ניתן להתעלם עוד. רובינסון היה בטוח שלא ייתפס, ותכנן לחשוף את זיקתו למעשה רק כאשר יהיה זקן. הדבר העיקרי שהטריד אותו לפני שהחליט להסגיר את עצמו, היה כיצד יסביר לאביו ולסבו לאן הלך לאיבוד רובה המאוזר שקיבל מהם.

מעניין לציין שחילופי השיחות בצ'ט הסגור בדיסקורד לא הונחו בשלב זה על שולחנו של בית המשפט. אולי בגלל המורכבות הפסיכולוגית שהן מייצרות. ההתחכמויות על הדופלגנגר ניתנות לפרשנות הפותחת צוהר לעומקי נפשו של רובינסון כאישיות דיסוציאטיבית. ואף שהשבוע הוגשה בקשה להשית עליו עונש מוות, ייתכן שבעתיד הטקסטים הללו יוכלו להרחיק אותו מכיתת היורים – שיטת ההוצאה להורג ביוטה.

בחילופי הדברים בין רובינסון לחבריו יש מרכיבים חידתיים נוספים. מעניינת במיוחד השאלה למה התכוון רובינסון כשדיבר על מניפסט. התשובה מקופלת כנראה במסרים שנמצאו חרוטים על כדורי הרובה שמצאו אנשי האף־בי־איי. בשלב ראשון היו החוקרים נבוכים מול מה שנראה להם כרצף של קודים או מסרים מוצפנים, שהם התקשו להבין את המסר מאחוריהם. היו אלה חבריו של רובינסון, המעורים בתרבות הגיימינג, שפענחו אותם בקלילות.

המסר שנחרט על הכדור הראשון הוא “Notices bulges, OwO, what’s this?". זוהי קריצה מתרבות הפאנדומים האינטרנטית, המוקדשת לדמויות אנתרופומורפיות — חיות עם תכונות אנושיות – ומספקת מרחב ביטוי זהותי גמיש שמשתתפיו יכולים לחקור ולגלם זהויות מגדריות שונות. זוהי אפוא נקודת המוצא: זהות אירונית והיפר־דיגיטלית.

על הכדור השני נחרט: “If you read this, you are gay, LMAO". זהו מם רשת קלאסי המבטא לעג מטא־אירוני, המבטל את כללי השיח הרציני ומערער על כל זהות מגדרית ומינית "קבועה". המסר על הכדור השלישי: “Hey fascist! Catch! ↑ → ↓↓↓" – רמז לתרבות המבוססת על משחקי "סטריט פייטר". רצף הלחיצות מתפקד כקריאת קרב לאלימות במשחקים כמו helldivers 2 נגד דמויות שמרניות הנתפסות כפשיסטיות. ואילו על הכדור הרביעי הופיעו המילים “Oh bella ciao, bella ciao, bella ciao ciao ciao", הלקוחות מתוך המנון מרד איטלקי אנטי־פשיסטי, סמל של התקוממות נגד הרוע והצדקה לשימוש באלימות נגדו. בשנים האחרונות זוכה ההמנון לקאמבק של ממש ברשת.

מצירוף המסרים עולה מניפסט המבטא עימות רעיוני ובין־דורי: טיילר רובינסון משקף את בני דור ה־Z שזהותם דיגיטלית, משחקית, דינמית ורב־שכבתית, בעוד צ'רלי קירק מייצג את העולם הישן והמאובן שיש בו חלוקה אידאולוגית קשיחה לימין ושמאל, שנאה ואלימות כלפי כל מה שאינו חד־ערכי כמו גברים ונשים, והתעלמות מכל מה שעל הרצף. בעולם הדיגיטלי החדש הזה, ממים, אווטארים, חדרי צ'אט ומשחקי וידאו אינם רק אמצעי בידור אלא כלים ליצירת זהות, להבעת מחאה ולערעור על הסדר הקיים.

סביר מאוד שכל זה יעלה בהמשך משפטו של רובינסון, גם בגלל חברתו הגיימרית־טרנסית וגם משום שלצ'רלי קירק הייתה היסטוריה של אמירות אנטי־טרנסיות. ממש לפני הירצחו הוא נשאל: "האם אתה יודע כמה טרנסג'נדרים היו מעורבים בשנים האחרונות בירי המוני?" וענה: "הרבה יותר מדי".

בשנים האחרונות מתקיים בארה"ב עיסוק אובססיבי בנושא הטרנסי. אמריקה קרועה ביחסה לתופעה, כולל בשאלה המביכה באילו שירותים ציבוריים עליהם להשתמש. לעיסוק בנושא מתלווה כיסוי תקשורתי אינטנסיבי של קבוצת טרנסג'נדרים המאמינה בטבעונות וחוששת מההשלכות השליליות של הבינה המלאכותית על העולם. הקבוצה נקראת "הזיזיאנים" על שם מנהיגה ג'ק להסוטה, המכונה זיז. הזיזיאנים פעילים מאוד אינטרנטית, בין השאר בפלטפורמת דיסקורד, והחדירו לרשת את הערעור על מושגי הזהות הקבועה, בטענה כי ה"אני" הוא אשליה מתמדת של תודעה מתחלפת. הם אף היו מעורבים בסדרה של רציחות, כנראה מתוך שילוב בין אינטרסים אישיים לאידאולוגיה המערערת על הסדר הקיים.

מורכב, מבלבל וגם מפחיד. ההתנקשות בצ'רלי קירק חושפת קצה קרחון של התנגשות בין עולמות, פער אידאולוגי ותרבותי ופער דורות. איך כל זה יתורגם למציאות החברתית והפוליטית של אמריקה בחודשים ובשנים הבאות? העצרת לזכרו של צ'רלי קירק תספק רמזים ראשונים.