מי רצח את צ'רלי קירק? בשעה ששורות אלה נכתבות איננו יודעים. גם לא ברור אם ומתי נדע זאת. האם היה זה אדם בודד שיש לו יכולות הרג גבוהות? האם השמאל הקיצוני הצמיח מתוכו באדר מיינהוף חדש או בריגדות אדומות שנחושות לחסל יריב אידאולוגי רב־עוצמה? האם כוחות גדולים ואפלים עשו שימוש בשכיר חרב? ימים יגידו.

אנחנו יודעים הירייה האחת באוניברסיטה ביוטה חוללה אירוע אייקוני. אומנם לא מדובר ברצח קנדי הראשון או ברצח קנדי השני או ברצח של מרטין לותר קינג, אבל זהו רצח פוליטי מצמרר שאומר לא מעט על התקופה האפלה שאנו חיים בה.

תקציר הפרקים הקודמים: במחצית השנייה של המאה ה־20 השיח התקשורתי, האקדמי והאופנתי באמריקה היה ליברלי. רשתות הטלוויזיה המובילות, העיתונים המובילים (פרט לוול סטריט ז'ורנל), האוניברסיטאות המובילות והסלונים המובילים של ארה"ב נשלטו בידי השמאל והמרכז־שמאל. רפובליקנים אומנם ישבו בבית הלבן ב־28 מחמישים השנים האחרונות של האלף הקודם, אבל השיח הנחשב והגבוה נשלט בידי דמוקרטים.

ב־7 באוקטובר 1996 התרחש מפץ ראשון: רופרט מרדוק השיק את רשת החדשות השמרנית פוקס. מאז ואילך שני נרטיבים התחילו להתגושש ביניהם בזירה הציבורית. ב־4 בפברואר 2004 התרחש מפץ שני: מארק צוקרברג השיק את הרשת החברתית פייסבוק, ושבר את המונופול של עורכים ראשיים ובעלי טורים מהמיינסטרים הליברלי על השמעת הקול והבעת הדעה. בִמקום שאמריקה של מעלה תישלט בידי אליטה אחת ומונולוטית, הקובעת מה נכון ומה לא נכון, ארה"ב התפצלה לשתי ישויות רעיוניות שמנהלות ביניהן מלחמת אזרחים מושגית.

הליברלים לא האמינו שזה קורה להם. הם לא יכלו להשלים עם אובדן הכוח התודעתי שהיה בידיהם במשך זמן כה רב. הם גם לא ידעו להתמודד עם עובדות שלא הכירו, רעיונות שהיו זרים להם, והשקפת עולם שנראתה להם הזויה. לכן רבים מהם חדלו להיות ליברלים והיו לפרוגרסיבים. הם זנחו את עקרונות היסוד של הליברליות, המכבדת את האחר ומאמינה בהתמודדות חופשית בין רעיונות, תוך שמירה אדוקה על חופש הביטוי. תחת זאת הם התחילו לנהוג כמעין בולשביקים חדשים שרודפים את יריביהם האידיאולוגיים באופן כוחני ואלים. כך באה לעולם תרבות ההשתקה של השמאל החדש ותרבות הביטול של הקיצונים החדשים. כך מי שהיו בעבר ליברלים הפכו לאנטי־ליברלים.

אבל העולם עגול. אחרי שהליברלים חדלו להיות ליברלים, גם השמרנים חדלו להיות שמרנים. מתוך מרקעי הטלוויזיה החד־צדדיים של פוקס והיקום הזועם של הרשתות החברתיות קם ועלה פופוליזם תוקפני חסר גבולות. בתחילה הייתה זאת תנועת מסיבת התה של 2010, אחר כך הייתה זאת MAGA של דונלד טראמפ. לשתי התנועות הללו לא היה דבר וחצי דבר עם המפלגה הרפובליקנית ההיסטורית ועם השמרנות המסורתית. הן באו לעולם עם מסר מהפכני מובהק. הן התנגדו לסדר הקיים ולכל ממסד, והייתה בהן אפס סובלנות כלפי האנשים אשר מעבר לנהר. בדיוק כמו הליברלים שחדלו להיות ליברלים, גם השמרנים שחדלו להיות שמרנים היו לציבור זועם ואלים, שמבחינתו המטרה מקדשת את האמצעים.

לכן העשורים האחרונים של הפוליטיקה האמריקנית היו אלימים כל כך. בשביל השמאל ג'ורג' בוש ודונלד טראמפ לא היו יריבים, אלא אויבים. בימין ברק אובמה וג'ו ביידן לא נראו כבני פלוגתא, אלא כבוגדים.

במקום שהדיון יהיה ענייני, הוא היה קטלני. היעד החדש לא היה לגבור על היריב ואז לעבוד איתו, אלא למוטט, לכלוא ולהשמיד אותו. הלך הרוח הפתולוגי הזה הביא לרצח צ'רלי קירק. איננו יודעים מי האדם הנתעב שלחץ על ההדק, אנחנו יודעים מה המצב הנפשי המתועב שלחץ על ההדק. תחילה הייתה זאת ההשתקה (של האחר). אחר כך היה זה הביטול (של השנוא). כעת זאת ההשמדה של כל מי שמאיים על השקפת העולם הסגורה והמסוגרת שלי.

כישראלים אנחנו חייבים להיות מודאגים, כי מה שקרה בדמוקרטיה הגדולה שמעבר לים קרה גם בדמוקרטיה הקטנה והמיוזעת הזאת. מה שאנחנו רואים היום בחוצות ישראל הוא התנגשות של פופוליזם בפופוליזם, קיצוניות בקנאות. זעם קדוש מול זעם קדוש.

אם לא נתעשת, מלחמת השבטים הקרה תהיה למלחמת שבטים חמה. את הרצח המצמרר ביוטה כדאי להבין גם באופן ישראלי, ולראות בו צפירת אזעקה. חייבים לעצור את הסִחרור של שנאת אחים וטירוף, לפני שיהיה מאוחר מדי.