הניגוד זעק לעין. שבוע לאחר ש"הניו יורק טיימס" פרסם בעמוד השער שלו תמונה מזעזעת אך מטעה לחלוטין של ילד פלסטיני, כדי להמחיש כתבה שתמכה בטענה השקרית שישראל מרעיבה בכוונה את תושבי רצועת עזה - ניתנה לו הזדמנות לפרסם באותו מקום תמונה איומה באותה מידה. חמאס פרסם סרטון ובו שניים מבין החטופים הישראלים שנותרו בידיו - כשהם נראים רעבים עד מוות, בנוסף להתעללות אחרת מידי שוביהם.
אולם את הזוועה הזאת בחר הטיימס לא להציג בעמוד השער, על אף שזו הייתה ידיעה ראשית גם בישראל וגם ב"ניו יורק פוסט", אחד העיתונים היומיים הבודדים בארה"ב שתומכים בישראל. הסרטון אכן הופיע בכתבה באתר האינטרנט של העיתון, אולם הסיפור לא היה חשוב מספיק כדי להיכנס למהדורה המודפסת. כמו כן, לא צוין שהסרטון הראה את אחד החטופים נאלץ לחפור את קברו שלו. ההתעללות הקשה בחטופים הוזכרה רק כחלק מטענה שלפיה רוב הישראלים מאשימים בכך את ראש הממשלה בנימין נתניהו – ולא את חמאס.
עוד כתבות בנושא
הפרסום של תמונת הפייק ומנגד ההתעלמות מהזוועה, מדגימים לא רק את שיקול הדעת העריכתי שבו נוקט ה"טיימס" בסיקור המלחמה, אלא גםאת רוב כלי התקשורת המסורתיים בארה"ב וברחבי המערב. ההטיה הזו מצביעה על נחישותם לאמץ את הנרטיב של חמאס ולהשחיר את ישראל ואת ממשלתה, גם כאשר מוקד הסיפור הוא ההתנהגות הנוראית של הפלסטינים.
הכי מעניין
אך מעבר לכך שסיקור מוטה כזה מעלה את לחץ הדם של תומכי ישראל - האם זה בכלל משנה?
עבור רוב הישראלים, שכבר מזמן סבורים שמדובר בהשפלה ובבזבוז זמן לנסות להסביר את עצמם לעולם עוין - התשובה נראית כ"לא". מובן מדוע הם סבורים שניצחון במלחמה מול טרור חמאס בשטח ברצועת עזה - בדומה לניצחונות האחרונים מול איראן וחיזבאללה בלבנון - צריך להיות בראש סדר העדיפויות.
ישנה מסורת ארוכה בתרבות הישראלית של זלזול בדעת הקהל העולמית ובהעדפת יצירת "עובדות ציוניות בשטח". זה נמשך עוד מראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, שדחה בזלזול את תפקיד האו"ם בהקמת המדינה באומרו: "רק העזת היהודים הקימה [את] המדינה ולא החלטת 'אוּם-שמוּם".
רצף ארוך של מנהיגים ישראלים לא פעל לשיפור המצב, למרות תחינותיהם של מי שסברו שזו שאלה קיומית.
בן גוריון. | צילום: פריץ כהן, לע"מ
היו לכך וריאציות שונות. שמעון פרס, שכיהן כראש ממשלה, שר חוץ ונשיא, האמין שישראל אינה זקוקה להסברה מתוחכמת - שהמדיניות עצמה תדבר בעד עצמה. מבחינתו, החזרת שטחים תמורת שלום תפתור את בעיית תדמיתה של ישראל. אלא שמהלך אוסלו כשל - שכן מטרת הפלסטינים היא חיסולה של ישראל, לא שלום.
נתניהו הפך למוקד עיקרי של ההשמצות נגד ישראל בעשורים האחרונים, ונושא בחלק מהאשמה על כישלונות ההסברה. ייתכן שהוא הדובר הטוב ביותר של ישראל - דובר אנגלית רהוטה, אינטליגנטית ומשכנעת. אך לעיתים נדמה כי הוא מנותק מהציבור היהודי בתפוצות, מזלזל בדעת הקהל ומפקפק ביעילותם של קמפיינים הסברתיים.
הגישה הזו באה לידי ביטוי גם בידיעות לפיהן, למרות הגינויים הבינלאומיים, נתניהו שוקל להורות לצה"ל להשתלט באופן מלא על הרצועה - כולל כניסה לעיר עזה ולמחנות הפליטים במרכז הרצועה, מהם נמנע ברוב 22 חודשי הלחימה.
מאחר שחמאס מסרב לנהל מו"מ רציני על הפסקת אש ושחרור החטופים, והעולם כבר קנה את תעמולתו, ייתכן שאין עוד סיבה למנוע כיבוש מלא של עזה. צעד כזה יעורר מתקפה נוספת על ישראל, אך עשוי לסיים את שלטון חמאס.
טנקים ברצועת עזה | צילום: דובר צה"ל
זו עוד תזכורת לכך שבלי קשר למה שמתפרסם על עזה בתקשורת או ברשתות - בין אם אמת ובין אם שקר - חמאס שולט בנרטיב. ישראל מפסידה במלחמת ההסברה, אך הדחיפות שזה מצריך פחותה לעומת איומים ביטחוניים מיידיים.
המחיר שמשלמת ישראל
בעוד שחמאס נהנה מניצחון תעמולתי - כשהצליח לשכנע את דעת הקהל העולמית שישראל מרעיבה פלסטינים במכוון ומבצעת "רצח עם" - מבקריו של נתניהו טוענים שזו כבר לא רק בעיית הסברה.
כפי שכתב חביב רטיג גור ב-The Free Press, עצם התפיסה שברצועה שורר רעב - גם אם היא שגויה, מוגזמת או תוצר של הטיה - גובה מחיר מבצעי מישראל.
זו הסיבה העיקרית שישראל נאלצה להסכים להפסקות אש זמניות כדי להעביר סיוע הומניטרי – דבר שמסייע לחמאס להתאושש ולהמשיך להילחם.
גם דעת הקהל האמריקנית כבר השתנתה לרעת ישראל.
בשבוע שעבר, רוב הסנאטורים הדמוקרטים – כולל מי שנחשבו לידידי ישראל – הצביעו נגד סיוע לישראל בזמן מלחמה. חלקם מאמינים לעלילות "הרעבה ורצח עם", שהפכה תקשורת המיינסטרים לזרם מרכזי. אחרים פשוט חוששים להסתכסך עם בסיס המצביעים ההולך ומתאסלם של השמאל האמריקני.
יש גם סימני שחיקה בימין: דונלד טראמפ ורוב הרפובליקנים תומכים בישראל, אך אנטישמיות מצד דמויות כמו טאקר קרלסון מתחילה לחלחל לשיח הימני, כולל אימוץ נרטיב ה"רצח עם". אם זה ישפיע בסוף גם על טראמפ – זו עלולה להיות קטסטרופה לישראל.
רה"מ נתניהו והנשיא טראמפ בבית הלבן | צילום: אבי אוחיון, לע"מ
עבור תומכי ישראל, ההאשמות הללו קשות לעיכול משום שהן פשוט לא נכונות. ישראל, שיודעת לנהל מלחמות, נראית חסרת אונים בזירה ההסברתית.
העובדה היא שהעימות הוא בין דמוקרטיה ישראלית מוקפת אויבים, לבין תנועה פלסטינית ג'נוסידית שמבצעת זוועות. ובכל זאת, התקשורת – כמו הטיימס – ממשיכה לעוות את המציאות ולהציג את ישראל כרוצחת ואת הפלסטינים כקורבנות תמימים.
חמאס יצר את משבר המזון בעזה כאסטרטגיה תעמולתית. הוא אמנם מובס בשטח, אך מנצח בדעת הקהל. ככל שהשקרים על "רצח עם" מחריפים את השנאה לישראל, כך חמאס מרגיש בטוח יותר לסרב להפסקת אש ולשחרור בני הערובה.
האם אפשר לבצע הסברה טובה יותר?
בוודאי שכן – ולפרקים אכן נעשה מאמץ כזה. אחרי מתקפת ה-7 באוקטובר, נראה היה שירושלים ארגנה מנגנון תגובה להסברה מהירה.
כך למשל הופצה מיד ההכחשה לטענה שצה"ל הפציץ את בית החולים אל-אהלי והרג 500 איש – שקר שפורסם בטיימס ובשאר המיינסטרים. מהר מאוד התברר שהרקטה הייתה של הג'יהאד האסלאמי, ופגעה בחניון. אלא שגם אז – התקשורת המרכזית שימשה למעשה כדוברת של חמאס.
במצב הנוכחי, נראה שכל ממשלה ישראלית – בלי קשר למנהיגות או לרהיטות הדוברים – מתמודדת עם "משימה בלתי אפשרית" בזירת ההסברה.
תקיפה ישראלית בעזה | צילום: AFP
זה לא אומר שצריך לוותר. גם לא עבור יהדות התפוצות. וחשיבותו של גוף כמו JNS – שמעביר מידע ודעות על ישראל ללא סינון אנטי-ישראלי – עולה בהתמדה.
אבל גם מי שנאבק מדי יום במלחמת התודעה צריך להבין: לא מדובר באסטרטגיה תקשורתית כושלת, אלא בשיח עולמי שעזב את גבולות העיתונאות ועבר לאקטיביזם.
העיתונות המערבית – כולל הטיימס – מאמצת רעיונות רעילים כמו תיאוריות גזע, אינטרסקציונליות וקולוניאליזם – שרואות ביהודים "לבנים" מדכאים, ובפלסטינים "צבעוניים" נרדפים. התקשורת הזו קונה את שקרי חמאס לא כי הם משכנעים – אלא כי היא כבר מזמן לא מחפשת אמת.
אין טעם לבזבז אנרגיה על ניסיון לשנות את הטיימס, הוושינגטון פוסט, CNN או MSNBC. יש לפנות לתקשורת האלטרנטיבית ולציבור ישירות, תוך עמידה איתנה על זכויות היהודים, ולא רק טיעונים ביטחוניים. ואין לחשוש מלתאר את חמאס כאנטישמיות נאצית – גם אם זה לא "פוליטיקלי קורקט".
הניצחון הוא מה שחשוב
זה לא יזכה את ישראל באהדה באו"ם או בעיתונים הליברליים. אבל זה יהיה אמיתי, ברור, ויבדל את ישראל מתעמולת השקר.
הגיע הזמן להפסיק לקוות שיש אסטרטגיית קסם שתשכנע עולם עוין לתמוך בזכות קיומה של המדינה היהודית.
כפי שנתניהו הוכיח מאז 7 באוקטובר – מה שחשוב הוא להביס את האויבים, לא לרכך את התקשורת.
ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נואם מסיבת עיתונאים בירושלים | צילום: AFP
חמאס סומך על דעת הקהל המערבית שתציל אותו. הדרך היחידה לשבור את האסטרטגיה הזו היא לחסל אותו בעזה – גם אם העולם כולו מתנגד. זה מה שימנע את הטבח הבא, וישמור על ביטחונה של ישראל.
זה גם מה שיבסס מחדש את הברית עם מי שעדיין לא נשבה ב"שיח הווק". ישראל מנצחת אמנם תהיה מבודדת, אך בטוחה יותר.
מי שאכפת לו מהמדינה היהודית, צריך להפסיק להתלונן על ההסברה – ולהתחיל לתמוך בהשמדת האיסלאמיסטים האנטי-מערביים. גם אם זה הופך אותך ללא פופולרי.