זה לא כל כך נעים לגלות שנשיא ארצות הברית לשעבר ג'ו ביידן ואנשיו אמרו ל"ניו יורק טיימס" כי "הוא לא אישר באופן אישי אף שם ברשימות החנינה הקבוצתיות שחולקו לקראת סיום כהונתו, וחלו על מספר רב של מורשעים", כפי שניסח זאת העיתון. על פי הדיווח, שפורסם כחצי שנה לאחר כניסת החנינות לתוקף, ביידן "רק חתם על הכללים הכלליים שעל פיהם נקבע מי יהיה זכאי להמתקת עונשו".

קראו לי תמים, אבל אם נשיא ארצות הברית עומד לחון מישהו או לקצר את עונשו של עבריין מורשע, נראה לי סביר לצפות שהוא ידע במי מדובר. במקום זה, נראה שהוא פשוט העדיף לשוטט במסדרונות בתי הכלא הפדרליים ולחלק חנינות לכל עבר.

רגע לפני שעזב את תפקידו, ביידן העניק חנינות וקיצור עונשים לשורה של עבריינים שקשה להאמין שזכו לבדיקה מדוקדקת. דוגמה אחת היא שופט שהורשע בפרשת "ילדים תמורת מזומן", לאחר שקיבל שוחד בסך 2.1 מיליון דולרים בתמורה לשליחת קטינים למתקני כליאה פרטיים, לעיתים על עבירות קלות ובפסקי דין חסרי פרופורציה. כמה מהילדים היו בני 10 בלבד, ובחלק מהמקרים מדובר היה בעבירה ראשונה שלהם. אחד מהם אף התאבד. המושל הדמוקרטי של פנסילבניה, ג'וש שפירו, כינה את ההחלטה לקצר את עונשו של השופט לשעבר "טעות מוחלטת".

היו גם אחרים: פקיד מחוזי מאוהיו שלקח שוחד בסך 450 אלף דולרים, כולל טיולים ללאס-וגאס, שירותי מין ותנור פיצה; גזברית עיריית דיקסון שבאילינוי שגנבה 53.7 מיליון דולרים מהעיר, והפכה בכך לאחראית לגניבה העירונית הגדולה ביותר בתולדות ארצות הברית; ומנהל קרנות שהונה משקיעים ביותר מ-665 מיליון דולרים, בפרשת ההונאה הפיננסית הגדולה ביותר שנדונה אי פעם בשיקגו.

בזמן שביידן התהדר אז באמירה כי "ארצות הברית נבנתה על הבטחת האפשרויות וההזדמנויות השניות", וכי הוא מעניק חנינה "לאנשים שהביעו חרטה ועברו תהליך שיקום", קשה להבין מה בדיוק עשו אותם עבריינים כדי לזכות בהזדמנות שנייה כה נדיבה. האם ביידן אי פעם עשה לכם משהו כל כך נדיב? כנראה שלא רימיתם קשישות או מעלתם בתקציב ציבורי. נראה שמגיע לכם הרבה יותר חופש מהם.

הסיפור הזה נבלע בתוך המחלוקת הציבורית סביב חנינת בנו של הנשיא, האנטר ביידן, אותה חנינה שביידן הבטיח שוב ושוב שלעולם לא ייתן. אך אין בכך כדי להפחית מהשאלות הלגיטימיות שעולות. האם מישהו במעגלו הקרוב של הנשיא טרח לבדוק את פרטי המקרים? האם נעשתה בחינה רצינית של העבריינים או של השלכות החנינה על הקורבנות?

מקרים כאלו הוצגו בתקשורת כ"חנינות לעבריינים לא אלימים", אך זה לא תמיד עומד במבחן העובדות. כך, למשל, ג'וזפין וירג'יניה גריי, שנידונה ל-40 שנות מאסר בשנת 2002 על הונאות ביטוח שקשורות למותם של שלושה גברים בין השנים 1974 ל-1996. בשנת 2006 עונשה הומר. האם מישהו בכלל קרא את תיק החקירה?

מכשיר חתימה אוטומטי

על פי הדיווח בטיימס, "לשכת בתי הכלא המשיכה לספק מידע נוסף על אסירים ספציפיים, מה שהוביל לשינויים קטנים ברשימות. במקום לבקש מהנשיא לחתום על הגרסאות המתוקנות, אנשיו המתינו עד לסיום התהליך, ואז העבירו את הרשימה הסופית לאישור באמצעות מכשיר חתימה אוטומטי, בהליך שהם ראו כשגרתי". כלומר, הרשימות התעדכנו, ולא היה צורך לעדכן את הנשיא. אלא אם כן מכשיר החתימה הוא רובוט עם מצפון, קשה להאמין שהוא בוחן תוספות של הרגע האחרון.

העובדה שהצוות הנשיאותי הסתפק בהנחיות כלליות מצד ביידן ופשוט סימן "וי" ליד שמות שעונים להגדרה, עשויה להסביר את ההחלטות המקוממות. אם אדם עמד בקריטריונים שצוינו, גם אם הייתה מחלוקת סביבו, גם אם הקורבנות נותרו ללא מענה, הוא ככל הנראה הוכנס לרשימה.

מבחינה משפטית, חתימה של נשיא באמצעות מכונה אוטומטית שקולה לחתימה ביד. כך פסק גם היועץ המשפטי של הבית הלבן תחת ממשל ג'ורג' בוש הבן: "אין חובה שהנשיא יבצע בעצמו את פעולת החתימה הפיזית על חוק שאישר. די בכך שינחה את עוזריו להחתים אותו בשמו, למשל באמצעות מכשיר חתימה אוטומטי".

אבל כל זה מניח שהנשיא מודע היטב למה שנחתם. השאלה הראויה באמת היא האם ג'ו ביידן ידע על מה הוא חותם, או מה נחתם בשמו? האם ידע מי מקבל חנינה, מה פשעו ומהן ההשלכות? זו בדיוק הסיבה שחקירת קונגרס בפרשה הזו אינה גחמה פוליטית, אלא מהלך הכרחי.