בהודעה מנומסת ויבשושית באופן טיפוסי, ארמון בקינגהאם נפרד אתמול (שני) מאחת המסורות המוכרות ביותר של בית המלוכה הבריטי. "הרכבת המלכותית" המפורסמת, ששימשה את בני משפחת המלוכה מאז המאה ה-19, תפסיק לפעול בקרוב ותוצא משימוש באופן רשמי עד שנת 2027. הסיבה, כך מסרו פקידי הארמון, נעוצה בעיקר בצורך לייעל עלויות ולהתאים את בית המלוכה לעידן המודרני. אך יותר מכל, מדובר באמירה סמלית על השינוי העמוק שמוביל המלך צ'רלס מאז כניסתו לתפקיד עם מות אימו.
"הרכבת המלכותית, כמובן, היא חלק מהחיים הלאומיים שלנו כבר עשרות שנים", אמר ג'יימס צ'למרס, האחראי על ענייניו הכספיים של המלך. "היא אהובה וזוכה לטיפול מסור על ידי כל המעורבים בתחזוקתה. אך ככל שאנו מתקדמים קדימה, אסור לנו להיות כבולים לעבר".
הסיבות הפרקטיות ברורות: עלויות התחזוקה הגבוהות של מערכי הרכבת, שהקרונות שלה נבנו בין סוף שנות ה-70 לאמצע שנות ה-80 של המאה שעברה, לצד הצורך בעדכון יקר למערכות מסילות הברזל המודרניות, הביאו להחלטה שכבר לא ניתן להצדיקה כלכלית. את הרכבת יחליפו שני מסוקים חדשים וחסכוניים יותר בדלק, שאמורים לשרת מעתה את משפחת המלוכה במשימותיה ברחבי הממלכה.
אולם מעבר לחישוב הכלכלי והפרקטי, ההחלטה היא סימן ברור לאסטרטגיה הכללית של המלך צ'רלס – ניסיון מודע ומכוון להציג בית מלוכה רזה, מודרני ושקוף יותר, הפועל תוך מודעות ציבורית ופיננסית. במסגרת אותו מהלך, וכחלק ממסורת בריטית ותיקה של רגישות לניהול הוצאות בית המלוכה, הודיע צ'למר כי הארמון כבר החל בחיפוש מקום מתאים לשימור הקרונות ההיסטוריים, כדי לוודא שזכר הרכבת המפורסמת יישאר חלק מהמורשת הלאומית, גם אם כבר לא תשרת את משפחת המלוכה עצמה.
אך מה משמעותה של ההחלטה מעבר לשיקולי עלות ותועלת? כיצד הפכה רכבת למייצגת של מוסד המלוכה הבריטי עצמו? וכיצד בדיוק התפתחה המסורת שהובילה לסופה הבלתי-נמנע? כדי להבין את זה, יש לחזור תחילה לזמנים שבהם הרכבת המלכותית הייתה חלק בלתי-נפרד מזהותם של המלכים והמלכות הבריטיים, החל מהנסיעה הראשונה של המלכה ויקטוריה ועד חיבתה המיוחדת של המלכה אליזבת השנייה לקרונות השקטים של הרכבת שהסיעו אותה ברחבי המדינה.
צילום: Getty Images
מנזקי האינפלציה
לפי הדוח השנתי של ארמון בקינגהאם, שפורסם במקביל להודעה על סיום השימוש ברכבת, בית המלוכה הבריטי מתמודד עם לחצים כלכליים גוברים ועם ביקורת ציבורית מתמשכת על הוצאותיו. המימון הרשמי של המלוכה, המגיע מ"מענק הריבון" – מנגנון תקציבי המעביר לארמון 12% מהרווחים של נכסי הכתר – נותר עומד על 86.3 מיליון ליש"ט בשנה הרביעית ברציפות. אלא שבפועל, כך מדגישים גורמים בארמון, ערכו נשחק משמעותית בשל האינפלציה. לו היה המענק צמוד למדד, הוא היה עומד היום על 106 מיליון ליש"ט.
בתוך כך, המלוכה ממשיכה לשפץ את ארמון בקינגהאם, מיזם שאורך עשור בעלות כוללת של 369 מיליון ליש"ט, מתוכם נותרו עוד כ-100 מיליון ליש"ט שישולמו במהלך השנתיים הקרובות. גם הוצאות הנסיעות של בני המשפחה זינקו, והסתכמו בשנה החולפת ב-4.7 מיליון ליש"ט – עלייה של חצי מיליון ביחס לשנה שעברה. רק את הביקור הממלכתי של המלך והמלכה לסמואה מימנה המדינה בעלות של 401 אלף ליש"ט.
נוסף על כך, חשבון ההכנסות הנפרד של הדוכסות מקורנוול, שמספק לנסיך ויליאם הכנסה פרטית של כ-23 מיליון ליש"ט בשנה, מציג מגמה דומה של צמצום ורגישות ציבורית. לדוגמה, הדוכסות הודיעה על ביטול שכר דירה לעמותות קהילתיות ועל הנחות של 50% לעמותות צדקה מקומיות, בניסיון להפגין מודעות חברתית גבוהה יותר ולצמצם את הביקורת הציבורית.
המסר הכולל ברור: בית המלוכה הבריטי, שנמצא בעידן מעבר משמעותי עם עלייתו של המלך צ'רלס, מבקש להצטייר כגוף ציבורי מודרני, שקוף וזהיר בהתנהלותו הכלכלית. ביטול הרכבת המלכותית – סמל למסורת, לפריווילגיה ולמוסד המונרכיה כולו – משתלב במהלך רחב הרבה יותר של ארגון מחדש תדמיתי ופיננסי.
צילום: Getty Images
משימוש פרקטי לגינונים מלכותיים
בשנות ה-40 של המאה ה-19 החלו בני משפחת המלוכה הבריטית לנסוע ברכבת. תחילה כחלק מהתשתית הציבורית הרגילה, ובהמשך בקרונות פרטיים שהותאמו עבורם. המלכה אדליידה, אלמנתו של המלך ויליאם הרביעי, הייתה הראשונה. ב-1840 היא עלתה לרכבת מנוטינגהאם ללידס. שנתיים לאחר מכן עשתה המלכה ויקטוריה היסטוריה כשהפכה לריבון הבריטי הראשון שנוסע ברכבת, במסע מהעיירה סלאו לכיוון טירת וינדזור. באותה שנה נבנה גם הקרון המלכותי הייעודי הראשון עבור המלכה אדליידה, אך רק עשרות שנים לאחר מכן החלו להיבנות מערכי רכבת שלמים עבור בית המלוכה.
המפנה התרחש ב-1897, אז בנתה חברת הרכבת הבריטית GWR מערך מיוחד של שישה קרונות לכבוד יובל היהלום של המלכה ויקטוריה. עד אז נהגו חברות הרכבת לספק מעת לעת קרונות מלכותיים נפרדים, אך מאז נבנתה לראשונה "רכבת מלכותית" שלמה, בעיצוב אחיד ומוסכם מראש. מכאן ואילך הפכה הרכבת המלכותית למסורת קבועה – וגם לסמל ציבורי של המוסד המלכותי, ששילב נסיעות ברחבי הממלכה עם מסר של מודרניזציה, אחריות ציבורית וקשר ישיר עם העם.
המסורת נמשכה גם בימיהם של יורשיה. המלך אדוארד השביעי הזמין בשנת 1902 שני קרונות חדשים עבורו ועבור רעייתו המלכה אלכסנדרה, אחד בסגנון קולוניאלי לבן ושני בעיצוב מהודר מעצי מהגוני ורוזווד. בימי מלחמת העולם השנייה השתמש המלך ג'ורג' השישי ברכבת ממוגנת נגד הפצצות שביקר באזורים מוכי הפצצה באנגליה. קיומה של הרכבת באותן שנים נחשב לסוד מדינה.
המלך צ'רלס במעמד ההכתרה. | צילום: איי.אף.פי
הרכבת המלכותית, בשימושה הנוכחי, עוצבה במיוחד עבור המלכה אליזבת השנייה לרגל יובל הכסף שלה בשנת 1977. הייתה זו הפעם הראשונה שבית המלוכה הבריטי קיבל לרשותו מערך רכבת שלם ואחיד: קרונות צבועים בגוון בורדו עמוק, המזוהה עם משפחת המלוכה, שעוצבו בשילוב של יוקרה צנועה ויעילות תפעולית. בצי נכללו קרון שינה פרטי למלכה, קרון נפרד לנסיך פיליפ, חדר רחצה עם אמבטיה מלאה, קרון אוכל, סלון ישיבות וכן קרונות צוות נלווים. שני קטרים ייעודיים נצבעו גם הם בצבעי המלוכה, אך שימשו לעיתים גם ברכבות מסחריות.
עבור המלכה אליזבת, הרכבת לא הייתה רק אמצעי תחבורה, אלא חלק בלתי-נפרד מסדר היום המלכותי. ביוגרפים וחברי חצר העידו כי היא העדיפה את הרכבת על פני מסוקים או רכבים, בשל השקט, הפרטיות והיכולת לעבוד או לנוח במהלך הנסיעה. היא השתמשה ברכבת לעיתים קרובות בדרכה לסקוטלנד, לאחוזת סאנדרינגהם שבנורפוק ולביקורים רשמיים ברחבי הממלכה, תוך שמירה על לוח זמנים מדויק וללא הסתמכות על אבטחה משטרתית כבדה או חסימות תנועה.
בשנים האחרונות הפכה הרכבת המלכותית לפחות ופחות רלוונטית. עם מות המלכה אליזבת השנייה והעברת הכתר לצ'רלס, צומצם השימוש ברכבת באופן משמעותי, ורוב הנסיעות הרשמיות של בית המלוכה בוצעו באמצעות רכבים משוריינים או מסוקים. הנתונים שפורסמו בדוח הכספי השנתי של הארמון הצביעו על כך שהרכבת, שאחזקתה עולה מיליוני ליש"ט בשנה, משמשת בפועל רק למספר נסיעות בודדות, ולעיתים אפילו רק אחת בשנה.
הביקורת הציבורית לא איחרה לבוא. עיתונים ואתרי חדשות בריטיים החלו לשאול מדוע יש להחזיק צי ייעודי כה יקר עבור שימוש כה מועט, במיוחד בשעה שבה נדרש הציבור הבריטי לקיצוצים תקציביים ולהידוק חגורה כללי. גם בארמון הבינו שמדובר בסמל מפואר, אך כזה שהולך ומאבד ממשמעותו בעולם שבו נדרשת שקיפות תקציבית ודוגמה אישית מצד מוסדות ציבוריים.
כך הפכה ההחלטה להוציא את הרכבת משימוש עד 2027, לא רק לאקט של ייעול תפעולי, אלא לאמירה תדמיתית מובהקת שמלווה את המלך הנוכחי עוד מעשרות שנותיו כנסיך. המלוכה בעידן צ'רלס מוותרת על גינוני פאר מיותרים לטובת תפקוד מודרני, רזה וצנוע יותר.
תרבות ונוסטלגיה
לצד תפקידה הרשמי, הרכבת המלכותית תפסה מקום ייחודי בדמיון הציבור הבריטי ולעיתים גם העולמי. היא הופיעה בסרטים, בסדרות טלוויזיה ובסיקורים תיעודיים, שימשה רקע לביקורים ממלכתיים רוויי טקסיות ואף שימשה השראה למודלים מיניאטוריים ולתערוכות קבע במוזיאוני תחבורה. עבור רבים, מראה קרונות הבורדו החולפים בשקט לאורך המסילה הפך לסמל של עידן שחלף, של בריטניה מסורתית, מאופקת וגאה.
מאחורי הקלעים, תחזוקת הרכבת דרשה תיאום מורכב. הנהגים נבחרו בקפידה, לוחות הזמנים נשמרו בסוד והצוותים המלווים נדרשו לסטנדרטים חסרי פשרות. כל מסע הוכתר ברמת הפורמליות הגבוהה ביותר, כולל קבלת פנים בתחנה ושטיח אדום שנפרש לצד המסילה.
עם הוצאתה משימוש בקרוב, צפויים הקרונות לעבור לאתר תצוגה ציבורי. כך לפחות מבטיחים בארמון. הזיכרון של הרכבת המלכותית לא ייגוז, גם אם גלגליה כבר לא ינועו. הרכבת אולי חדלה מלשמש את בית המלוכה, אך נותרה סמל מושלם של תקופה, ושל מוסד שעדיין מנסה להבין אם הוא יכול בכלל להתאים את עצמו לעידן המודרני – ומהם המחירים הכרוכים בכך.