ב־1990 ברית המועצות הייתה בדרך לבית הקברות. משבר כלכלי בבית והתפרקות הגוש הסובייטי במזרח אירופה בישרו את קיצה של מעצמת־העל. עם שקיעתה תם העידן הדו־קוטבי: ארה״ב לבדה נותרה מעצמת־העל היחידה בעולם. במשך 18 שנה, העולם היה ב״רגע חד־קוטבי״. מעצמת־העל היחידה הכתיבה את סדר היום הבינלאומי ללא התנגדות. היו דיבורים על הצטרפות של רוסיה לנאט״ו וחלומות על ליברליזציה של סין. כן, היו מלחמות אזרחים ואסונות הומניטריים, פיגועי ענק ומלחמות, אך העולם היה בסך הכול רגוע ושלו: האמריקנים עסקו במשימות הומניטריות ביוגוסלביה, אכפו את החלטות מועצת הביטחון של האו"ם בעיראק ובכוויית, ונלחמו בטרור. הם טיפלו בזה בשביל כולנו. אויביה של אמריקה היו טרוריסטים, פושעים או רודנים במדינות עולם שלישי.
אבל הרגע החד־קוטבי הגיע לסופו ב־2008. המשבר הכלכלי העולמי היה, בעיני סין, המהלך הראשון בשקיעה הבלתי נמנעת של האמריקנים. בקיץ 2008 רוסיה תקפה לראשונה את אחת ממדינות ברית המועצות לשעבר, גיאורגיה. האימפריאליזם הרוסי חזר, סין נעשתה תוקפנית יותר ויותר בזירה הבינלאומית, והרגע החד־קוטבי נגמר. אבל מה החליף אותו? לא ברור. השנים האחרונות, עם המלחמות באוקראינה ובמזרח התיכון, ממחישות זאת. מדינות יריבות לוושינגטון מתחרות בארה"ב על השפעה, סין פועלת לחזק את השפעתה בדרום העולמי דרך BRICS, פוטין החזיר את האיום הצבאי על אירופה - וארה״ב פועלת בזירה הבינלאומית בידיעה שיש סיכוי סביר להתנגשות בינה ובין סין. האויב המרכזי של אמריקה הוא כבר לא רב־מחבלים או דיקטטור של מדינה כושלת. האויב המרכזי הוא ענק תעשייתי עם צבא מודרני.
אז האם חזרנו לעולם רב־קוטבי, כמו שהתקיים לפני מלחמת העולם השנייה? במערכת רב־קוטבית יש כמה מעצמות מתחרות, המנהלות מערכת מורכבת ודינמית של יריבויות ובריתות. חשבו על בריטניה שנלחמת בצרפת הנפוליאונית יחד עם הגרמנים של ממלכת פרוסיה - ואחר כך בריטניה וצרפת נלחמות יחד נגד גרמניה של היטלר.
בשנים האחרונות המונח עולם רב־קוטבי נעשה פופולרי, במיוחד בקרב מדינות לא מערביות כמו רוסיה. המונח מתאר את ״החלום״ (של הרוסים) על מערכת בינלאומית שהשתחררה מההשפעה המעיקה של וושינגטון. חברים בחוגים הללו רואים בכל טעות או בעיה של וושינגטון סימנים של שקיעתה הבלתי נמנעת. כל אות כלכלי לדשדוש מתפרש כסימן לדעיכה. אלא שהסתכלות מפוכחת על המציאות חושפת בפנינו תמונה הרבה יותר מורכבת. כן, יש מעצמות יריבות לוושינגטון המבקשות להצר את צעדיה. אבל הפער הצבאי והמדיני בינן ובין אמריקה הוא עדיין אדיר.
התקיפה בפורדו היא מופת לכך. ארה״ב שלחה מפציצים אסטרטגיים מאמצע צפון אמריקה, הם תקפו בצד השני של העולם במדבר האיראני, וחזרו בבטחה. מה רוסיה עשתה בתגובה? מה סין עשתה? איראן, בעלת ברית קרובה של שתי הטוענות לכתר, איבדה מתקן אסטרטגי, והמעצמות היריבות לוושינגטון הסתפקו במילים חריפות.
עם כלביא: מתקן העשרת הדלק פורדו (FFEP) של איראן לאחר שבוצעו תקיפות אוויריות אמריקאיות על המתקן | צילום: AFP
זה לא מקרה. למוסקבה ולבייג׳ינג אין יכולת להקרין כוח כפי שיש לארה״ב. לסין אין צי מים כחולים שיכול לפעול הרחק מגבולותיה. חיל האוויר הרוסי והסיני מתגמדים מול חיל האוויר האמריקני. שתי המדינות יתקשו לאתגר את וושינגטון הרחק מגבולותיהן. עדיין לא הגענו לעולם הרב־קוטבי כפי שהיה באירופה בתחילת המאה ה־20: הפער הצבאי בין בריטניה לגרמניה בימים ההם היה קטן בהרבה מהפער היום בין ארה״ב לסין. המעצמות היו חייבות להתחשב זו בזו, ולהיזהר זו מזו. זה לא המצב היום.
המערכת הבינלאומית נמצאת היום במצב של ״עולם רב־קוטבי רך״. כן, יש מעצמות יריבות לאמריקה, אבל ארה״ב לא איבדה את העליונות הגלובלית שלה. היא עדיין יכולה להושיט יד לכמעט כל זירה בעולם ולקחת (או להרוס) את מה שהיא רוצה. בעולם הרך, מלחמות יכולות להתנהל כל עוד הן לא מאיימות על האינטרסים של ארה״ב. אבל אם הן מסכנות את מה שחשוב בעיניה, וושינגטון תטיל את משקלה הדיפלומטי והצבאי כדי להשיג את התוצאה הטובה לה. יריבות אזוריות או עולמיות יכולות רק להסתכל.