"בכל פעם שנקטנו יוזמה נגד אויבינו, השערים נפתחו בפנינו"

כשבועיים לאחר מתקפת 7 באוקטובר פרסם ד"ר רפאל בן־לוי מאמר מעל דפי עיתון זה, ובו קרא להרחיב את המערכה אל מתקני הגרעין של הרפובליקה האסלאמית: "במשחק השחמט של איראן", כתב אז, "חמאס הוא פיון, חיזבאללה צריח – והגרעין הוא המלכה". כעת, לאחר שהרפובליקה האסלאמית ספגה מכות קשות, תחילה מידה של ישראל ואז בהפצצות אמריקניות, הוא מסביר מדוע מדובר במהלך שהוא מעבר לסיכול איום אסטרטגי. בעיניו, כאשר ישראל קמה והכריעה את הרוע היא מימשה את ייעודה העתיק: לחבר בין עוצמה למוסר ולשמש מגדלור שפועל למען הטוב והצדק, לא רק בסיסמאות אלא במציאות. מטוסי חיל האוויר הבהירו לעולם כולו שישראל היא חומת המגן של הציוויליזציה כולה.

בן־לוי עוקב מקרוב אחרי המתרחש באיראן זה שנים רבות, בכובעים שונים. בשירותו בחטיבת המחקר באמ״ן הוא עסק גם בסוגיה האיראנית, ובשנה שעברה ראה אור (באנגלית) ספרו "תרבויות של בלימת נשק גרעיני: עיצוב מדיניות ארה"ב וישראל בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית", המבוסס על עבודת הדוקטורט שכתב באוניברסיטת בר־אילן ועל תקופתו כעמית מחקר באוניברסיטת ג'ורג'טאון שבוושינגטון, שבה למד גם את השפה והתרבות הפרסית. כיום הוא עמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי וראש תוכנית צ'רצ'יל לאסטרטגיה מדינית וביטחונית במכון ארגמן.

"בפרספקטיבה היסטורית", הוא אומר, "המבצע הזה מעמיד את ישראל במקום הבטוח והחזק ביותר שהיא הייתה בו מאז קום המדינה. הוא מחזיר את התדמית שלה כמעצמה צבאית, טכנולוגית ובעלת יכולות נדירות. מאז הקמתה ועד 1979, ישראל עמדה תחת איום קיומי של צבא מצרים, שהובילה בשעתה את העולם הערבי נגד ישראל. אחרי שמצרים יצאה ממעגל הלחימה התרחשה המהפכה האיראנית, והרפובליקה האסלאמית הפכה למובילת ההתנגדות לקיומה של ישראל, עם בניית 'טבעת האש' וארגוני הפרוקסי.

"זה כבר לא סיפור על אמריקה הגדולה שבאה להציל אותנו, אלא על נשיא אמריקני שראה את הרגע ההיסטורי והבין שעליו להצטרף ולהיות שותף לברכה", מחדד בן־לוי. "כמו שנכתב במגילת אסתר אחרי הניצחון בפורים, 'וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים', כך גם עכשיו אפשר לצפות להתעניינות עולמית גוברת בערכים התרבותיים שיש לישראל להציע לעולם.

"התקיפה הנוכחית לא שמה סוף לאיומים עלינו, אבל יש כאן לקח היסטורי חשוב: בכל פעם שנקטנו יוזמה נגד אויבינו, השערים נפתחו בפנינו והצלחנו בגדול. כך בהכרזת המדינה, במבצע סיני, במבצע מוקד במלחמת ששת הימים, בתקיפת הכורים בעיראק ובסוריה, וגם בפתיחת מלחמת לבנון הראשונה שהובילה לגירוש אש"ף לתוניסיה בתוך חודשיים. לעומת זאת, בכל פעם שהיססנו שילמנו על כך מחירים רבים".

גם לפני 7 באוקטובר שמעתי ממך ביקורת על הדוקטרינה השלטת בצמרת הביטחונית. האם לדעתך התקיפה באיראן מסמנת שינוי תפיסתי?

"אני חושב שהמצב משתפר, אבל צריך להיות זהירים. הדוקטרינה של שנות התשעים והסכמי אוסלו, שהכניסו אותנו להלך חשיבה של מגננה, 'הכלה' והסתמכות על כיפת ברזל, גדרות ומיגונים, נטמעה עמוק במערכת ועדיין שלטת בקרב רבים. בשנה הראשונה למלחמה עוד שמעתי קולות כאלה, כמו מסמך שהציע 'אסטרטגיה חדשה לישראל' מטעם המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), שיש לי בו חברים ובני פלוגתא ראויים להערכה. בסופו של דבר הם הציעו את המשוואה המוכרת: 'אין פרטנר בצד השני, עלינו לסגת ולהתגונן'. במערכת יש עדיין כאלה שחושבים ש־7 באוקטובר היה מחדל טקטי בלבד, משהו שכוננות טובה הייתה מונעת. הם לא מבינים שזו לא הכוננות, זו הקונספציה עצמה שחייבת להשתנות. עם זאת, בתקופה האחרונה כבר כמעט לא נתקלתי בחומר מסוג זה, וזה אומר הרבה".

"בניגוד לישראלי הממוצע, הרוב המוחלט של האמריקנים גדלו בחברה הומוגנית ודוברת אנגלית, מנותקים מריבוי תרבויות ומדוברי שפות אחרות. הפער הזה משתקף היטב בצמרת הדיפלומטית והפוליטית. קח לדוגמא את סגן הנשיא ג'יי־די ואנס, אין לו רקע של חיים מחוץ לארה"ב"

התפיסה האקטיבית צריכה להכתיב את המהלכים גם בזירה העזתית, סבור בן־לוי. "כעת אסור לישראל למצמץ בעזה, כי כל היסוס עלול להרוס את תדמית העוצמה שנבנתה בתקיפה על איראן. זה אומר דבקות חד־משמעית בהשמדת חמאס כגורם שלטוני, פתיחה במהלך מדיני כדי להוריד את רעיון המדינה הפלסטינית מסדר היום, והליכה לכיוונים חלופיים של אוטונומיה מקומית. ישראל צריכה לחזור ולקדם ביתר שאת את האפשרות לתת לעזתים לצאת ליעדים אחרים כמו סוריה, אפילו לאיראן. יש לצפות שככל שישראל מתקדמת בשליטה על עזה היא תוכל לשחרר בכוח חטופים, אבל אסור כעת לעצור לטובת שום עסקה עם חמאס. אם אכן נשלים את המהלך, ישראל תנחית מכה חד־משמעית על שני גווני האסלאמיזם – השיעי והסוני, וזה יקרין עוצמה על כלל המשטרים באזור, בייחוד על מדינות המפרץ וסעודיה, שמבקשות להתקרב למערב ולישראל".

קץ ההיסטוריה מתעכב

בן־לוי מבקש להניח על השולחן פרספקטיבה נדירה יחסית בקרב מומחים גיאו־פוליטיים: עימותים בין מדינות אינם נובעים רק מאינטרסים כלכליים או ממאזני הרתעה. מתחת למעטה הכוח וכיפופי הידיים רוחשות תפיסות עומק תרבותיות.

רבים סבורים שמעצמות מונעות מסוגיות של כוח וכלכלה, ולא משאלות תרבותיות וערכיות.

"בעיניי זהו כשל יסודי המאפיין גישות מרקסיסטיות שמרדדות בני אדם לחומר, או גישות ליברליות שמשטיחות את ההבדלים התרבותיים ורואות בבני אדם יצורים רציונליים. אין 'רציונליות אוניברסלית' בסדר העולמי; כל תרבות פועלת מתוך סולם הערכים והזהות שלה. נכון שבטווח הקצר מדינות מגיבות לאילוצים אסטרטגיים וכלכליים, אבל בטווח הארוך הדינמיקות העמוקות יותר הן תרבותיות, רעיוניות ואף תיאולוגיות. מדיניות של אומות נקבעת מתוך הנחות היסוד שלהן על שאלות של טוב ורע, כמובן לצד אילוצים צבאיים וכלכליים. את האיבה של האיראנים אלינו אי אפשר להסביר במונחים חומריים.

"עצם ההבחנה בין 'המערב' לשאר העולם נשענת על תרבות והיסטוריה. סין למשל, רואה בחדירה של ערכים מערביים איום קיומי, ודיכאה ביד ברזל את המחאות בטיאננמן ב־1989 – אירוע שבו היא הבהירה כמה רחוק היא מוכנה ללכת כדי לשמור על צביונה הרודני. זה לא מקרי שסין תומכת במשטר האיראני. היא ורוסיה רואות באיראן לא רק שותפה לאינטרסים אלא בעלת ברית אידאולוגית בהתנגדות לדומיננטיות של ארה"ב והמערב. מי שחושב שהכול מסתכם בגרפים והסכמי סחר, מפספס את העומק שמאחורי הסדר העולמי".

ברקע הדברים מהדהד הפולמוס המפורסם שהתקיים בשלהי שנות התשעים בין שני ענקי מדע המדינה: מצד אחד פרנסיס פוקויאמה, שראה אז את נפילת הגוש הסובייטי כסימן ל"קץ ההיסטוריה" ולניצחון עולמי של הדמוקרטיה הליברלית והקפיטליזם; מצד שני סמואל הנטינגטון, שהגיב לו בספרו "התנגשות הציוויליזציות" והבהיר כי העימותים המרכזיים לא ייעלמו, רק יחליפו צורה, והמאבק הבא יאופיין בשיבה אל זהויות תרבותיות, דתיות ולאומיות. קרוב לשלושה עשורים אחר כך, על רקע העימותים הגלובליים, רבים חוזרים אל התזה של הנטינגטון ומוצאים בה רלוונטיות מחודשת.

"באופן כללי ברור שהנטינגטון צדק יותר מפוקויאמה", מסכים בן־לוי, "אבל התמונה מורכבת יותר מכפי שהוא תיאר. הודו, למשל, היא ציוויליזציה עתיקה וייחודית שאימצה ערכים מערביים והפנימה אותם, ובעקבות זאת היא נוטה כיום בבירור לכיוון הקואליציה של המערב, זאת לאחר ניסיון רב־שנים לרקוד על כל החתונות. גם בעולם המוסלמי רואים דינמיקה דומה: מדינות סוניות מתונות כמו האמירויות, ולאחרונה גם הסעודים, מנסות להתקרב למערב ולאמץ חלק מערכיו. ההתפתחויות האלה הופכות את התזה של הנטינגטון למורכבת ודינמית הרבה יותר".

שורשי הבדלנות

גם האופן שבו גובשה המדיניות הישראלית והאמריקנית בסוגיית המאבק בגרעין האיראני, מהווה בעיני בן־לוי ביטוי לתשתית רעיונית עמוקה יותר. בספרו הוא מבקש להראות כיצד תפיסות פוליטיות שונות חוללו תגובות שונות כלפי סכנת הגרעין האיראני בשתי המדינות. "מדיניות ביטחונית אינה נקבעת רק על פי אילוצים אסטרטגיים", הוא חוזר ואומר, "אלא גם בהתאם לתרבות הפוליטית ולחזון ההיסטורי שהאליטה הפוליטית מאמינה בו".

המפתח טמון בהבחנה בסיסית בין שתי אסכולות במדיניות החוץ: אידיאליזם מול ריאליזם. ״האידיאליסטים״, מסביר בן־לוי, ״רואים בעולם מרחב של שיתוף פעולה שבו מלחמה היא החריג והשלום הוא הנורמה. הם משוכנעים שכל השחקנים בזירה הבינלאומית פועלים מתוך רציונל אחד – חתירה לרווחה ולשגשוג — ושאם רק נציע את המתווה הנכון, הצד השני יושיט יד. אבל מול משטרים כמו איראן או חמאס, שפועלים על פי סולם ערכים שונה בתכלית ולעיתים מונעים מיעדים תיאולוגיים־מהפכניים שאינם פתוחים לפשרה, התפיסה הזאת עלולה להתגלות כאשליה מסוכנת. הריאליסטים, לעומת זאת, יוצאים מהנחות יסוד אחרות: הם לא מהססים לדבר על היררכיה בין תרבויות, והם מבינים שמאבקי כוח הם חלק אינטגרלי מהטבע האנושי והפוליטי, שתקופות של שקט הן יוצאות הדופן בהיסטוריה, ושהכוח – צבאי, כלכלי וטכנולוגי – הוא כלי הכרחי להישרדות".

"זה לא מקרי שסין תומכת במשטר האיראני. היא ורוסיה רואות באיראן לא רק שותפה לאינטרסים אלא בעלת ברית אידאולוגית בהתנגדות לדומיננטיות של ארה"ב והמערב. מי שחושב שהכול מסתכם בגרפים והסכמי סחר, מפספס את העומק שמאחורי הסדר העולמי"

בהתאם למפתח הזה, הוא מסווג את המנהיגים השונים. ״בארצות הברית״, הוא מפרט, ״קרטר, קלינטון ואובמה מייצגים את הדגם האידיאליסטי; רייגן ובוש — את הריאליסטי. בישראל, שמעון פרס התקרב לאידיאליזם מובהק, ואילו נתניהו הוא מייצג מובהק של הריאליזם. אבל כיוון שהמציאות כאן הרבה יותר מסובכת, המזרח התיכון לא מאפשר מנהיגים עם השקפה אידיאליסטית טהורה כמו קרטר למשל. מעניין לראות שכאן התפתח דפוס ייחודי: לא מעט קצינים שהיו לוחמים עזים בתפקידיהם הביטחוניים, הפכו לאידיאליסטים אחרי שפשטו מדים והתרחקו מהשטח. בתקופת אוסלו רבים מהם השתכנעו שהשלום ממתין מעבר לפינה ושאם רק יונח על השולחן המתווה הנכון, הכול יסתדר. הטעות הזו התגלתה ככשל אסטרטגי צורב. להערכתי הדבר נובע מקושי להפנים שבמלחמה נגד הרוע הפעלת כוח היא אכן מוסרית. לכן כשאותם לוחמים מגיעים לעמדות הנהגה הם משילים מעליהם כל תפיסה ריאליסטית, במעין ניסיון לכפר על עצם השימוש שלהם בנשק".

גם בארצות הברית, הוא מבהיר, התמונה איננה פשטנית וסכמטית. ״פגשתי בכירים ששירתו בממשל אובמה והיו מעורבים במשא ומתן עם איראן. הם סיפרו לי שהם חשבו שג'ון קרי, מזכיר המדינה בזמנו, היה להוט מדי להגיע להסכמות עם איראן והיה מוכן לפשרות שגם הם תפסו כמרחיקות לכת. זה הפתיע אותי".

בישראל נהוג לומר שהאמריקנים נאיביים בהתנהלותם כלפי המזרח התיכון. אתה מקבל את זה?

"ראשית, יש באמריקה כאלה שמבינים היטב את המזרח התיכון. לא מעט קצינים שלחמו בעיראק ובאפגניסטן יודעים בדיוק מול מי הם פועלים ולא חיים באשליות. אבל אין ספק שיש כאן גם יסוד תרבותי שמוליד עיוורון. הרוב המוחלט של האמריקנים גדלו בחברה הומוגנית ודוברת אנגלית, מנותקים מריבוי תרבויות ומדוברי שפות אחרות. בניגוד לישראלי הממוצע, או אפילו רוב האירופים – אמריקנים רבים מעולם לא התחככו בבני תרבות אחרת, לא היו צריכים להתמודד עם שפה אחרת, לא מחזיקים בדרכון ולא יצאו מגבולות ארצות הברית.

"הפער הזה משתקף היטב בצמרת הדיפלומטית והפוליטית. קח לדוגמא את סגן הנשיא ג'יי־די ואנס. אין לו רקע של חיים מחוץ לארה"ב, למעט כמה חודשים ככתב צבאי במלחמת עיראק, וכיום הוא אחד הקולות שהזהירו את טראמפ מפני הפעולה באיראן. הדפוס הזה חוזר על עצמו גם בדרגים הנמוכים: רבים מהדיפלומטים האמריקנים שבוחרים בקריירה מחוץ לארה"ב יעדיפו ללמוד ערבית, כי זה הנתיב הבטוח לתפקידים בשגרירויות בעולם הערבי. המשמעות היא הפנמה מוקדמת של נרטיב עוין, כזה שנטמע היטב כבר בפקולטות ללימודי המזרח התיכון, שחלקן ממומנות בידי קטאר ומלמדות את גישת ה'אוריינטליזם' של אדוארד סעיד, שאיננה מתייחסת לעמי האזור כבעלי בחירה על עתידם ורואה בהכול תוצאה של האימפריאליזם.

"כל זה תורם לכך שאמריקנים מתקשים להבין שיש אויבים אידיאולוגיים מובהקים — כאלה ששונאים אותך לא בגלל מה שעשית, אלא בגלל מי שאתה. סדאם חוסיין היה רודן אכזר, אבל לא היה לו חזון אסלאמיסטי. משטר האייתוללות, לעומת זאת, שונא את אמריקה לא על התנהלותה אלא על הערכים שהיא מייצגת. הדיפלומטיה האמריקנית לא בנויה לעכל את זה, ולכן היא חוזרת שוב ושוב לפנטזיה שאפשר לשבת עם המשטר ולגלות מתחתיו 'אמריקנים קטנים' שרק רוצים לממש את עצמם. זו טעות חוזרת שנובעת מעיוורון תרבותי. שותפים לה מנהיגים דמוקרטים כמו אובמה, אבל במידה רבה גם מנהיגים רפובליקנים כמו ג'ורג' בוש".

אנחנו שומעים עכשיו קולות בארה"ב שנחרדים מכך שטראמפ העז לתקוף באיראן. איך אתה מסביר את זה מבחינה תרבותית?

"ראשית, המורשת של הכישלון בעיראק היא בהחלט זיכרון מכונן, במיוחד בדור של קובעי המדיניות כיום. אבל הגישה הזו יושבת על תשתית היסטורית עמוקה של בדלנות אמריקנית, שלא התחילה עם טאקר קרלסון; כבר בנאום הפרידה של ג'ורג' וושינגטון, הנשיא הראשון של ארה"ב, הוא הזהיר מהסתבכויות מיותרות מעבר לים. ב'דוקטרינת מונרו', שגובשה בשנות העשרים של המאה ה־19 - ארצות הברית הכריזה שלא תתערב באירופה או באסיה, בתמורה לכך ששום מעצמה זרה לא תתערב ביבשת אמריקה. אחרי מלחמת העולם הראשונה האמריקנים שוב נרתעו ממעורבות גלובלית לאורך זמן. רק בלית ברירה, לאחר מלחמת העולם השנייה, הם הפכו למעצמה שחייליה פרוסים בכל רחבי העולם. ועדיין הבדלנות היא חלק מהתרבות הפוליטית של אמריקה".

בנוגע לבדלנות הרפובליקנית הנוכחית, בן־לוי מבקש להבחין בין גישות שונות. "יש בדלנים קיצונים, שמבחינתם גם הגנה על בעלת ברית כמו טאיוואן היא לא אינטרס אמריקני, והם כמובן מתנגדים בתוקף להתערבות למען ישראל. אבל רובם מחזיקים בגישה אחרת, שלפיה סין היא האתגר המרכזי וכל השאר משני. רבים מהסוג הזה הם לא אנטי־ישראלים, אלא מצפים שבעלות הברית – ישראל, מדינות המפרץ ואירופה – יישאו יותר בנטל. סגן שר ההגנה אלברידג' קולבי הוא אחד הדוברים הבולטים של גישת 'סין תחילה'. הוא אמר לי שהוא לא מתנגד למתקפה ישראלית על איראן, אבל מבחינתו אסור שארה"ב תיגרר לתוכה כי זו תהיה הסחת דעת מזירת העימות האמיתית.

"להערכתי, טראמפ החליט להצטרף לתקיפה לא כי ישראל הייתה חסרת מענה, אלא כי הוא צפה בהצלחה האדירה של המבצע הישראלי ולא רצה להישאר בשוליים כמסייע, אלא להיות מעורב ולגרוף קרדיט. זה לא סותר את הבטחותיו בבחירות, שכן הוא היה מאוד עקבי וחזר שוב ושוב על כך שלא ירשה לאיראן להשיג נשק גרעיני ושהוא יפעיל כוח לעצור אותה. מכיוון שהוא נתן להם כל הזדמנות בדרך של משא ומתן, הוא ביסס את ההצדקה של המעבר להפעלת כוח. בעיניי, התקיפה באיראן גם הייתה תשובה טובה לבדלנים בארה"ב, כי הועבר כאן מסר חשוב לסין: אם עד עכשיו היה חשש שטראמפ חותר לעסקאות מהר מדי, הוכחת הנכונות שלו לפעול צבאית במקרה הצורך מחזקת גם את ההרתעה נגד פלישה סינית לטאיוואן".

האדם החדש

רפאל בן־לוי (41) מתגורר כיום בלוד עם אשתו ליטל וארבעת ילדיהם. הוא גדל בבית יהודי אורתודוקסי בטורונטו שבקנדה, והגיע לכאן לראשונה במסגרת תוכנית לימודית־התנדבותית בספטמבר 2001 – שבוע לפני המתקפה במגדלי התאומים, ובעיצומה של האינתיפאדה השנייה. "התקופה הזו גרמה לי להבין שההיסטוריה היהודית מתרחשת בישראל, ושכיהודי בגלות אני תמיד אשאר צופה מן הצד, שחקן ספסל. כשהתובנה הזאת נחתה בי, בחרתי לעלות על המגרש ולהגיע לארץ", הוא מספר.

לאחר שנתיים של לימודים בארה"ב עלה בן־לוי ארצה להמשך התואר הראשון בטכניון, והופנה למסלול עתודה. הוא גויס לחיל האוויר, והופקד על מדיניות האחזקה של מנועי הסילון המשמשים במטוסי הבז והנץ. עם הזמן גילה שהוא נמשך יותר לתחומי האסטרטגיה והמדינאות, החל ללמוד לתואר שני בממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי (כיום אוניברסיטת רייכמן), ופנה לשרת בחטיבת המחקר של אמ"ן. המעבר הזה התרחש גם על רקע מפגש עם דמותו ושיעוריו של הרב אורי שרקי, שהפך לדמות מעצבת עבורו: "לקחתי ממנו בעיקר את הרשות לחשוב. הוא לא רק מלמד, הוא מעודד את תלמידיו לעמוד על הרגליים, לפעול ולהיבנות. ממנו ספגתי את התובנה שלתורה יש אמירה מדינית בעלת מסר אוניברסלי, שאיננה יכולה להישמע בעולם ללא עוצמה גיאו־פוליטית".

תוכנית צ'רצ'יל במכון ארגמן, שבן־לוי עומד בראשה, מבקשת להכשיר אנשי מדיניות שיתבססו על ריאליזם מוסרי ויידעו לחבר בין כוח לאתיקה, בין תרבות לאסטרטגיה ובין זהות יהודית למדיניות חוץ. לדבריו, התוכנית נועדה למלא את החלל של היעלמות התפיסה הריאליסטית מהאקדמיה. "השאיפה שלנו היא להצמיח מנהיגים שדבקים בחזון לאומי מתוך הכרה באכזריות הזירה הבינלאומית, ושמבינים שעוצמה מוסרית היא לא פרדוקס, ושזו התשובה למוסרנות עקרה שבפועל מפקירה את החלש ביד הרודנות".

מהי בעיניך הבשורה של מדינת ישראל במסגרת העימות הבין־תרבותי שמתחולל כיום בעולם?

"את שורש המאבק בעולם כיום אני רואה כחזרה לעימות עתיק היומין בין האלילות, שהולידה תפיסה פוליטית טוטליטרית, ובין הבשורה התנ״כית על חירות האדם. התנ״ך קורא תיגר על מודלים פוליטיים שבהם מלכים בשר ודם עושים עצמם לאלוהים, והנחות היסוד שלו הן שעיצבו את המערב. בריאת האדם בצלם א־לוהים נותנת הצדקה לחירות ולשיטה הדמוקרטית, שבה האזרחים נוטלים חלק בעיצוב השלטון, ולסדר עולמי הבנוי על מדינות לאום שמאפשרות לעמים לבטא את תרבותם הייחודית".

ישראל היא חלק מהמערב?

"כן ולא. מצד אחד המערב ינק מאיתנו תפיסות מקראיות, אבל הוא משלב גם את ערכי רומא ויוון האליליים. לכן ביסודנו אנחנו ציוויליזציה שקודמת למערב וחיצונית לו.

"מול המערב", ממשיך בן־לוי, "ניצב ציר הדיקטטורות — איראן, סין וצפון־קוריאה – והחזון הרדיקלי של השמאל הפרוגרסיבי, הדורשים כניעה עיוורת לאליטה שנושאת עימה אמת אחת וסופית, והכפפה של האדם לרעיון משיחי־כוחני. כך נוצר פרויקט אוניברסליסטי שדוגל ב'כאן ועכשיו' — מגרסה סינית של לניניזם, דרך התיאולוגיה החומייניסטית שהפכה את המסורת השיעית על ראשה, והפכה את חכמי הדת מממתינים פסיביים לשובו של 'האימאם הנעלם' למכונני משטר גאולי פעיל, ועד הבולשביקים ברוסיה, הנאצים בגרמניה והמהפכה הצרפתית בתקופת הטרור. כולם מונעים מאמונה אוטופית שעליהם להשמיד את העולם הישן ולכונן חברה מושלמת, 'אדם חדש'. המשותף להם הוא דמות כוחנית העומדת בראש — הדוצ'ה, הפיהרר, 'הרהבר' (המנהיג העליון באיראן בפרסית), ששוללים מהאדם את חירותו ומייחסים למנהיג מעמד אלוהי כמו המלכים־אלים של העת העתיקה".

אגב, אתה מדבר על סין כמי ששואפת לממש את המרקסיזם "כאן ועכשיו". האם זו באמת אידיאולוגיה חיה או רק סיסמה ריקה?

"בדיוק כמו העיוורון המערבי מול איראן והאסלאם הרדיקלי, כך גם מול סין מפספסים את התמונה הגדולה: בסוף, הקומוניזם הוא הדת שלה. נכון, הם לא מיישמים את הדוקטרינה בדיוק כמו בשנות החמישים והשישים, אבל בוועידות המפלגה עדיין תלוי על הקיר דיוקן ענק של קרל מרקס. הוא הכוכב שהם מנווטים לאורו. סין הבינה שהיא חייבת לפתוח את הכלכלה שלה ולאפשר מראית עין של שוק חופשי, אבל היא לא מוותרת על הדגם הלניניסטי שבו המפלגה היא הכוח המניע שדוחף את המהפכה העולמית. התאגידים הגדולים שם לא חופשיים ולא פרטיים. זה משטר טוטליטרי עם טכנולוגיות של המאה ה־21".

מסע טיהור

גם אצל השמאל הגלובלי, אומר בן־לוי, אפשר לזהות דפוס ריכוזי וטוטליטרי, בדמות הניסיון לעצב עולם הנשלט בידי מוסדות על־לאומיים כמו האו"ם והאיחוד האירופי, ותרבות שיח שכל ניסיון לערער על אמונותיה מוקע מיד ככפירה. "זו אותה משוואה של אמת אחת מוחלטת, קבוצה קטנה של נאורים שחושבים שהם מחזיקים בה, וכל מי שחולק עליהם נתפס כמכשול. אין כאן פוליטיקה של פשרות, אלא מסע טיהור והכרזה על מלחמה בכוחות הריאקציה, מתוך כמיהה לגאולה דרך מחיקת ההווה. זו לא קדמה, זה אוטופיזם רדיקלי — ולא משנה אם הדגל מונף בידי נציג 'האימאם הנעלם' או בידי נביאי התקינות הפוליטית".

גם היהדות מאמינה במשיחיות אקטיבית וקריאה לגאולה.

"נכון, אבל היא נשענת על עיקרון אחר לחלוטין: רק הקב״ה הוא הריבון – ולאדם, למלך או למדינה אין סמכות אחרונה. בניגוד למשטרים טוטליטריים שדורשים כפיפות עיוורת לאליטה, המסורת היהודית קוראת לענווה ולהכרה בכך שהבנת האדם את האמת היא תמיד חלקית, ושעליו לפעול בתוך מסגרת מוסרית הכפופה לכוח גדול ממנו. כאן טמון העימות העמוק עם איראן ודומותיה — לא רק על גרעין, אלא על יחסי א־לוהים ואדם ומושג החירות. הרעיון הזה מתמצה בעיניי בתפיסה של בית המקדש במסורת שלנו, שמסמל את האפשרות לפגוש את האל לא רק כרעיון מופשט אלא כחוויה חיה, כאן בעולם, ולא מתוך הכנעה או כפיפות אלא מתוך שמחה. המקדש מגלם את המתח התמידי והפורה שבדיאלוג בין האדם לאל, בין אידיאל נעלה של שלמות למציאות קונקרטית לא מושלמת, ובין אוניברסליות ללאומיות. זהו מודל שבו עם ישראל מביע בשורה לאנושות כולה, שלא מתבטלת או נדרסת, 'כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים'".

יהיו כאלה שיאמרו לך שדווקא הדיבורים על מקדש מהדהדים אצלם פחדים מכינון משטר תיאוקרטי בישראל כמו באיראן.

"אני לא מתייחס בהכרח לבניית בית המקדש מחר בבוקר. העניין הוא העיקרון: התורה לא מנוגדת לשגשוג ולחירות האנושית, היא התשתית להם. א־לוהים אינו אויב האדם, אלא הערובה לכך שהוא לא יהיה עבד של בני אדם אחרים. אין לנו חזון על תיאוקרטיה של חכמי דת, אלא על חירות הנובעת מברית עם הבורא, שבאמונה היהודית צמצם את עצמו כדי לתת מקום לאדם לפעול מתוך חירות ודיאלוג. זו תשתית מוסרית שלא מבקשת להקים מדינת הלכה אלא מדינה יהודית שמחברת מסורת, מדע, קדמה ושגשוג כלכלי, שמעוגנים בזהות שורשית.

"יש כאן בעיניי גם בשורה לעולם המוסלמי, שבשם הפחד מקִדמה קופא בשמרנות אנטי־מודרנית, וגם עבור חלקים מהמערב – שבשם הקדמה מבקשים לוותר על עוגני הזהות האנושית כמו המשפחה, הלאום והמסורת. העולם היהודי אומר: גם וגם, עוצמה ומוסר. זאת הבשורה שלנו, והיא תלויה קודם כול בניצחון על הרוע של החומייניזם האיראני".