משה, המנהיג הראשון שלנו, מתואר כ"איש האלוהים": עָנָיו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה; ודמות שטובת עַמו תמיד קודמת לטובתו האישית ("ואם אַיִן מְחֵנִי נא מספרך אשר כתבת"). חוקת המלך, בנאומו בספר דברים, כוללת בעיקר מגבלות על המלך – לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו זהב, לא ירום לבבו מאחיו. גם הפילוסופים היוונים האמינו ש"המידה הטובה" חיונית למנהיג. הוא זקוק לתבונה, איפוק, חמלה וכושר אבחנה מוסרי. אפלטון טען שמנהיג ראוי הוא קודם כול פילוסוף: אדם שעבר חניכה מתישה, טיהר את נפשו מתאוות קטנות, הכפיף את עצמו לחוק ולמוסר, ורק אז קיבל את הכוח.

צריך להודות על האמת, מלחמת ישראל־איראן היא אכזבה קטנה למי שחולמים על "אנשים טובים בפוליטיקה". נתניהו אומנם קרוב בצלליתו לאידיאל של אפלטון: מוח חריף, בעל תאווה לידע, ויכולת ניתוח מורכבת של מציאות סבוכה. אבל איפה הוא ואיפה ענווה מוסרית וביקורת עצמית. טראמפ לעומתו, רחוק שנות אור ממשה ואפלטון כאחד: חף מהכשרה אינטלקטואלית או אישיותית, נעדר חיפוש אמת, ודאי שלא מידה טובה או נאמנות לצדק והוגנות. הוא מתנהל באינפנטיליות ילדותית, בקפריזיות ובאגוצנטריות. ואם כבר לחפש השראה לצמד־חמד, אז הכי קרוב אלו המסקנות של מקיוואלי: כולם מונעים מאינטרסים ומפחד; שליט טוב הוא זה שמצליח לשמור על הכוח; את המידות הטובות יש להחליף בערמומיות, אלסטיות מוסרית, אכזריות ועיסוק אובססיבי בתדמית.

ובכל זאת, השניים הללו התגלו כשילוב הנכון ברגע הנכון. טראמפ הביא את הראייה המפוכחת של חולשות היריב, התעוזה לבעוט בנורמות והתשוקה להצלחה מיידית. נתניהו הביא את סימון המטרה ואת מיץ האומץ שהוא שתה בגיל 75.

הפילוסוף־הטקטיקן נתניהו והפרא הלא־אציל טראמפ מצאו שפה משותפת מול אימפריית הרשע: האחד שרטט את המפה, השני ניקב אותה בפצצות של 14 טון. לא צריך לדמיין איך הייתה נראית המערכה אם במקום טראמפ היו יושבים בבית הלבן דמויות "שקולות" ו"מתונות" כמו אובמה, ביידן או האריס. אם בכלל המערכה הייתה נפתחת, היא הייתה נגררת למלחמת התשה אינסופית ללא הכרעה. אין קליפה בלי ניצוץ, אומרים המקובלים. הימין האידיאולוגי צריך לחשוב שוב על הפופוליזם, לפעמים הוא רע הכרחי.

במגרש של הגדולים

הדרך שבה טראמפ כפה את הפסקת האש מטרידה ובעייתית. אישור לתקיפה ישראלית נרחבת בעקבות הטיל שנחת בבאר־שבע היה משדר לאיראנים שהם יקבלו את אותו יחס שמקבל חיזבאללה: אכיפה רציפה ונחושה בעקבות כל הפרה. ברכת "גאד בלס איראן" התמוהה, שידרה שטראמפ כלל לא מעוניין במיגור שלטון הרשע השיעי, וכך גם האישור לסינים להמשיך לקנות נפט איראני בזול. האיראנים קיבלו לגיטימציה להמשיך להתנהל בטריקים ושטיקים.

ועם כל זאת, על המערכה הזו חייבים להסתכל מפרספקטיבה רחבה, כי השינוי שהתרחש ב־12 ימים של סיוון הוא לא פחות מדרמטי: ישראל שינתה את מעמדה בעולם. ממדינה קטנה הנלחמת על קיומה, היא משחקת היום במגרש של הגדולים. כלכלית היא עדיין לא חלק ממעצמות ה־7G, אבל מדינית וצבאית היא לגמרי באזור החיוג הזה.

הדרך הנכונה להסתכל על הפיצוץ במתקני הגרעין של איראן איננה דרך התפיסה העצמית שלנו, אלא דרך עיני וושינגטון. בעין ישראלית ההישג ברור: מדינה קטנה הצליחה להזיז מעצמת על, לדרבן אותה להתערב, ולשלב את השריר האמריקני בזרוע הישראלית לכוח מצרפי קטלני.

אבל ישראל לא רק שדרגה את עצמה אלא שינתה את ארה"ב, וליתר דיוק – תיקנה כשל מהותי במדיניות החוץ האמריקנית. במשך עשורים הפכה אמריקה בהדרגה לנמר של נייר. טראומת עיראק ואפגניסטן הפכה נשיאים (דמוקרטים ורפובליקנים כאחד) לזהירים, שמרנים וחשדנים כלפי כל הפעלת כוח. העולם הערבי הסוני, בעיקר סעודיה ומדינות המפרץ, התרגל לראות באמריקה אימפריה עם עוצמה אדירה, אבל על הנייר. יש לה כוח, אבל אין לה שום מוטיבציה להפעיל אותו. לכן הם המשיכו לפלרטט עם איראן במקביל לתחזוקת היחסים עם ארה"ב.

ואז נכנסה ישראל לתמונה. מכת הפתיחה הישראלית המדהימה העמידה את ארה״ב מול ברירה לא פשוטה: לעמוד מהצד ולהיראות מגוחכת, או להפעיל את השריר שכבר כמעט שכחה שיש לה. אמריקה בחרה להכות, וזכתה בקרדיט עולמי בלי לשלם כמעט דבר. אכלה בלי לשלם, רקדה בלי להזיע, גרפה ז'יטונים בלי לסכן.

כך שיפרה ישראל לא רק את מצבה שלה, אלא גם את מצבה של ארה״ב. היא החזירה אותה למעמד של מעצמה המפחידה אויבים ומרגיעה ידידים. ישראל היא שהפכה את ארה"ב ל"גרייט אגיין". ישראל החזירה לעצמה את קיר הברזל, ולארה"ב את האמינות של אגרוף הברזל. מזרח תיכון שלם מסתכל עכשיו ורושם לעצמו בפנקס: אפשר לסמוך על הענק הזה, יש לו בשטח גמד עקשן שמזכיר לו איך לנשוך.

ואם הזכרנו את קיר הברזל, אז המלחמה באיראן העניקה את החותמת הסופית והמוחלטת לתפיסת הביטחון של ז'בוטינסקי על פני אשליות ההסכמים ששיווקו פה מנהיגים יהודים, ממאגנס ובובר בימי המדינה שבדרך ועד רבין, ברק, שרון ואולמרט. שלום עושים עם מעצמה חזקה רק אחרי שלכולם ברור שלא בריא להתעסק איתה.