"הרגשנו חזק את הכאב של הישראלים ופתאום כיהודים הותקפנו באמריקה"

פעם, כשהיא הייתה מגיעה לביקורים בישראל, ילדים היו מצביעים עליה ברחוב וצועקים - "יפנית!", מספרת הרבה אנג'לה בוכדל. אולם בארבע השנים האחרונות, מאז שודרה בתאגיד "כאן" סדרה בשם "היהודי החדש" שיצר גורי אלפי, אליה היא רואיינה בבית הכנסת שלה בארה"ב, קוראים לה פה ברחוב – "הרבנית!".

"לא צפיתי את זה", בוכדל מודה בחיוך, בריאיון מארצות הברית. "בביקור הראשון שלי בישראל לאחר שידור התוכנית, לפני כמה שנים, נכנסתי למונית והנהג זיהה אותי ואמר – את הרבנית מהתוכנית! הייתי המומה. וזה המשיך. אני זוכרת שהלכתי ברחוב וישראלי חילוני במעיל עור, רכוב על אופנוע, ראה אותי וצעק - רבנית! רבנית! הייתי עם כמה עמיתים רבנים והם שאלו – למה הוא צועק עלייך? איך הוא יודע שאת רבה?"

בוכדל, שנולדה בסיאול וגדלה בטאקומה, וושינגטון, היא בת לאם קוריאנית ולאב יהודי רפורמי. בגיל 21 התגיירה.

היא גדלה במשפחה ציונית למדי. "אחד מבני הדודים שלי עלה לישראל כשהייתי ילדה. סבתי הייתה טסה לבקר אותו, כל בני הדודים היו נוסעים לישראל. כך הרגשתי מגיל צעיר מאוד קשר לישראל. נטלתי חלק בקבוצה של עמיתי ברונפמן כשהייתי בת 16, ביקרתי איתם בארץ, והקשר שלי עם ישראל העמיק במסגרת זו. ישראל היא כנראה הסיבה שרציתי להיות רבה. וזה היה מורכב עבורי, כי כשהגעתי אז לראשונה בגיל 16, ב־1989, לא היו בכלל אסייתים בישראל. אז ילדים באוטובוס וברחוב היו צועקים אחריי 'יפנית, יפנית'".

בשנים האחרונות היא עומדת בראש "סנטרל". אחת מקהילות בתי הכנסת הרפורמיות הגדולות בארצות הברית, המונה 8,000 חברים, ככל הנראה הקהילה הגדולה בעולם.

חשוב לציין, הפרספקטיבה שלה על יהדות והלכה, המסרים שלה, אינם קלים לעיכול עבור שומרי מצוות. זו האמת. לעיתים הם אפילו גורמים למראיינת לזוע בחוסר נוחות על הכיסא שמול מסך הזום, מצידו השני של האוקיינוס. ולצד זאת, בוכדל חתומה בשנים האחרונות על כמה דרשות ונאומי תמיכה במדינת ישראל שהיו מרגשים במיוחד, ורבים מיהודיה הליברלים של ארה"ב רואים בה מנהיגה רוחנית שעמלה על שימור הקשר שלהם ליהדות וגם לישראל.

בשיחה היא מספרת, כי בראש השנה אשתקד, שבועות ספורים לפני 7 באוקטובר, כללה בדרשה שלה אנלוגיה מסיפור תלמודי במסכת מנחות. סוגיה שעוסקת בשאלה בקשר לאדם בעל שני ראשים, והתהייה האם עליו להניח שני זוגות תפילין, או רק אחד. האם מדובר באדם אחד, או בשניים. "בפירוש, מובא סיפור על שלמה המלך, שאמר כי ניתן לבדוק את הדבר באמצעות מים רותחים. האם כאשר הם נשפכים על ראש אחד, השני צועק מכאב. אם כן – הרי שמדובר בגוף אחד". והסיפור הזה, שימש אותה כדי לבחון האם יהודיה הרפורמים של ניו־יורק ויהודי ישראל הם עדיין גוף אחד. שבועות ספורים לאחר מכן, התשובה בעיניה הייתה ברורה.

"יש כ־15 מיליון יהודים בעולם. כמעט מחציתם באמריקה וכמעט מחציתם בישראל, ועוד כמיליון יהודים פזורים במקומות אחרים. העובדה היא שאנחנו עכשיו אומה דו־ראשית. השאלה שלי לקהילה הייתה האם אנחנו עדיין חולקים גוף. ואז, 7 באוקטובר קרה, ואנחנו הרגשנו את הכאב. הרגשנו את הכאב באופן עמוק. הבנו ב'קישקע' שלנו, שאנחנו עם אחד. שאנחנו חולקים גוף. זה היה עמוק וזה גייס את הקהילה שלנו, ואני רוצה לומר שזה לא רק שהרגשנו את הכאב של הישראלים, כי באמת הרגשנו אותו, כי מה שקרה היה ברברי ונורא, אלא שבנוסף, פתאום כיהודים הותקפנו באמריקה וברחבי העולם בצורה שלא חווינו קודם. אז זה לא היה רק להרגיש את הכאב שלכם, זה היה להרגיש את הכאב שלנו".

"אתה לא רוצה שזה יהיה קשר שמבוסס על כאב, אבל יש משהו מאוד עוצמתי בידיעה שכאשר הראש השני שלך צועק, גם לך כואב. ובאמת הרגשנו את זה. ביקרתי בישראל שלוש פעמים בשנה שלאחר 7 באוקטובר. הביקור הראשון היה רק שלושה שבועות אחר כך, ברגע שהרשו לנו לבוא. היינו קבוצת רבנים שהגיעה מניו־יורק וזה היה מאוד עוצמתי להיות שם. אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי באופן כל כך עמוק עד כמה הישראלים מכירים בכך שאנחנו ביחד בזה.

"עד אז, אני חושבת שהתחושה אצל הישראלים לגבינו הייתה יותר בסגנון של - יש קשר, נשמח לקבל את הפילנתרופיה שלכם, אבל אתם עושים דברים משוגעים. ואחרי 7 באוקטובר, לראשונה הישראלים שידרו תחושה כמה חשוב להם שהגענו. בביקור הראשון ההוא הרגשתי כאילו באנו לניחום אבלים בשבעה, בתוך המשפחה. בביקור השני שלי, בפברואר, הבאתי את הנהלת בית הכנסת שלי וזה היה גם חשוב מאוד עבורי. ככל הנראה הביקור המשמעותי ביותר שקיימתי עם חברי קהילה שלי בישראל".

לצד הביקורים בארץ הקפידה בוכדל בכל דרשה שלה לצאת נגד תגובות תומכות חמאס בעולם. באחת הדרשות המפורסמות שלה שנשאה שבועיים לאחר 7.10 וצוטטה בכל רחבי הגלובוס אמרה: "כשישבתי השבוע דואבת וכואבת, כמו רבים כל כך מכם, שבורה מהאלימות הקטלנית בישראל, הזדעזעתי מהמילים שהופיעו כל הזמן בתגובה להתקפות הללו. מילים כמו "התנגדות", "דה־קולוניזציה", או "לוחמי חופש". מילים שהעניקו תוקף לטרור חמאס ואף חגגו והיללו אותו. מילים שמצאו בצורה מעוותת ודוחה דרכים להאשים את ישראל בהתקפות המפלצתיות הללו; עיוותים שאנשים עסקו בהם כדי להאשים ילדים חסרי הגנה, בני נוער בפסטיבל מוזיקה או ניצולי שואה ברצח שהביאו על עצמם. כל אלו נבגדו בפשיטת רגל מוסרית ובצביעות שלא יכולתי להאמין שהיא אפשרית. מאכזבות ומרגיזות באותה המידה היו השתיקות או ההצהרות העמומות, מאותם אנשים שראינו אותם כהנהגה המוסרית. נשיאי אוניברסיטה שלא יכלו להביא את עצמם להצהיר מפורשות על אותן האמיתות הפשוטות ביחס להתקפות האלו: מבצעי הפשע היו טרוריסטים, והקורבנות שבחרו לעצמם היו יהודים… התקיפה הזו לא הייתה התנגדות פלסטינית. זו לא הייתה לוחמת חירות. בנוגע לתקיפות האלו אנחנו אומרים את המילה – טרור. רצח המונים. פשע כנגד האנושות. ואנחנו לא יכולים לתת לאויבי ישראל לבחור מילים כדי ליצור תדמית שלילית של ישראל. די לקרוא לישראלים קולוניאליסטים. אל תיפלו לזה. זוהי האסטרטגיה המפורשת של חמאס לצבוע את ישראל כהתנחלות חסרת שורשים וקולוניאליסטית. זהו שקר. ההיסטוריה היהודית והריבונות על הארץ הזאת חוזרות אלפי שנים אחורה, ורוב הישראלים המודרניים הם פליטים יהודים מהמזרח התיכון, אירופה, אפריקה ומסביב לעולם שחזרו לבית היהודי היחיד, היחיד, שיש לנו. אין שום דמיון בין היהודים שבישראל לקולוניאליסטים הצרפתים באלג'יריה או הבריטים בהודו. כל אלו יכלו לעזוב את הבית לצרפת או לאנגליה. יהודים ישראלים לא יכולים לחזור לאף מדינה. ישראל היא הארץ שלהם, וכיהודים – ישראל היא הארץ והמדינה שלנו, ואנחנו לא הולכים לשום מקום.

אני חושבת שאתם כבר יודעים שאני תמיד מנסה לראות את הצדדים השונים שבכל נושא. בדרשת ראש השנה שלי הפצרתי בכם להישאר מחוברים לישראל, תוך כדי שביקרתי את הממשלה שלה. אני בדרך כלל מפצירה בכם להתעמק במורכבות ובניואנסים. אין שום תחום אפור כאן. העולם ראה כיצד נראה רוע טהור. רוע – זה הטבח הברברי שחמאס ביצע על אדמת ישראל. רוע – זה השימוש של חמאס במיליארדי דולרים שיועדו מראש לעזרה, לא כדי לבנות בתי ספר ומוסדות לשפר את מצבם של העזתים, אלא כדי ליצור מיליציה ולבנות מנהרות שמטרתן להרוג ישראלים. רוע – זו השבירה של כל חוק מלחמה בינלאומי על ידי חמאס, וההתמקמות שלהם באזורים אזרחיים, כי מותם של עזתים חפים מפשע הוא טקטיקה אסטרטגית בג'יהאד שלהם. לישראל יש הכרח מוסרי להגן על האזרחים שלה ולחלץ את החטופים. המלחמה להבסת חמאס ומחיקתו - ארגון שמטרתו הרשמית היא להשמיד את ישראל - היא צודקת ומוסרית. מלחמה שלא בחרנו, אך איננו יכולים לחמוק ממנה".

בשיחת הזום שקיימנו שאלתי אותה על מצב ההסברה היום של ישראל בארה"ב. "אני חושבת שיש הטיה בסיקור התקשורתי האמריקני נגד ישראל, אבל אני גם חושבת שככל שהמלחמה תימשך יהיה קשה להתמודד עם חלק מהתמונות שמגיעות. מתוך אהבה, אנחנו מודאגים לגבי חלק מהדברים שאנחנו רואים".

אנחנו מאוד בטוחים בצדקת המלחמה. היא חיונית לחיים שלנו.

"יהודים אמריקנים אינם חושבים שהמלחמה היא לא מלחמה צודקת. אבל אם אומרים שלא מכניסים סיוע כי הוא הולך לחמאס, זה דבר אחד. במקום זאת אנחנו שומעים התבטאויות על כך שהולכים להרעיב אותם, שהולכים לכבוש מחדש את עזה. כשמדברים ככה זה באמת קשה. ועם זאת, אני מרגישה שלא הוגן לבקש מישראלים להסביר את עצמם כשהם בחזית, כשעדיין יש לנו חטופים במנהרות, כשאנשים באים לשירות מילואים בפעם השלישית ויותר, משאירים בבית ילדים קטנים. אני לא מבקשת מכם לעשות 'הסברה' עבורנו. הממשלה יכולה להתנסח יותר טוב. לגבי האזרחים אני מרגישה אמפתיה והאמת שגם אשמה לגבי כל מה שעובר עליכם.

"השורה התחתונה היא, שבכל פעם שהייתה לי הזכות להיות בישראל מאז 7 באוקטובר, אני מתמלאת השראה מהכוח, החוסן, הנדיבות, חוסר האנוכיות, תחושת השליחות שאני מרגישה מישראלים. ואני רוצה שהתחושה האותנטית הזו, של הסיפור האמיתי, תתורגם ליהודי הממוצע בארה"ב, כי זה לא הסיפור שמגיע אלינו. אני מכירה את הישראלים, את מה שאתם נלחמים עליו. אני יודעת מי אתם, אני מכירה את הלב שלכם. ואני מספרת את הסיפור שלכם בכל דרשה ודרשה שלי. אני אמשיך לבוא לישראל ולהביא את האנשים שלי, כדי להביא את הסיפור שלכם חזרה, אל מי שלא מגיע לישראל. כי המלחמה היא לא רק נגד חמאס, היא נגד התפיסה של ישראל בכל העולם, ובזה אני מחויבת לחלוטין לעם בישראל".

והאנטישמיות שפשתה בארצות הברית, ביתר שאת מאז 7 באוקטובר, היה אפילו ניסיון פיגוע שכוון ישירות אל בית הכנסת שלכם. איך זה השפיע עלייך?

"אנחנו בבית כנסת סנטרל נמצאים במרכז מנהטן, יש לנו קהילה גדולה ונוכחות מורגשת, ואנחנו יודעים שאנחנו מטרה. כבר עשור שיש לנו אבטחה משמעותית, כולל שומרים חמושים בפנים, בחוץ, גלאי מתכות, הגנת סייבר. אני אפילו לא יכולה להגיד לך כמה מהתקציב שלנו מושקע באבטחה, כי זה מביך. מביש שאנחנו צריכים להוציא כל כך הרבה כסף על כך. העלינו את רמת האבטחה עוד אחרי 7 באוקטובר. את האיום המדובר, גילתה יוזמה מקומית שבמסגרתה צוות של כמה אנשים סוקרים איומים מקוונים נגד בתי כנסת. הם עלו על ציוץ ברשת X של אדם שכתב שהוא מתכוון להגיע ביום שישי לבית הכנסת סנטרל ולהרוג יהודים. פשוט כתב את זה. אפשר היה לפטור את זה ב'סתם משוגע', אבל הצליחו להשיג צו חיפוש לטלפון שלו וראו שהמשוגע הזה כבר נוהג במשאית מיוטה בשישי אחר הצהריים. הוא התכוון לעשות את זה באמת. תודה לא־ל שמישהו חיפש וגם מצא, כי אני אפילו לא יכולה לדמיין מה היה קורה אם לא היינו תופסים את זה. אני לא יכולה לפרט, מסיבות ביטחוניות, כמה אבטחה הוספנו, אבל הוספנו עוד שכבת הגנת סייבר – ספציפית נגד איומים על סנטרל. החדשות הטובות הן שהוא נעצר ותפסנו זאת. המשטרה וה־FBI טיפלו בכך, אבל זה מעורר חרדה שהיה נגדנו איום כזה".

בהתכתבות מייל בסוף השבוע שעבר, מוסיפה בוכדל עד כמה היא מזועזעת מהרצח הטרגי "של שני עובדי שגרירות ישראל, על ידי מחבל שצעק 'שחררו את פלסטין'. אנו רואים כיצד רטוריקה אלימה בנוגע לישראל מובילה לאלימות של ממש".

את חושבת שקמפוסים של אוניברסיטאות העילית בארצות הברית יהיו יום אחד שוב מקום בטוח עבור סטודנטים יהודים?

"בהחלט. אני במאה אחוז מאמינה בכך, ואני אומרת זאת כהורה לשני ילדים שנמצאים בקמפוסים ממש עכשיו. אני לא חושבת שמטרתו של חינוך היא לעולם לא לחוש חוסר נוחות. אני חושבת שיהיו זמנים שבהם הילדים שלנו יחושו חוסר נוחות מרעיונות אחרים", היא אומרת. "עם זאת, הילדים שלנו לא צריכים אף פעם להרגיש מאוימים או מותקפים או חשופים להסתה. שם נמתח הקו. אני חושבת שהאוניברסיטאות מאוד השתפרו. שני הילדים שלי לומדים ב'ייל', והייתה להם שנה נהדרת. לא רק שהם לא חשו מוטרדים, הם חשו את החיות של הקהילה היהודית. בכל שבוע, ארוחת ליל שבת לסטודנטים הייתה מלאה עד אפס מקום. הבת שלי היא חלק ממניין שוויוני פעיל והיא הולכת להתפלל בו כל שבוע. הם חווים את היהדות שלהם באופן חיובי ואפילו מעצים. אני חושבת שזה לא נכון לומר שיש תחושה של חוסר ביטחון בקמפוסים.

"הבן שלי למד בבית המדרש 'הדר' בקיץ שעבר, וחבש בשל כך כיפה. הוא בדרך כלל לא חובש כיפה. הוא הסתובב כך ברחובות ניו־יורק, ואני חייבת להודות שהיה בי חלק שהרגיש קצת חרד לגביו, חובש כיפה ברכבת התחתית. אבל הוא עצמו לא הרגיש את זה בכלל, והוא לא מרגיש את זה בקמפוס וכך גם לא הבת שלי. אז אני לא אומרת שכל קמפוס הוא אותו דבר, אבל ילדיי הם יהודים מאוד בולטים, הם מזוהים בפומבי כיהודים. ואני לא חושבת שכל רגע הוא נוח עבורם. ואני מסכימה שיש דברים בקמפוסים שצריך לתקן. אני חושבת שיש הטיה כנגד ישראל בקרב הסגל, ובתוכנית הלימודים, וצריך לשנות את זה. אני חושבת שכמה מקצועות לימוד זוהמו והושחתו על ידי רעיונות של DEI (גיוון, שוויון והכלה, הכ"ח), שהם בעייתיים וצריך לשנות אותם. אז אני לא חושבת שהכול בסדר. אבל גם כך, אני חושבת שהתלמידים שלנו צריכים להיות מספיק חסונים כדי לשמוע רעיונות ולהיות ביקורתיים כלפיהם ולומר - אני דוחה את זה".

האם יש צעירים מהקהילה שלך שבוחרים לעלות ארצה? להתגייס?

"לא הרבה, כלומר, כל שנה יש לי אדם צעיר או שניים שעולים לארץ, אז אני מניחה שחלקם ישרתו בצבא. תלוי בגיל, חלקם מבוגרים יותר כשהם עושים עלייה, אבל זה אכן לא משהו חזק אצלנו מבחינה תרבותית. כן יש לנו תרבות חזקה של מחויבות וחיבור לישראל, כלומר אנחנו עורכים טיול לישראל מדי שנה. בשנה שעברה היו לנו שלושה ביקורים קהילתיים, אחד מהם כלל קבוצה של הורים וילדים. יש תחושת קשר ומשפחתיות חזקה לישראל. הרוב הגדול מחוברים ומעורבים, אבל רבים גם מוטרדים. מתוך אהבה, הם מודאגים ממה שהם רואים".