"לא באתי לאתיופיה בשביל הכבוד שלי אלא בשביל לשמור על מדינת ישראל"

איתות ראשון על הצפוי לו בתפקידו החדש קיבל שגריר ישראל באתיופיה אברהם נגוסה בחודש שעבר, חודשים ספורים לאחר שהחל את כהונתו. הוא הוזמן עם כל הסגל הדיפלומטי לאירוע השנתי של מדינות איחוד אפריקה במלאות 31 שנה לרצח־העם ברואנדה. צוות השגרירות הזהיר אותו שבשנה הקודמת נוצלה במת הכינוס להתקפות מכפישות על ישראל, אך נגוסה החליט בכל זאת להשתתף לאחר שבשיחה עם שגריר רואנדה, המארח, הובטח לו שהדבר לא יישנה.

"אמרתי לו שמדובר באירוע לזכר רצח־עם שאירע כאן באפריקה, ולא באירוע בינלאומי, ואין סיבה להשמיץ את ישראל", מספר השגריר. "דרשתי שכל הדוברים ידעו זאת, והוא אכן דיבר איתם והובטח לו שכך יקרה. הגעתי למתחם מטה האיחוד האפריקני וצעדתי עם כולם בצעדת הזיכרון. כשהגיע חלק הנאומים, התיישבנו באולם וראיתי שמאחורי הקלעים מתנהל רחש־בחש. התברר שנשיא האיחוד, שגריר ג'יבוטי, סירב להיכנס לאולם כל עוד אני יושב שם, ודרש להוציא אותי. הוא אמר שהוא מתכוון למלא את הבטחתו ולא לדבר נגד ישראל, אך אם יראה אותי באולם לא יוכל להתאפק".

לשגריר ג'יבוטי הצטרפו שגרירים אחרים והודיעו כי לא ייכנסו לאולם כל עוד שגריר ישראל נמצא בו. המארח מרואנדה התנצל עמוקות, אך בסופו של דבר נגוסה נאלץ לצאת מהאולם.

נפגעת?

"אני לא נפגע מכל האתגרים שאני נאלץ להתמודד איתם באפריקה. צריך להבין, בעבורי זו זכות ענקית, היסטורית, לייצג את מדינתנו דווקא בתקופה הזו שבה שונאי ישראל מתחזקים ומרימים ראש, ומדינת ישראל נלחמת על חייה בשבע חזיתות. אמרתי לשגריר הרואנדי: הזמנת אותי ובאתי בשם המדינה והעם בישראל כדי להזדהות עם העם שלך, אבל לא רציתי לספק לתקשורת תמונות לא נעימות. לאחר מכן בדקתי והתברר שאיש לא דיבר נגד ישראל, ובכך השגנו את המטרה. אני לא כאן בשביל הכבוד שלי, באתי לשמור על שמה הטוב של מדינת ישראל".

את ביקורו של שר החוץ גדעון סער, שבא לאתיופיה עם משלחת גדולה בתחילת החודש, רואה נגוסה כסימן מובהק לשינוי מגמה ביחסי ישראל־אפריקה. לא עוד הסכמים חשאיים וסיוע מתחת לשולחן, אלא מערכת יחסים פתוחה וגלויה. "הביקור מסמן שינוי כיוון ביחס של מדינת ישראל לא רק לאתיופיה אלא לאפריקה כולה. ישראל החליטה להעלות שלב את יחסיה ומעורבותה באזור. מאז שהגעתי לפני שמונה חודשים אני מנסה לחזק את היחסים עם אתיופיה, אך גם עם יתר מדינות איחוד אפריקה. בין אתיופיה לישראל יש יחסים היסטוריים ששורשיהם נמשכים כבר 3,000 שנה, מאז שמלכת שבא באה לבדוק את חוכמתו של שלמה המלך. ב־1956 כוננו יחסים דיפלומטיים, וב־1973 הם נותקו בלחץ מדינות ערב. כשהגעתי נוכחתי לדעת שהיחסים קרים מאוד. אין שום סיבה ששני העמים לא יטפחו קשרים פומביים שיבואו לידי ביטוי בתמיכה הדדית, אם בארגונים הבינלאומיים ואם בתמיכה כלכלית או ביטחונית".

האתיופים, רובם בני הדת הנוצרית־אורתודוקסית בגרסתה המקומית, מאמינים בקשר ההיסטורי שלהם עִם עם ישראל. לא מעט מעיקרי אמונתם ומצוות דתם מקבילים למצוות הדת היהודית. לפי המסורת האתיופית, תוצאת המפגש בין שלמה המלך ומלכת שבא היה בן בשם מנליק שנולד עם שובה לארצה וברבות הימים חזר לירושלים לבקר את משפחתו. בתום הביקור הוא שב לארצו בראש משלחת גדולה של יהודים ואף נשא עימו את ארון הברית, ולדבריהם הוא נמצא עד היום בכנסיית "מרים הקדושה מציון" בעיר אקסום שבצפון המדינה. הוא הקים את ממלכת אקסום ששלטה באזור מאות שנים, וזו הייתה תחילתה של ההתיישבות היהודית באתיופיה. יהודי אתיופיה מאמינים בחזון הנביאים שישיבם לארץ ישראל, בהתבסס על דברי ישעיהו: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ, אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ".

הכינוס העוין סוכל

"תמיד היה קשר הדוק בין העם האתיופי לעם היהודי, וגם לנוכחות הקהילה היהודית המקומית יש משקל רב במערכת היחסים", אומר לנו נגוסה. "ישראל התברכה בטכנולוגיה וחדשנות שהאתיופים יכולים ליהנות מהם. מצד שני לאתיופיה יש משאבי טבע כמו מים, כוח אדם ואדמה פורייה שישראל יכולה ליהנות מהם".

ביקורו של סער עורר דאגה בקרב שכנותיה של אתיופיה, בעיקר מצרים שיחסיה עם אתיופיה מתוחים על רקע כוונתה של האחרונה להקים סכר על מקורות הנילוס הכחול. ישראל הציעה לאתיופיה סיוע במיגור קבוצות הטרור הפועלות בקרן אפריקה. מדובר בעיקר בארגון א־שבאב, פלג של אל־קאעידה הפועל משטח סומליה נגד אתיופיה וקניה. ארגונים אלה נתמכים בידי איראן ומשתפים פעולה עם החות'ים, ולכן לישראל יש אינטרס לסייע לאתיופיה להיאבק בהם.

אתיופיה מצידה מסייעת לישראל נגד החות'ים?

"לא ידוע לי על שיתוף פעולה מעשי במלחמה, אבל האתיופים מתמודדים עם מחבלים ושליחי איראן. הסיוע הישראלי הוא בעל פוטנציאל אדיר, הן בשיתוף פעולה מודיעיני והן בהכשרת כוח אדם לצורכי ביטחון".

על פי התקשורת המצרית, ישראל אף תומכת במאמציה של אתיופיה להשיג גישה לים סוף על חשבון סומליה, גישה שנמנעה ממנה בעקבות המלחמה עם אריתריאה ב־2018. היום חוכרת אתיופיה נמל גדול בחוף ג'יבוטי לצורכי הקשר הימי שלה עם העולם. מצרים חוששת ששיתוף פעולה בין אתיופיה לישראל עלול ליצור לחץ ולשנות את מאזן הכוחות בקרן אפריקה.

מה עמדת אתיופיה כלפי המלחמה בישראל?

"גם העם וגם השלטון מגלים הזדהות עם ישראל. שמעתי זאת מפי הנשיא ומכל הצמרת הממשלתית. זה בא לידי ביטוי בהצבעותיהם באו"ם ובמוסדות הבינלאומיים. בחודש שעבר היו שתי הצעות קטלניות מבחינה דיפלומטית, ואתיופיה היא אחת מארבע המדינות שסייעו להפלתן". מדובר בכינוס המדינות החתומות על אמנת ז'נבה שנועד לעסוק בנושא המלחמה והסכסוך הישראלי־פלסטיני, והיו אמורות להתקבל בו החלטות אנטי־ישראליות קשות. נציגויות ישראל בעולם הונחו לפעול לביטול הכינוס, ואחרי הודעת ארבע המדינות שלא ישתתפו הוא בוטל.

"לפעמים נציגי אתיופיה מצביעים איתנו ולפעמים נמנעים, וגם זה עוזר לנו להוריד את הרוב ממתנגדינו", אומר נגוסה. "בכינוס הארגון הבין־פרלמנטרי IPU בז'נבה, הצלחנו לסכל אימוץ של סעיף חירום שדרש כי ישראל תיסוג מיד מעזה ומלבנון, ובתוך שנה תצא גם מכלל שטחי הרשות הפלסטינית, כולל מזרח ירושלים. עוד קבע הסעיף כי ישראל מפירה את החוק הבינלאומי, והיא ראויה לסנקציות. המשלחת האתיופית נמנעה ואף שכנעה משלחות אחרות לעשות כך. אני בהחלט רואה שינוי במדיניות של אתיופיה שלא מהססת לתמוך בנו בגלוי ולקיים מערכת יחסים חמה ופומבית. השר סער הזמין את ראש הממשלה האתיופי אביי אחמד לבקר בישראל, והוא נענה".

נגוסה מבהיר כי אתיופיה נמנעה עד כה מלגנות כל פעולה ישראלית בעזה, בניגוד ליתר מדינות אפריקה. "אנשים אומרים לי 'אם הייתה לנו אפשרות היינו נלחמים לצידכם'. הם מזדהים איתנו במאה אחוז, אף שמדובר במדינה מוקפת בעולם מוסלמי עוין. אני מניח שהסיבה היא שהממשלה מבינה שהעם האתיופי, הרואה עצמו קשור היסטורית עם היהודים, מזדהה עם ישראל ואוהד אותה. מעבר לכך, יש לנו אתגרים משותפים ואויבים משותפים".

הביקורים ההדדיים, מתרשם השגריר, עשויים לעודד את הקשרים הכלכליים בין המדינות בשורה של תחומים. בפברואר ביקרו כאן שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן וסגנית השר שרן השכל; במרץ בא שר החוץ האתיופי לישראל עם משלחת כלכלית גדולה ונפגש עם צמרת המדינה.

הפגישה של שר החוץ סער עם ראש הממשלה אחמד נמשכה שלוש שעות וחצי. לדברי נגוסה, הוא הביא עימו נציגים של יותר מ־30 חברות ישראליות גדולות בתחומי חקלאות, בריאות, חדשנות, סייבר, טכנולוגיה וביטחון. "יצרנו פורום עסקים אתיופיה־ישראל, עם 150 יזמים וחברות מקומיות. גדעון סער ועמיתו האתיופי, שגם שמו גדעון (טימוטיאוס), חנכו את הפורום הזה. צריך לזכור שאתיופיה היא החשובה במדינות איחוד אפריקה. נמצאים בה כל הארגונים הכלכליים כמו קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי, הבנק לפיתוח אפריקה ומטה מדינות איחוד אפריקה. אפריקה זקוקה לישראל ולידע שלה בחקלאות, רפואה וחינוך, וגם למען המלחמה ברעב ובעוני. מנגד, אפריקה חשובה לישראל שכן היא מהווה שוק לתעשיות הישראליות, אחרי שהשווקים באירופה נסגרים בשל חרמות כאלה ואחרים".

לפני הכול - לנצח

לאורך פעילותו הציבורית נודע אברהם נגוסה במאבקו למען העלאת שארית יהדות אתיופיה לארץ, וגם להענקת חינוך דתי לילדי העולים. הוא בן 67, נולד בכפר באזור גונדר ועלה לישראל ב"מבצע משה" בשנת 1985. באתיופיה עבד בבית יתומים שמומן על ידי גופי צדקה נוצריים, וטיפל בילדים שאיבדו את הוריהם במלחמת האזרחים. בארץ הצטרף לליכוד ועבד שנים רבות במחלקת הרווחה של עיריית ירושלים, שימש יו"ר נציגות הארגונים של עולי אתיופיה, והיה ממקימי איגוד הסטודנטים למען יוצאי אתיופיה בישראל. לנגוסה תואר ראשון במשפטים, תואר שני בעבודה סוציאלית מהאוניברסיטה העברית, ותואר שלישי בחינוך מאוניברסיטת סאסקס שבאנגליה.

בחודש נובמבר 2010 החליטה הממשלה להעלות כ־8,000 מיושבי המחנה בגונדר במסגרת מבצע "כנפי יונה", והכריזה כי בכך תמה העלאתם המאורגנת של בני העדה לישראל. ואולם התברר כי המאבק לא תם. המחנה התמלא מחדש והריטואל נמשך. משרדי הממשלה התנגדו אך הבינו שהקרב אבוד כל עוד נגוסה נמצא שם.

לכנסת נבחר נגוסה ב־2015, מכוח המשבצת השמורה לעולים בליכוד, ושימש יו"ר ועדת העלייה והקליטה. כחבר הכנסת הצליח לכופף גורמים רבים, מראש הממשלה ועד אחרון הפקידים במשרד העלייה והקליטה, כדי להביא ארצה אלפים מבני הקהילה במימון ממשלתי מלא. במסגרת מאבקו אף ניצל את היותו האצבע ה־61 בעד התקציב, והתנה את הצבעתו בהעלאת 9,000 בני פלאשמורה ממחנה המעבר באדיס־אבבה.

מינויו לשגריר נתקל תחילה בקשיים, כאשר ממשלת אתיופיה סירבה למינוי בשל התבטאויות שהשמיע נגדה בעבר, אך לבסוף התרצתה בלחץ ממשלת ישראל. כעת הוא מוצא את עצמו חנוט בחליפה דיפלומטית ולראשו כובע הקסקט הנצחי, מייצג את ממשלת ישראל שבה נאבק עשרות שנים. הוא אינו מודה בכך, שכן מעמדו כשגריר אינו מאפשר לו להתבטא בחופשיות, אך נפשו חצויה.

"אחרי 7 באוקטובר כולנו התהפכנו", הוא אומר. "ראינו מה חמאס עשה לנו, ואחרי ההפגנות ברחבי העולם נגד מדינת ישראל אני לא יכול לסרב כאשר ממשלת ישראל קוראת לי ואומרת 'אתה מתאים למשימה לייצג את הדגל באפריקה'. זאת זכות לייצג את המדינה, בתקווה שגם הנושאים שלמענם פעלתי כל השנים ימצאו את פתרונם. אם לא תהיה לנו מדינה, מה יישאר לנו? אני מאמין שננצח ונתחזק, ואז נוכל לקבץ את אחינו מארבע כנפות הארץ, כולל מאתיופיה, כי הם בשר מבשרנו. כעת אני חייב להתמקד בחיזוק מעמדה של ישראל".

לאחר שביקר לראשונה ביד ושם וראה תמונות של רצח המוני, אמר נגוסה כי הן העלו בו זיכרונות כנער מגונדר. "שם ראיתי גופות מוטלות ברחוב בימי משטר הדיקטטורה הקומוניסטי של הקולונל מנגיסטו. אנשיו ירו במתנגדי המשטר והשליכו את הגופות לרחוב", תיאר.

בעדה האתיופית קיבלו את המינוי ברגשות מעורבים, לצד גאווה על מינוי כה בכיר מקרבם, היו שראו בכך מעין "דמי שתיקה". "רבים רואים חשיבות בייצוג המדינה ובמאבק למענה באפריקה, ומצד שני הם מבינים שכעת לא יהיה מי שימשיך את המאבק להמשך העלאת בני העדה", אומר נגוסה. "היום העלייה מתבצעת טיפין טיפין, אבל במצבה הקשה של המדינה צריך קודם כול לנצח את אויבינו".

במגמת שיפור

לפני שבועות אחדים נועד נגוסה עם קבוצה של ראשי קהילות מארה"ב למפגש ארוך שבו התמודד עם שאלות לא פשוטות. האורחים אף ביקרו במתחם בתי הכנסת בגונדר ובאדיס־אבבה, השוכנים בפחונים מטים לנפול, ונכנסו לבתי משפחות ממתינים המתגוררות בתנאים לא אנושיים, בבתי בוץ זעירים, ומתמודדים עם קשיי פרנסה.

"בגלל זה נלחמתי כל השנים אבל ידי קצרה מלהושיע", הוא אומר. "מדיניות משרד החוץ אוסרת על השגריר להתערב או לפעול לגיוס ארגוני סיוע. ארגון יהודי בשם SSNJ מעניק סיוע כלכלי ובריאותי מינימלי. אנחנו מסייעים למי שקיבל אישור עלייה. הסוכנות היהודית פועלת מתוך השגרירות, אנחנו גם מסייעים לה בפתרון מכשלות בירוקרטיות, אבל מי שקובע הוא משרד הפנים. המשפחה בארץ מגישה בקשה לעלייה והיא נבחנת בארץ. אנחנו מטפלים בבקשות לקבל אשרת תייר או לצרכים רפואיים".

כמה מהם יהודים לפי הגדרת החוק?

"אני לא יכול לענות כי לא אנחנו קובעים את זה. אני לא רב ולא עובד משרד הפנים או הסוכנות. אין לי זכות לבדוק את הדברים האלה".

זמן קצר לאחר בחירתו של נגוסה לכנסת פורסם סרטון שבו נראה שוטר מכה את החייל דמאס פיקדה. הדבר הביא להפגנות סוערות של בני העדה, ובעקבות האירוע יזם נגוסה את "חוק דמאס פיקדה" לתיעוד מעצרים, שטרם עבר עקב התנגדות המשרד לביטחון לאומי. כחודש לאחר הפגנות יוצאי אתיופיה קרא נגוסה ליועמ"ש לחזור בו מההחלטה לסגור את התיק שנפתח נגד השוטר שהכה את פיקדה.

בעדה האתיופית מוחים על היחס המפלה כלפיהם, שבא לידי ביטוי במקרים רבים של אכיפה בררנית, אלימות, אפליה בקבלה לעבודה וקיפוח בזכויות אזרחיות. הם מתקשים לשכוח את פרשת תרומות הדם שבה נזרקו תרומות של בני העדה, או את הריגתם של סלומון טקה ויוסף סלמסה בידי שוטרים. יחד עם זאת, בני העדה משתלבים היום בכל מערכות החברה, בצבא, במשטרה, באקדמיה, ברפואה ובמשפט. במלחמת חרבות ברזל נפלו 26 מבני העדה, ושיעורם בקרב הנופלים גבוה פי 2.5 משיעורם היחסי באוכלוסייה - עדות למסירותם הרבה למען מדינת ישראל.

החברה הישראלית התקדמה בעשור שחלף מאז ההפגנות ב־2015, מבחינת יחסה לקהילת יוצאי אתיופיה?

"כשהייתי בכנסת הנחנו תשתית לשפר את המצב. הגשתי הצעת חוק שמחייבת שוטרים לשאת מצלמות גוף והדבר הוריד בשיעור ניכר את אלימות השוטרים. היום, אני מקווה, לא רואים תמונות כפי שראינו בעבר. לדעתי, הפתרון לכל דבר טמון בחינוך. יש שינוי חברתי גדול מבחינת התפיסה וההבנה כלפי יהודי אתיופיה. היום יש היכרות גדולה יותר עם העדה. יש לנו עורכי דין ושלושה שופטים, יועצים, מורים, מנהלים, דוקטורים, רופאים, קצינים בצבא ובמשטרה, מפקדי תחנות, בעלי תפקידים בשב"כ ובכל מקום. יש רבני שכונות וקהילות, אנשי עסקים. כמה מהם אף הגיעו במשלחת שר החוץ. לי ברור שהקהילה, שמונה 180 אלף איש, היא גשר חי לחיזוק היחסים בין ישראל לאתיופיה. אני גאה בכך שאנשינו נמצאים בכל מקום בחיי המדינה והחברה, גם אם במספרים קטנים. הרי גורל אחד לכולנו".