המסר שמלמד מעמד הר סיני על המלחמה של ישראל באויביה

לדבר כיום על ישראל פירושו לצעוד לתוך מדורת אש. לא משנה מה תגיד, אין די בכך – או שאולי אמרת יותר מדי. עליך לבחור צד, להבהיר למי נאמנותך שייכת. ואנא, עשֵה זאת פשוט ככל האפשר! אמור את המילים הנכונות בסדר הנכון, או הסתכן בנידוי.

אלא שישראל איננה פשוטה, ומעולם לא הייתה. והסירוב להתמודד עם המורכבות, הן מצד אלה שתוקפים את ישראל מבחוץ והן מצד מי שקורעים אותה מבפנים, הוא אולי האיום הגדול ביותר שניצב בפנינו.

600 יום חלפו מאז 7 באוקטובר 2023, הטבח הקטלני ביותר של יהודים מאז ימי השואה. 600 יום מאותם רגעי זוועה, כשמשפחות נשרפו חיים בבתיהם. כשילדים נלקחו כבני ערובה. כשקהילות שלמות נמחו ביד אכזר. 600 ימי מלחמה – לא רק בעזה אלא גם נגד חיזבאללה בצפון, נגד מתקפות מסוריה, נגד החות'ים בים האדום, נגד שלוחיה של איראן באשר הם. 600 יום של הגנה לא על גבולותינו בלבד, אלא על עצם זכותנו להתקיים.

במשך 600 ימים תמימים נֶאמר לנו שוב ושוב שהעניין פשוט. שיש מדכאים ויש מדוכאים; שהיסטוריה היא חסרת חשיבות; שהֶקשר איננו רלוונטי; שעצם הישרדותנו הוא מעשה המצריך הצדקה.

אלא שהאמת איננה חיה בתוך סיסמאות. לא ניתן לדחוק אותהּ לתוך האשטאג, לעוות אותה לכדי תעמולה, להופכהּ לכלי נשק כדי להרוויח עוד נקודה בוויכוח. האמת מסרבת להתכנס לתוך משפט אחד, לתוך איזו מנטרה חוזרת או דרישה אחת שאין בלתה. שכן האמת קיימת – מאז ולעולם – במקום שבו הוודאות כושלת. במרווח שבין חושך לאור. בנקודת המאבק. בערפל.

האמת מצויה בעמימות

לאחרונה, בקורס קליני בנושא בריאות הנפש, ישבתי לצד רבנים שהקדישו את חייהם להשתקעות בהלכות הנוגעות לתחום, ולהתאבּקות עם מורכבותו של הניסיון האנושי, על אינספור פרטיו והסתעפויותיו. הפסיכולוג שהנחה את המפגש אמר דבר עמוק על עצם התודעה האנושית: "אישיותו של אדם כמהה תמיד לאחדוּת, למובָנוּת. לדבר־מה שלם".

אנו רוצים לראות בעצמנו הוויה אחת, עקבית. רצוננו הוא לחוש ככּוליוּת הנתונה, ללא חלוקות, בתוך סיפור לכיד. אלא שהחיים לא עובדים כך. בפועל, אנו מאכלסים בתוכנו סתירות. אנחנו משתנים, נאבקים, מתמודדים מול חלקים שונים של עצמנו. לעולם נשמר המתח בין מי שאנחנו ובין מי שאנו רוצים להיות, בין מה שאנחנו יודעים למה שאנחנו מרגישים.

ומה שנכון לגבינו, נכון גם לגבי העולם. למן רגע הבריאה, העולם נפרד – אור מחושך, יבָּשה מיָם. הפיצול טבוּע בעצם מִרקמהּ של ההוויה.

בחג השבועות אנו קוראים על הערפל, הענן הסמיך שכיסה את הר סיני כשהתורה ניתנה. היה זה רגע של התגלות מוחלטת, כשהקול האלוהי הצטלצל החוצה אל אוזני אדם, כשהאמת עצמה נראתה בלתי ניתנת להכחשה.

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן... (שמות כ, טו).

בני ישראל ראו צליל. רש"י מסביר שברגע ההוא, כל החסמים החושיים הוסרו. צליל יכול להישמע, מראֶה - להיטעם. המציאות עצמה פשטה את כל מחלצותיה. בתולדות האנושות מעולם, עד אותו הרגע, לא נחוותה בהירוּת גמורה שכזו.

ובכל זאת – משה לא ראה דבר. שעה שבני ישראל עמדו, טובלים בהתגלות, רואים נִכחם ברְאי צלול מעבר לכל הבנה, משה פסע אל תוך חביון אפלה, אל תוך העמימות עצמה. אל המקום שבו הראייה כושלת: "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל...".

ואז באות המילים שמשנות את התמונה כליל: "אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ־לֹהִים". איפה היה הא־לוהים? לא בבהירות המוחלטת, לא בבוהַק האור; בערפל.

העם, המכונסים בתוך ההתגלות העליונה, חשו עצמם ודאי ספוּנים בחיקהּ של האמת. ובכל זאת, או שמא דווקא בגלל זאת, "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק". ואילו משה, בצעדו קדימה אל תוך הלא נודע, היה זה שהתקרב יותר מכול.

בכך מלמדת אותנו התורה דבר עמוק מני עומק. אם נדמה לך שאתה רואה בבהירות מושלמת, אם שיווית בנפשך שתפסת את האמת בכללותה – אתה עדיין עומד מרחוק. דווקא בצעדך אל תוך הספק והשאֵלה, אל המורכבות הסמיכה, רבת הפנים, שבה דבר אינו ודאי – "שָׁם הָאֱ־לֹהִים". שם תימצא האמת. 

מדקלם את עצמו לדעת

עבור רוב העולם, ישראל צריכה להידחק אל תוך אחת משתי משבצות: מדכא או מדוכא. זר כובש או יליד נגזל. בעל כוח או קרבן. וכך, הם מוחקים כל דבר שהופך את הסיפור למורכב יותר. הם מוחקים את העובדה שישראל לא פתחה במלחמה הזו. שחמאס יזם את השבעה באוקטובר, בזוועות החורגות משפת אנוש. תינוקות נשרפו חיים; משפחות שלמות נטבחו; ילדים הפכו ליתומים.

העולם מוחק את העובדה שביום הזה נרצחו יותר יהודים מבכל יום אחר מאז השואה. את העובדה שאנשי חמאס משגרים טילים מבתי ספר ומבתי חולים בעודם מתחפרים במנהרות טרור מתחת לעזה. הם מוחקים את העובדה שלחמאס אין כל כוונה לבנות מדינה, אלא רק להרוס אחת. להכיר בעובדות הללו, פירושו לקבל שאין תשובה פשוטה. אין חישוב מוסרי מתבקש.

וכך, העולם כמנהגו נוהג. הוא תובע שישראל תהיה היחידה שנושאת בעול המורכבות, בעודו מעניק את הזכות לפשטות רק לאלו המבקשים להשמידהּ. ישראל מצופה ללחום באויב שמתחבא מתחת לאזרחים, ובכל זאת, בדרך נעלמה כלשהי, נותר חף מביקורת. מדינת היהודים מצופה להגן על עצמה, אך סופגת גינויים על כל פעולה שהיא נוקטת לשם כך. היא מצופה להגן על אזרחיה, כשבאותה נשימה מודיעים לה שאין לה זכות להתקיים.

הנושא אינו ביקורת על מדיניותה של ישראל. מדובר בסירוב עקרוני להכיר בנסיבות שמולן נאלצת ישראל להתמודד. שכן הכרה במורכבות כרוכה לבלי הַפרד בקבלת העובדה שתמונות הסבל בעזה – סבל אמיתי, צער אמיתי – אינן מרחפות בחלל הריק. חמאס משגשג מהסבל הזה, מהנדס אותו, מצטנף מאחורי מגינים אנושיים לא כמוצא אחרון אלא כאסטרטגיה כוללת, מתוך הסתמכות על סירובו של העולם להבין מורכבות.

והאסטרטגיה הזו פועלת. העולם רואה תצלום של בניין מופצץ, ולא את מנהרות הטרור שמתחתיו. הוא רואה את יגונהּ של אם פלסטינית, אבל לא את כלי הנשק המוצנעים בדירתהּ. הוא רואה את הסבל, אבל לא את מכונת הטרור שיצרה אותו. וכך, העולם מדקלם את עצמו לדעת, צועד בחוצות וקורא להשמדתה של אומה שאותה אינו מסוגל להבין.

הוא תובע שישראל תניח את נשקה בעודה עומדת מול אויב שחרת על דגלו רצח־עם. הוא תובע שנחדל להתקיים – לרוב לא במפורש, כי אם בלב ולב – דרך דרישה שתהפוך את הישרדותנו כאן לבלתי אפשרית. סיבת הדבר, כמדומני, היא שהעולם מסרב להיכנס אל תוך הערפל.

מדינה מלאת סתירות

הערפל, ענן עב של חוסר־ודאות, איננו דבר־מה שנכפה על ישראל מבחוץ. הוא מצוי בתוכנו פנימה. ישראל היא מדינה המציגה אחדות יוצאת מגדר הרגיל בעיתות מלחמה. כשפרץ המשבר, אנשים שהתנגדו נמרצות איש לרעהו התלכדו לפתע־פתאום – מתנדבים, לוחמים, מתאבלים, כאיש אחד בלב אחד. אולם כשהמשבר החל לדעוך, נוכחנו כיצד הסדקים שבים ומתארכים בקצב מבהיל. המפגינים שבו לרחובות, זעם עמוק צף מחדש אל פני השטח. החלוקות הישנות נדחקו שוב אל קדמת הבמה.

מעודה הייתה זו מדינה מלאת סתירות. אומה שנבנתה לא על זהות מוחלטת, אלא על עם מפורד שנחלץ מגלוּיותיו בארצות שונות, מהיסטוריות שונות – ובליבו נשא חלומות נבדלים על מה שהמקום הזה נועד להיות. זו אומה ששרדה לא באמצעות התרה של הסתירות, אלא באמצעות נשיאתן.

ואולם בנקודה זו בדברי ימינו, נראה שלא ניתן עוד לשאת את הסתירות הללו. החילוני והדתי חשים שניהם מאוימים, איש על ידי חזונו הפוליטי של רעהו. השמאל והימין רואים זה בזה איום קיומי. הקרב ניטש על דמוקרטיה ועל זהות, על האחיזה במוסרות הכוח והשימוש בו, על השאלה אם ישראל היא בראש ובראשונה מדינה יהודית או, קודם לכך, דמוקרטיה.

תהום פעורה בין המשרתים בצבא ובין אלו שלא, בין הנושאים בנטל ההגנה ובין מי שחיים בזכותה. האמון במוסדותיה של המדינה – בצבא, בבתי המשפט, בממשל עצמו – מתכרסם והולך. יש הרואים באלו יסודות הכרחיים לקיומה של מדינה מתפקדת; אחרים תופסים אותם כשבורים לבלי תקנה. הסדקים מעמיקים אפוא – וכמו בעולם חוּצה, הסירוב לאחוז במורכבות הפך גם בקרבנו פנימה למשבר בפני עצמו.

כל אחד מהצדדים מדבר במונחים מוחלטים. כל צד מתעקש שהצד השני הורס את המדינה. חילונים מכריזים שהדתיים גוררים את ישראל לשלטון תיאוקרטי, ודתיים מתעקשים שהחילונים מחניקים את נשמתה של המדינה היהודית. השמאל רואה את הימין כסמכותני; הימין רואה את השמאל כבוגדני.

ואולם להיות בעל חזון אין פירושו להפנות עורף למורכבות. וחיפוש אמת אינו מחייב הכחשה של המתח שמאז ומעולם הגדיר את העם הזה ואת ארצו. ישראל לא הוקמה על בסיס רעיון אחד נוקשה. היא נוסדה על ברית שניתנה בסיני ונישאה דורי דורות. ברית זו עמדה במוקד ויכוחים ומאבקים, שוּנתה ועוּצבה בכוח זרמיה הבלתי נלאים של ההיסטוריה – אך מעולם לא נזנחה. חזונה רחב דיו להכיל סתירה, חזק די הצורך לעמוד בפגעי הזמן, תובעני מספיק כדי להתנגד לפשטנות.

כשאנו שוכחים זאת, כשאנו דורשים ניצחון מוחלט על אחינו היהודים, כשאנו מתחילים להאמין שהאומה תינצל רק אם הצד השני יובס, אנו נותנים ידינו להרס אותו דבר עצמו שעליו אנו מנסים להגן.

אנו שרויים כעת בתוך הערפל. העולם דורש תשובות פשוטות; אנחנו בישראל נוהגים בדומה לכך – נחלקים למחנות, מסרבים להחזיק במורכבות. אך אלו בחירות מוטעות: ביטחון או מוסריות. דת או דמוקרטיה. מסורת או שינוי. האמת איננה טמונה בתוך ההפשטות הגסות הללו. היא אינה מצויה בַוודאות, כי אם בערפל.

משה לא פחד מהערפל; הוא הלך לתוכו. כך מוכרחים גם אנו לעשות. ולא בישראל בלבד, לא רק העם היהודי, אלא כל מי שהגישו לו ודאות וכינו אותה אמת. כל מי שמכרו לו פשטוּת באצטלה של חוכמה. שכן בערפל – שם הא־לוהים. ושם גם מקומנו.

יעקב שימל הוא עולה חדש מאנגליה, איש עסקים ופעיל בארגונים חברתיים בארץ ובחו"ל