פנטגון בלבנון: ארה"ב בונה מפלצת ארכיטקטונית לאיסוף מודיעין

מול התקלה המכונה רצועת עזה, המצב בגבול לבנון נראה בחודשים האחרונים לא פחות מסיפור הצלחה. נכון, המצב רחוק מלהיות אידיאלי ורבים עדיין מהססים לשוב הביתה, אבל בכל מה שקשור ליחסה של ממשלת לבנון לחיזבאללה, השינוי לא פחות מדרמטי.

מאז הוכרזה הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה, פועל הנשיא הטרי ג'וזף עאון, יחד עם ראש הממשלה נוואף סלאם ויו"ר הפרלמנט נביה ברי, לפירוק חיזבאללה מנשקו ולמימוש עקרון היסוד שלפיו המונופול על השימוש בכוח שמור למדינה. עד לפני חודשים אחדים היה צבא לבנון מעין צבא־צעצוע מול הכוח האמיתי במדינה, חיזבאללה. כעת המצב שונה באופן מובהק. אומנם חיזבאללה הוא עדיין ארגון רב עוצמה והדרך לפירוקו מנשקו ארוכה, אבל המנגנון שעוצב ערב הפסקת האש פשוט עובד. בכל פעם שישראל חושפת אמצעי לחימה או פעילות של חיזבאללה במרחב הלבנוני - צה"ל פועל; בין אם בהעברת מידע תחילה לצבא לבנון באמצעות מנגנון הפסקת האש, ובין אם בפעילות ישירה.

כך למשל, בסוף השבוע האחרון תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר אתר צבאי של חיזבאללה בבקעת הלבנון, שהכיל משגרי רקטות ואמצעי לחימה. במקביל הותקפו תשתיות טרור ומשגרי רקטות וטילים של חיזבאללה במרחב דרום לבנון. הכול עובר חלק, ולכל היותר הופך לידיעה שגרתית שנבלעת במרחב החדשותי.

כל זה קורה תחת הנשיא החדש הגנרל עאון, ראש הממשלה סלאם – שבתפקידו הקודם כנשיא בית הדין לצדק בהאג כינה את ישראל "מדינת אפרטהייד" והצביע נגד החלטות או"ם לגינוי הפרת זכויות אדם באיראן ובסוריה – וכמובן ראש הפרלמנט ברי, שלאורך שנים היה הנכס החשוב ביותר של חיזבאללה בפוליטיקה הלבנונית. אבל זמנים חדשים, זמירות חדשות. כך למשל, סלאם היה נחרץ השבוע בריאיון לסקיי־ניוז ערביה: "הימים שבהם איראן הפיצה את המהפכה על חשבוננו הם מאחורינו", אמר. "לבנון לא תשתוק עוד על הכנסת נשק שאינו תחת שליטת הממשלה לשטחה". וכאשר נציג חיזבאללה בפרלמנט מוחמד ראעד, שבנו חוסל לא מכבר על ידי צה"ל, התבקש להגיב, הוא בחר להשיב במילים: "בשם מעט האהבה שעוד נותרה, עדיף לשתוק".

יפה, אבל הדרך עדיין ארוכה. חיזבאללה מסתיר לא מעט נכסים, ובדרך למימוש הריבונות הלבנונית יש עוד כמה שלבים חשובים. אחד מהם הוא הנושא הסמלי והרגיש של מצבורי הנשק במחנות הפליטים, אם כי גם בעניין הזה יש שינוי גדול. בשבוע שעבר נחת בביירות יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. אומנם עשו לו הרבה כבוד בטקס קבלת הפנים, אך משם עברו לדבר תכל'ס. הנושא המרכזי בפגישה בין אבו־מאזן לנשיא עאון בארמון בבעבדא הייתה איסוף מצבורי הנשק במחנות הפליטים ברחבי לבנון, שאמור להתחיל כבר בתחילת יוני. בתום המפגש פרסמו השניים הצהרה שלפיה "שני הצדדים מאשרים את מחויבותם לעקרון בלעדיות הנשק בידי המדינה".

אם כל זה יתממש והלחץ על אבו־מאזן יתורגם למעשים, יהיה זה שיאו של תהליך שהחל מתחת לרדאר כבר לפני שלושה חודשים. לאחרונה הגיעו ללבנון ראש המודיעין הכללי ברשות הפלסטינית מאג'ד פארג' ובנו של אבו־מאזן, יאסר עבאס, כדי להכין את השטח לשינוי. הציפייה היא שאם הכול יתנהל על פי התוכנית, תחילה ייכנסו אנשי הרשות הפלסטינית למחנות הפליטים ויקבלו עליהם אחריות ביטחונית, ובהמשך יקימו מנגנון תיאום שיפעל מול הרשויות הלבנוניות לאיסוף הנשק.

מעבר למשמעות המעשית, תהיה בכך חשיבות סמלית מהמעלה הראשונה וסגירת מעגל היסטורית. ככלות הכול, ההידרדרות במעמדה של לבנון, משווייץ של המזרח התיכון וזירת השעשועים של מדינות המפרץ למדינת טרור, החלה עם המיליציות שהקימו הפלסטינים במחנות הפליטים בלבנון בשנות השבעים, בימי פתחלנד. זה לא יהיה קל או פשוט; מחנות הפליטים הפכו עם השנים לא רק למעוזי טרור אלא גם למאורות סמים, פשע והברחות, וגם עם זה יהיה צורך להתמודד. מעבר לכך, צריך להמתין ולראות אם הארגונים שאינם בשליטת הרשות אכן יתיישרו עם המגמה החדשה. הרשויות בלבנון לא אמורות לפגר אחרי מה שקורה בסוריה, ושם, על פי דרישה אמריקנית, נשיא סוריה החדש אחמד א־שרע סוגר, עוצר ומגרש את צמרת ארגוני ההתנגדות הפלסטינים שעוד נותרו שם.

פה כדי להישאר

וכאן אנו מגיעים לנקודה המרכזית. כל זה לא היה קורה ללא הפעילות הישראלית בצפון, שהביסה את חיזבאללה ובדיעבד גרמה גם לנפילת משטר אסד ופתחה את המזרח התיכון לעיצוב מחדש. אומנם עיצוב חלקי, אבל חשוב ביותר. המימוש של מגמת השינוי הזו לא היה יכול להתרחש גם בלי מעורבות אמריקנית חזקה ואף חובקת, הרבה מעבר למה שהישראלי הממוצע מעלה על דעתו. ולא מדובר רק על המעורבות האמריקנית בתהליך המשא ומתן שחולל את הפסקת האש ואת מנגנון ההידברות בין ישראל לצבא לבנון, הכולל הסכמות לתקיפת אתרי חיזבאללה בשטחה הריבוני של לבנון.

המעורבות האמריקנית העמוקה בלבנון החלה הרבה לפני 7 באוקטובר, ולמעשה גם הרבה לפני הסכם המים הטריטוריאליים בין ישראל ללבנון בעידן ממשלת השינוי. שורשיה ננעצו ב־2014, והיא מסמנת מגמות עומק בחשיבה האסטרטגית האמריקנית, כאלה שאינן משתנות עם חילופי הממשלים. כישראלים, אחד הביטויים המוחשיים למגמה הזו היה התמדתו הבלתי נלאית של עמוס הוכשטיין בתפקידו כשליחו של הנשיא ביידן, וגם בתקופת המעבר לעידן טראמפ.

לכך יש לצרף מרכיב נוסף. במקביל למסעות הדילוגים של הוכשטיין התמידו האמריקנים ללחוץ על מערכת הבנקאות הכושלת והמושחתת של לבנון, ולפעול באינטנסיביות להפיכתה – גם בעידן חיזבאללה – למרכז המודיעיני המתקדם ביותר במזרח התיכון, שיעניק להם שליטה על כל המרחב שבין ישראל, מדינות ערב, טורקיה, קפריסין, יוון ואף מעבר לו.

המהלכים האמריקניים לשיקום מערכת הבנקאות הלבנונית הם סיפור מרתק. המאמצים הללו החלו כבר לפני שנים, ונועדו בין השאר להרוס את המערכת הפיננסית ששמרה על חיזבאללה. הלחצים על האליטה הלבנונית דרך המערכת הבנקאית אפשרו במידה רבה את המגה־פרויקט המודיעיני שהאמריקנים בונים כעת בביירות.

במה דברים אמורים? בפרוור עַווכַּר שבצפון־מזרח ביירות, בונים האמריקנים בימים אלו קומפלקס ארכיטקטוני עצום שעתיד להיות השגרירות החדשה של ארצות הברית. אלא שהמתקן החדש משתרע על שטח של לא פחות מ־43 דונם, שטח שמספיק לבניית עשר שגרירויות, וכולו מבוטן ומבוצר. עלות המיזם מוערכת ביותר ממיליארד דולר.

באופן רשמי, משרד החוץ האמריקני מתאר את המתקן החדש ככזה שנועד לפתח את יחסיה הדיפלומטיים של ארה"ב ולסייע לאזרחים אמריקנים. הדמיות מחשב מראות תכנון ארכיטקטוני מרהיב הכולל משטחי דשא ואזורים ירוקים, בריכה, מרכז ספורט, משטח נחיתה ואפילו בית חולים. ואולם היקף המתחם ומאפייניו המבוצרים רומזים לכוונות אסטרטגיות רחבות הרבה יותר. מעבר להערכה כי מדובר בבניית מרכז שיספק את כל צורכי כוח האדם האמריקני באזור, ברווחה ובביטחון, מוערך גם כי הוא נועד לתפקד כמרכז אזורי לאיסוף מודיעין וכחדר מבצעים אזורי. אופיו המבוצר ושטחיו הנרחבים מובילים גם להערכות בנוגע לתפקידו הפוטנציאלי בפעולות צבאיות ומודיעיניות רחבות, ומסמנים מחויבות אמריקנית עמוקה להשפעה בלבנון ובסביבתה.

אם הבית הלבן משמיע מדי פעם זמירות על עזיבת המזרח התיכון והתרכזות במאבק עם סין על ההגמוניה הגלובלית, הפרויקט הזה מראה שהמרחק בין ההכרזות לביצוע רחוק. המרכז החדש בביירות, לצד שגרירות הענק בבגדד ושגרירות נוספת הנבנית כעת באירביל בירת כורדיסטן, שלא לדבר על ההתפתחויות הדרמטיות בסוריה, מאפשרות לומר בביטחון שהאמריקנים פה כדי להישאר.

הזווית הישראלית

כצפוי, הפרויקט עורר מראשיתו תגובות מעורבות בלבנון - מתמיכה נלהבת אך שקטה ועד התנגדות רועמת. חלקים במערכת הפוליטית בלבנון, הרבה לפני אירועי 7 באוקטובר והמלחמה בחיזבאללה, ראו את הפרויקט בעין טובה, כסימן לתמיכה אמריקנית מתמשכת, בייחוד בנוגע ליישום הרפורמות הפיננסיות במערכת הבנקאות הלבנונית המושחתת וחיזוק הכוחות המזוינים הלבנוניים. במקביל, ממדיה של ה"שגרירות" ואופייה המבוצר עוררו גל חששות באשר להיקף ההשפעה האמריקנית בענייני לבנון וריבונותה.

הביקורת העיקרית על הפרויקט הגיעה כצפוי מצד חיזבאללה, שהאשים את ארה"ב בניסיון לערער את הריבונות הלבנונית ולקעקע את היציבות במדינה. על פי חיזבאללה, השגרירות החדשה היא סמל להתערבות אמריקנית לא לגיטימית בפוליטיקה ובחברה הלבנונית. ואולם למרות התנגדותו, חיזבאללה בחר לא להתעמת עם האמריקנים בעניין השגרירות בשל סיבות רבות, והחיל עליו מה שהמנהיג העליון של איראן כינה "סבלנות אסטרטגית", במקביל לחישובים פנים־לבנוניים וההשלכות האפשריות על הדינמיקה האזורית. האם כל זה ישתנה עכשיו? שאלה טובה.

ומה בנוגע לישראל? לכאורה, נוכחות דיפלומטית ומודיעינית אמריקנית גדולה בלבנון עשויה להיחשב יתרון אסטרטגי, ולהביא לשיפור ולהעמקה של השיתוף המודיעיני והתיאום בין ארה"ב לישראל, בייחוד בנוגע לפעילות חיזבאללה ולהתרחשויות הביטחוניות האזוריות. עם זאת, מתקן מודיעיני משוכלל שכזה עלול גם להפוך למוקד מתיחות, במיוחד אם הוא נתפס ככלי לחשוף ולהצר פעילות צבאית ומודיעינית ישראלית.