קרקע פוריה לאנטישמיות: "מחאת השחורים התאחדה עם המחאה הפרו־פלסטינית"

היום לפני חמש שנים בדיוק, ב־25 במאי 2020, אזרח אמריקאי שחור בן 47 בשם ג'ורג' פלויד נרצח על ידי דרק שובין, שוטר במשטרת מיניאפוליס שלחץ את ברכו על צווארו במהלך מעצר שגרתי. למעשה, השוטר חנק את האזרח במשך זמן רב וכתוצאה מכך פלויד איבד את הכרתו ולבסוף את חייו. תגובתה של הקהילה השחורה בארצות הברית לתקרית החריגה הייתה חסרת תקדים.

ביממה שלאחר מותו של פלויד פרצו הפגנות ומחאות באזור מיניאפוליס־סיינט פול. תחילה היו ההפגנות לא אלימות, בחסות תנועות כגון Black Lives Matter, אך מהר מאוד - ולמשך תקופה ארוכה מאוד - המחאות הלגיטימיות הפכו למהומות אלימות בכל רבי ארצות הברית. הפרות הסדר התבטאו בניפוץ חלונות של תחנות משטרה, הצתת חנויות ומעשי ביזה בחנויות אקראיות.

תנועת המחאה השאירה סימן עמוק בהיסטוריה המודרנית של ארצות הברית, עם השלכות משמעותיות שעד היום מעסיקות את החברה האמריקנית כולה. עם זאת, חמש שנים אחרי, נדמה כי המציאות לא באמת השתנתה. מאז שהשוטר שובין חנק את פלויד על מדרכה במיניאפוליס, מספר ההריגות שביצעה המשטרה בארצות הברית עלה משנה לשנה במקום לרדת.

למרות ההפגנות ההמוניות ביותר מאז שנות השישים, עם מיליוני מפגינים ברחובות, מותו של ג'ורג' פלויד לא הביא לשינוי מגמה אמיתית בשטח. על פי הנתונים, שיעור הקורבנות האפרו־אמריקנים ממשיך להיות לא פרופורציונלי: 6.7 הרוגים לכל 100 אלף תושבים (6.8 בקרב ילידים אמריקאים, 2.9 בקרב היספנים, 2.5 בקרב לבנים ואחד בקרב אסייתים).

"במובן הכי טכני, אנחנו יודעים שבסופו של דבר השוטר הואשם ברצח, וגם ביידן בזמנו אסר על שימוש בחניקה כטכניקה משטרתית", מספר רותם אורג, מומחה לפוליטיקה אמריקנית ומנהל העמותה LIBRAEL, בריאיון למקור ראשון. "עם זאת, במובן הרחב יותר, אני לא מכיר שיש שיפור בנתונים לאלימות משטרתית כלפי שחורים, וכמובן שאנחנו רחוקים מאוד ממצב שוויוני".

ובכן, ג'ורג' פלויד לא היה השחור הראשון שנרצח על ידי שוטר לבן, אבל הוא בהחלט היה הראשון שרציחתו צולמה ושודרה בלייב מול עיני העולם כולו. "זאת ייחודיות האירוע", מאשר אורג. "פרשת פלויד לא שינתה משהו מהותי במציאות האמריקנית, כמו שהציפה בעיה קיימת ויצרה מגמה שמלווה אותנו עד היום". לטענת המומחה, לא רק מגמה חברתית, אלא גם ובעיקר מגמה פוליטית.

"מותו של פלויד עברה פוליטיזציה מהירה מאוד", ממשיך רותם אורג. "מצד אחד ארגונים כמו Black Lives Matter נכנסו חזק למחאות המוצדקות בפני עצמן, אך צבעו אותן בגוון פוליטי מאוד אנטי־ממסדי ואנטי־מערכתי. מצד השני, עוד בקדנציה הראשונה שלו טראמפ מיתג את עצמו כנשיא של חוק ושל שמירה על הסדר - גם באמצעות שימוש בכוח אגרסיבי".

לדברי המומחה, מאז ה־25 במאי 2020, בדגש לשנה וחצי האחרונה, כלומר מאז השבעה באוקטובר, התנועות האנרכיסטיות בארצות הברית מצליחות לאתגר את הסדר האמריקני הקיים. "במקרים מסוימים, אלה אותם החבר'ה שאנחנו רואים גם בהפגנות האנטי־ישראליות והאנטישמיות", הוא מציין. "גם השיח דומה - Palestinian Lives Matter זה רפרנס ל־Black Lives Matter".

כן, עבור אמריקנים רבים, האסוציאציה בין מחאת השחורים למחאת הפרו פלסטינים - לגיטימית לחלוטין. "יש אנשים שטוענים שהאלימות שאנחנו רואים מצד המשטרה בארצות הברית נגד השחורים, היא אותה האלימות שצה"ל מפעיל על הפלסטינים בעזה", מסביר אורג. "לכן, לטענתם, כמו שזה מוסרי לדרוש רפורמה במשטרה האמריקנית, מוסרי גם להפסיק לחמש את צה"ל".

הקרבה בין שתי תנועות המחאה לא אידאולוגית בלבד, אלא גם לוגיסטית ובירוקרטית. "בין Palestinian Lives Matter ל־Black Lives Matter קיימת היום שותפות, הן הכריזו על עצמן כתנועות אחיות", מדגיש המומחה. "אני לא מזהה קשר ישיר בין הרצח של ג'ורג' פלויד לבין התעצמות האנטישמיות, אבל אני כן מזהה קשר ישיר בין שתי תנועות המחאה שמערערות את הסדר קיים בארצות הברית".  

במובן הזה, לטענת רותם אורג, הרצח של ג'ורג' פלויד לא השפיע על היחס של האמריקנים לישראל וליהודים, אבל כן נתן זריקת אנרגיה משמעותית מאוד לתנועות המחאה, כשלתפיסתן קיימת בעולם חלוקה פשוטה מאוד בין מדכא לבין מדוכא, לא משנה אם מדובר בלבנים ושחורים או בישראלים ופלסטינים. ובכן, אם תהיתם, אכם מדובר בפרדוקס של ממש, הרי יהודי ארצות הברית מהווים בעצמם קבוצת מיעוט.

"באופן די אבסורדי, היהודים האמריקנים לא נתפסים כמיעוט בעיני השחורים האמריקנים", מתקן המומחה. "מדוע? פשוט, כי היהודים בפועל הם מיעוט פריבילגי. הרי בשיח הליברלי והפרוגרסיבי, לפריבילגיה יש כמה מדדים וביניהם - צבע עור ומעמד סוציואקונומי. היהודים נתפסים כלבנים למרות שהם לא באמת לבנים ובאשר למעמד, ברור שמעמדם הוא סטטיסטית טוב יותר משל שחורים".

 וזה לא הכול. "השחורים באים היום ליהודים ואמורים להם 'אוי לא, ריססו לכם צלב קרס על הבית כנסת? איזה לא נעים, חבל שאותנו רוצחים'", מספר אורג. "אני חושב שזו גישה לא נכונה, כי היא מניחה שיש איזושהי כמות סופית של סבל בעולם. שאם מדברים על צלב קרס על קירות בתי הכנסת, אז זה בהכרח בא על חשבון המאבק לשוויון השחורים. אני פשוט לא מקבל את הטענה הזאת".

בעיניו של מנהל העמותה LIBRAEL, מאבקם של היהודים ושל השחורים בארצות הברית - בהחלט משותף. "אני סבור שלהילחם באנטישמיות זה בפועל להילחם בגזענות", הוא מבהיר. "זאת כמובן גם התזה של מרטין לותר קינג, שלא בכדי, בשנות ה־60, צעדו לצידו גם הרבה מאוד יהודים שהאמינו שהמאבק בגזענות הוא בעצם המאבק באנטישמיות. היום בארצות הברית מאבק אחד בא על חשבון השני".

האם כל השמאל האמריקני אוחז היום בעמדות האלו?

"אני חושב שחשוב להבחין בין ליברלים לפרוגרסיביים. הליברלים יגידו לך שמאבק בגזענות הוא גם מאבק באנטישמיות. מנגד, הפרוגרסיביים יגידו לך שבמחאות יש משאבים מוגבלים. זמן, לדוגמה, זה משאב מוגבל. קשב של מנהיגים זה משאב מוגבל. אנרגיה כדי להוציא אנשים לרחובות זה משאב מוגבל. לכן, הם צריכים להחליט כיצד להשקיע את מעט המשאבים שלהם. לטענתם, בהשוואה למה שעוברים השחורים, לא כזה נורא אם גם צועקים ליהודים 'פרי פלסטיין'. שיתמודדו".

איזו אנטישמיות אלימה ומסוכנת יותר היום בארצות הברית? זאת שמגיעה מהשמאל או זאת שמגיעה מהימין?

"תלוי מאוד את מי אתה שואל. אני חושב שהדרך הכי טובה לדעת מה נטייתו הפוליטית של יהודי באמריקה היום, היא לשאול אותו מאיזה אנטישמי הוא מפחד יותר. יום אחד יצא לי לשבת עם יהודי מהשמאל ויהודי מהימין, וכל אחד מהם הסביר לי מדוע האנטישמיות מהצד שלו בשוליים, אבל האנטישמיות בצד השני היא איום ונורא. מעניין".