סיפורו של האיש שהעלה את פוטין לגדולה

רבים בעולם המערבי עוסקים כבר 26 שנים בשאלה כיצד הפך מרגל קג"ב זוטר, אפור וחסר כריזמה בשם ולדימיר פוטין, לשליט האבסולוטי והכול־יכול של רוסיה, ולמי שקובע הלכה למעשה את סדר היום העולמי. לאורך השנים הוצעו לשאלה הזו תשובות באמצעות עשרות ביוגרפיות, ספרי עיון, תחקירים, ריאיונות עם מתנגדים שאיכשהו נותרו בחיים, או פרופילים מודלפים של סוכנויות ביון. התשובות הללו מגוונות מאוד – החל מניתוחי אופי פסיכולוגיסטיים, דרך תשתית אידיאולוגית רומנטיציסטית המבקשת להחזיר את רוסיה לגדולתה (שמעולם לא הייתה קיימת באמת), ועד לאבחנות שקשורות בהיסטוריה הייחודית של רוסיה, הרואות בפוטין תבנית "מיטבית" של נוף מולדתו – מקיאווליסט חסר מצפון, שידע איך להתנהל מול אנשי החצר שתמיד היו גורם דומיננטי בשלטון.

ג'וליאנו דה־אמפולי, יועץ פוליטי שווייצרי לשעבר שזהו ספרו הראשון, מתייחס לכל התמות הללו, אך הספר מתנקז לתמה עיקרית והיא תמת הבדיון. ראשית, הדבר מתאפיין ברמת האמצעי: מדובר בספר בדיוני, לא ביוגרפי, מעין מדריך לתככים פוליטיים עם הגיגים פילוסופיים, שיוצר תיאור פרוזאי אך היפר־ריאליסטי של דינמיקת הכוח בעידן פוטין. המחבר מגיש נרטיב רפלקטיבי אפל על מניפולציות, תעמולה והיחסים השבריריים בין כוח למוסר – אך כזה שמראש לא מתיימר לתאר את המציאות כמות שהיא, אם כי ברור למדי שהוא מתבסס על דמויות ואירועים שקרו באמת.

כמו בובה מתנפחת

הספר מתחיל בגוף ראשון. יש "אני מספר" שמגיע לביקור עיתונאי במוסקבה, ואז יוצר איתו קשר אדם בשם ואדים בראנוב, באמצעות שיח על הספר הדיסטופי "אנחנו" של יבגני זמיאטין מ־1921. זו לא בחירה מקרית; מדובר ברומן המתאר עולם של הרמוניה במדינה טוטליטרית מאוחדת, כאשר ישנה שליטה מוחלטת ידי אדם אחד, "המיטיב".

בראנוב מתואר כדמות אגדית ברוסיה. הוא היה לצד פוטין כאשר זה עלה לשלטון, ויחד הם "רקחו בדיונות" כדי לבסס ולהעצים את כוחו של השליט, והשתלטו על רוב האמצעים הקיימים להפיץ אותם. בשלב מסוים החליט בראנוב לפרוש מתפקידו לבקתה מבודדת עם בתו בת החמש, מוקף ספרים ובדידות.

"מרבית אנשי השררה", מעיד בראנוב, "שואבים את תהילתם מהתפקיד שלהם. ברגע שהם מאבדים אותו, הדבר משול לתקע שנותק משקע החשמל. האוויר משתחרר מתוכם כמו מאותן בובות מתנפחות בכניסה לפארק שעשועים. אם ניתקל באחד מהם ברחוב, לא נבין כיצד טיפוס כזה הצליח לעורר רגשות כה עזים" (עמ' 9).

בראנוב ויתר על השררה אך לא הפך לאויב השלטון, ולכן נותר מוגן. היסטורית, אם נשארתָ נאמן ורק לא שימושי, סביר שלא תוצא להורג (ע"ע בוריס ילצין ומיכאיל גורבצ'וב). בעוד האגדות עליו הלכו והתרבו, הוא חיפש את הליהוק האידיאלי והבטוח ביותר לחלוק עמו את סיפורו. בראנוב מתחיל בתיאור ילדותו והתבגרותו בעידן הפרסטרויקה. רגעים בודדים אחרונים של תמימות ותקווה, שנבלעו על ידי "אנשי חצר" – אוליגרכים, פקידים בכירים, אנשי שירות הביטחון. השקפתו על האירועים עוצבה על ידי מערכות היחסים שלו עם אביו הסובייטי האורתודוקסי וסבו העריק. כמו אצל רבים אחרים, ההשפלה שספגה המדינה לאחר התפרקות ברית המועצות הפכה לעניין אישי מאוד, והייתה בסיס החיבור בינו ובין פוטין.

מכונת הבדיות

דמותו הבדיונית של בראנוב מתבססת על ולדיסלב סורקוב, פוליטיקאי ואסטרטג שליווה את פוטין החל מרגע לפני עלייתו לשלטון. הספר Nothing Is True and Everything Is Possible, שפרסם ב־2014 העיתונאי פטר פומרנצב, התכנס לטענה כי הבנת סורקוב היא המפתח להבנת רוסיה העכשווית. סורקוב תואר שם כמקיאוולי הפוסט־מודרני המזוויע אך המבריק, שהפך את הפוליטיקה הרוסית לתוכנית ריאליטי ענקית בכיכובו של אדונו, אותה "מכונת בדיות" שעובדת ללא הפסקה.

"אין גבול לדמיון היוצר של שלטון הנכון לפעול בנחישות הדרושה, ובתנאי שיכבד את הכללים הבסיסיים של כל מבנה נרטיבי. הגבול אינו מותווה על ידי ציות לאמת אלא על ידי ציות לבדיון" (עמ' 133). כלומר, כדי לשלוט באנשים צריך כוח וכסף ומוטיבציה, אבל הדבר החשוב ביותר הוא ליצור מבנה תמידי שמייצר סיפור, מזין אותו ומתאים אותו לכל סוגיה בחיי האדם – לא רק לאומית. הסיפור יסביר לאזרחים את המציאות באופן קבוע באמצעות ספינים ויצירת סדר יום; הוא יספק להם כל מה שהם צריכים להרגיש ולחשוב ולהתנהג, יעניק להם גאווה ומנעד של תחושות הנוגעות לישות קיימת אך מדומיינת (רוסיה), ואולי חשוב מכול, ינקז את הכעס שלהם למקום הנכון – לא כלפי השלטון אלא כלפי אויב. ובמקום שאין אויב, צריך ליצור אחד כזה.

פוטין הבין זאת כבר בקדנציה הראשונה. אז גם לא היה צריך להמציא כלום, הייתה כבר צ'צ'ניה. סדרת פיגועים מוזרים וקטלניים בבנייני מגורים במוסקבה ב־1999 (רבים טוענים כי לצ'צ'נים כלל לא הייתה יד בדבר, וכי מדובר בפעולה של אנשי צללים תומכי פוטין), סיפקה לו חומר גלם בדיוני ליצירת אויב דמוני ולחידוש המלחמה נגדו ביתר שאת, כדי להראות שהדוב לא רק התעורר אלא שואג. אחריה היו המערב, ברית נאט"ו ואוקראינה. הבדיה, צריך לומר, איננה מומצאת לחלוטין, והאחיזה שיש לה במציאות מחזקת אותה.

לפי בראנוב, הבדיון הוא לא רק האמצעי להסביר את המציאות הדינמית, אלא המעיין שממנו נובע הכוח השלטוני, מעיין שליבתו מיתולוגית, אי־רציונלית, רגשית. מכך עולה כי לפוליטיקה יש מטרה אחת: "לתת מענה לאימה שחש האדם... האנכיות של השררה היא התשובה המספקת היחידה. רק היא מסוגלת לשכך את בעתת האדם שנחשף לאכזריותו של העולם" (עמ' 114).

בראנוב מסביר כי "ברוסיה השלטון עובר תנודות תת־קרקעיות תקופתיות. בטרם יתרחשו, אפשר לנסות לכוון את הזרמים שלהן. אך ברגע שכבר התחוללו, כל גלגלי השיניים של החברה נערכים מחדש בעקבותיהן על פי היגיון חרישי וללא דופי. התמרדות כנגד תנודות אלה היא מעשה חסר תוחלת כמו התנגדות להקפת כדור הארץ את השמש" (עמ' 111). ובמילים פשוטות יותר: "רוסיה נבנתה מאז ומתמיד במהלומות גרזן" (עמ' 25).

צבא של רובוטים

מתוך המונולוג של בראנוב, שמתמשך לאורך הספר, דה־אמפולי מדגיש לא פעם את העמימות המוסרית של שלטון שכזה, ושואל האם המטרות הצדיקו אי־פעם את האמצעים. מדבריו נובעת ביקורת מהותית נגד הסמכותיות והכוח, אך בשלב מסוים הוא מפסיק להציע עמדה מוסרית ברורה. נקודת המבט של בראנוב מרגישה לעתים קרובות מנותקת מדי, ומותירה את הקוראים לתהות אם הרומן מגנה או מתפעל בעדינות מהפרגמטיות חסרת הרחמים שהוא מציג. אמביוולנטיות זו, אף שהיא מרעננת מבחינה אינטלקטואלית, מסתכנת בכך שהיא מנרמלת את עצם הדינמיקה הכוחנית שהיא מבקשת לבקר. יתרה מכך, ההתמקדות של הרומן בבראנוב גורמת לכך שבמידה רבה דמויות אחרות, כולל פוטין עצמו, נשארות מעט פריפריאליות, כאילו חשיבותן פחותה. ההיקף המוגבל הזה מצמצם את טווח ההגעה של הנרטיב, ואולי אף מונע הזדמנויות לחקור את ההשפעה הרחבה יותר של מדיניות הקרמלין.

גם נקודת התפנית בסיפור האישי של בראנוב – הרגע שבו החליט לעשות לביתו כי הרגיש ש"אינני יכול עוד" – מרושלת, אגבית ותמוהה מבחינה עלילתית. אבל למרות החולשות הללו, הספר לא מפסיק לרתק ולעורר מחשבות על הגבול שבין סיפורת לניתוח פוליטי, על מהות הכוח, התעמולה והמוסר, ועל הדלק המניע את המנגנונים של משטרים אוטוריטריים מודרניים.

בפרק שלפני האחרון יש מעין תפנית בלתי צפויה. עד כה, אנו ההדיוטות תפסנו את הבינה המלאכותית כעוד המצאה טכנולוגית מכוננת, שכמו קודמותיה תשנה בעיקר את שוק העבודה. לא הבנו מדוע אי־אילו נביאי זעם טורחים להפחיד אותנו שתיכף לא נזהה את העולם. אף שנדמה כי העולם הפיזי, זה שמחוץ למחשב, טרם פיצח את טכנולוגיית הנהג האוטונומי, הרמזורים החסינים לגשם או אפילו מדפסת אמינה, דה־אמפולי מצביע על הסכנה שעליה הצביע גם אילון מאסק: מה יקרה כשהטכנולוגיה הזו תהפוך לנשק בידי השלטון.

"צבא של חיישנים, רחפנים ורובוטים שמסוגלים לתקוף בכל רגע נתון וללא שמץ היסוס. בסופו של דבר זה יהיה השלטון בביטויו המוחלט. כל עוד הוא נשען על שיתוף פעולה של אנשים בשר ודם, גם השלטון הנוקשה ביותר חייב לסמוך על הסכמתם...הבעיה עם המכונות היא לא שיתמרדו כנגד האדם אלא שיבצעו את הפקודות כלשונן" (עמ' 238).

לכאורה, הרי כבר היום אפשר לזהות אותנו בכל מקום ובכל רגע, לקרוא אותנו לסדר ואף לנטרל אותנו במידת הצורך. אלא שזו הבעיה: "המכונה תאפשר שלטון בצורתו המוחלטת. איש אחד יוכל לשלוט במעיין האנושי כולו, והוא יהיה סתם מישהו, בלי כישרון מיוחד, שכן השלטון לא ישכון עוד באדם כי אם במכונה, וכל אדם שייבחר באקראי יהיה מסוגל להפעיל אותה". מסר זה, בנוסף לעובדה שהרומן נטוע במציאות, מוסיף עוצמה לצמרמורת שמלווה את הקוראים הרבה אחרי שסיימו את הספר.