"ישראל היא הלקוח שלנו": שורת מפגשים עם בכירי יהדות ארה"ב

העיר המוטרפת ניו־יורק היא מפעל אנושי אדיר המשרה מצב נפשי קבוע של הצפה. אבל ניו־יורק איננה רק עיר אלא גם מראה. אלפי מראות שקופות מזכוכית ופלדה מזדקרות לשמיים, שותקות ומביטות בך בחזרה. גורדי השחקים האימתניים של מנהטן אינם רק מבנים, הם מפלצות זכוכית עצומות שמכפילות אותך מכל זווית ומטיחות בך: מי אתה? מה אתה מחפש? מה חסר לך? כל חלון הופך לשיקוף, כל קיר הוא מנסרה המחזירה אליך מבט.

אתה צועד ברחובות והעיר לא רק עוטפת אותך, היא מחלחלת אליך פנימה. כל עמוד פרסומת, כל לובי מבהיק, כל תצוגות העושר והביטחון העצמי, דוחקות בך לשאול: האם אתה חלק מתודעת־העל הזו? האם יש בכלל אפשרות לא להיבלע במטריקס? ניו־יורק לא עוצרת לרגע ולא מניחה לאף אחד בתוכה לעצור. ובתוך קרנבל ההשתקפויות הזה, גם הזהות היהודית נאבקת למצוא את הגדרתה העצמית. לשם כך באנו. להביט בה דרך הזכוכית ולשאול: האם את מזהה אותנו בחזרה? כי ניו־יורק היא גם לא רק מראה אלא גם במה, ה־במה (ועל ברודווי כבר לא יישאר לי מקום לספר כאן).

הגעתי אליה במסגרת משלחת גשר בראשות המנכ"ל אילן גאל־דור, שכללה אנשי תקשורת, ממשל, חינוך וקהילה, כדי לקיים שורה של פגישות מעמיקות עם נציגי הפדרציה היהודית, עיתונאים, ראשי ארגונים, רבנים, אנשי חינוך וקהילה. כולם יהודים על הבמה הגדולה בעולם, וכמעט אף אחד מהם לא מדבר באותה שפה ולא משחק באותה הצגה. קצרה היריעה מלהקיף את מה ששמענו, אשתף רק בנקודות שרשמתי במחברת.בנקודות שרשמתי במחברת. ספוילר: יצאתי מהמסע בחוויה קצת מבלבלת. ברמה האישית והקבוצתית פגשנו בכל מקום אהבה ללא תנאי, תמיכה עמוקה בישראל ורצון עז לקשר. מנגד, תוכן הדברים של חלק מהדוברים היה שנוי במחלוקת וקשה לעיכול.

בפדרציה היהודית בניו־יורק, אולי הארגון היהודי הפרטי החזק בעולם (תקציב של 450 מיליון דולר בשנה), אנחנו פוגשים את אחד מבכיריו, ציוני ותומך ישראל שבניו שירתו בצה״ל.

המשרדים מרהיבים, הנוף עוצר נשימה, התקציבים דמיוניים, אבל האיש נראה מודאג. יחסי ישראל ויהדות ארה"ב נמצאים לדעתו במשבר חריף, מכמה טעמים: הראשון הוא הקושי של יהודי ארה״ב מול העובדה שממשלת ישראל "בחרה צד" בפוליטיקה האמריקנית. "תמיכתו הפומבית של ראש הממשלה נתניהו בנשיא טראמפ, דמות שרוב יהודי אמריקה לא סובלים בלשון המעטה, התקבלה בציבור היהודי־אמריקני כבגידה בערכיהם", הוא אומר.

המוקש השני הוא החלטות ממשלת ישראל שנתפסו כפוגעניות כלפי הזרמים הלא־אורתודוקסיים, כמו ביטול מתווה הפשרה בכותל, עיכוב ההכרה בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים, ופקפוק ביהדותם של בני הזרמים הללו. הבכיר הזכיר שהרוב המכריע של כ־7 מיליון יהודי ארה״ב משתייכים לזרמים הליברליים או מזדהים כחילונים, ורטוריקה ישראלית השוללת מהם לגיטימציה או מייחסת להם חוסר נאמנות פוגעת בהם מאוד. "מדינת ישראל צריכה אותנו לא פחות ממה שאנחנו צריכים אותה. אבל אם היחס ממשיך להיות מזלזל, יהודים אמריקנים פשוט יפנו עורף".

העניין השלישי הוא המחלוקת על המלחמה המתמשכת בעזה. "בעבר היינו מתאחדים סביב ישראל, היום היא הפכה לנושא מורכב", אומר לנו אותו בכיר. "היו לנו אנשים שבמשך שנים תרמו מיליונים, עכשיו הם רוצים להפסיק. חלקם פנו לפדרציה בבקשה שכספיהם לא יופנו לפרויקטים בישראל כל עוד מדיניות הממשלה נוגדת את ערכיהם". לדבריו, בכירים בפדרציות היהודיות אמרו לו שהיחסים עם ישראל נמצאים בנקודה הנמוכה ביותר מאז קום המדינה.

אפקט נוסף הוא התרחקות הצעירים היהודים שלומדים בקמפוסים: "היום כבר אי־אפשר להצטרף לתנועה למען זכויות שחורים בקמפוס ובאותה נשימה לתמוך בישראל. זה לא הולך ביחד". התוצאה היא שצעירים יהודים רבים לא רוצים להזדהות כציונים.

מה הוא מבקש מישראל? בעיקר פתיחות מחשבתית כלפי יהודי התפוצות, הערכה והכרה. "בארצות הברית אנחנו יוצרים פרשנות חיה ליהדות, וגם לה יש זכות קיום לצד הפנים האחרות של היהדות בישראל". באמצעות למידה והיכרות ישירה, הוא מוסיף, כעסים וסטריאוטיפים יכולים להתחלף בשיחה מכבדת.

ומה בנוגע למאבק באנטישמיות בקמפוסים? באופן מוזר משהו, בקשתו היא שישראל לא תפעל בנושא אלא תשאיר את הזירה ליהודים האמריקנים. לא חסר להם כסף, והמעורבות הממשלתית של ישראל מתייגת את המאבק כפוליטי ומגבירה את הלהבות.

"שתיקה לא מבטאת אהבה"

קחו נשימה, השיחה הבאה מאתגרת יותר. ג'ונתן קפלן הוא ממייסדי ג'יי־סטריט, שדולת השמאל היהודי־אמריקני. הוא פותח בהצהרת ציונות עמוקה, ואחריה עולה להתקפה. "הזהות שלי כיהודי־אמריקני וכציוני מחייבת אותי לדבר כשאני חושב שמשהו בישראל משתבש. שתיקה לא מבטאת אהבה. אהבה אמיתית מתבטאת לפעמים דווקא בביקורת".

"שתי מדינות לשני עמים" זה היעד מבחינתו, ולמרות האנכרוניזם הוא מאמין בו בלהט. ה"כיבוש" עבורו "איננו רק עניין של מוסר כלפי הפלסטינים, הוא משחית את הליבה הדמוקרטית של ישראל".

התפיסה המוסרית־פרוגרסיבית יוצרת עבורו משבר חינוכי: "אנחנו מחנכים את ילדינו לערכים של שוויון, זכויות אדם והפרדת דת ומדינה, ואז מצופה מהם לתמוך במדינה שלפעמים פועלת הפוך בדיוק". לדבריו הדור הצעיר של יהודי ארה"ב ליברלי מאוד, ומתקשה לתמוך בישראל. "דרישה לתמיכה עיוורת איננה שותפות אלא כפייה. אם ישראל תדרוש זאת, היא תאבד את רוב יהודי אמריקה".

מבחינתו אפשר להיות ציוני וגם ביקורתי כלפי המדינה. "איפא"ק לא מייצגת אותנו. אפשר לאהוב את ישראל בלי לתמוך בנתניהו, במתנחלים או באפליה. להיות פרו־ישראלי זה לא להיות אנטי־פלסטיני, ולהיות ציוני זה לא בהכרח להיות נגד פתרון שתי המדינות".

איפה עובר הגבול בין ביקורת על ישראל לאנטישמיות? "כשמישהו קורא להשמדת ישראל או שולל את עצם הלגיטימציה שלה – זו אנטישמיות. אבל לומר שהתנחלויות מזיקות לישראל? זו עמדה לגיטימית. אם כל ביקורת היא אנטישמיות, אז מהר מאוד נישאר לבד".

בנוגע לעתיד הקשר בין ישראל לתפוצות הוא מזהיר: "פעם הברית הזו אמרה 'אתם בישראל תעשו מה שאתם רוצים, ואנחנו נשלח לכם כסף'. זה נגמר. הפסקנו לתרום לישראל לא כי איבדנו עניין, אלא כי איבדנו שותפות. עכשיו צריכה להיות שותפות שוויונית, דו־כיוונית. יהדות אמריקה היא לא גלות והיא לא פריפריה. זו זירה יהודית ריבונית – מוסרית, תרבותית וגם פוליטית".

לדבריו, ג'יי־סטריט הוא ארגון־לובי החותר לכך שסיוע צבאי אמריקני יותנה ב"עמידה בכללי הדין הבינלאומי". הזכרתי בשיחה שחיילים ברצועה מתו בגלל אמברגו הנשק שהטיל ממשל ביידן. במקום לפוצץ בתים ממולכדים, חיילים נאלצו לטהר אותם והתפוצצו לחתיכות. קפלן לא התרשם.

"קודם עיתונאית, אחר כך יהודייה"

קחו עוד שלוק אוויר. השיחה הבאה היא עם ג'ודי רודרן, עיתונאית ועורכת בניו־יורק טיימס. את נקודת המוצא שלה היא מניחה מיד על השולחן: "אני קודם עיתונאית ורק אחר כך יהודייה. התפקיד שלי הוא לא להגן על ישראל או על היהדות. אני עיתונאית, תפקידי הוא לשאול שאלות, לחשוף כשלים, להביא את הסיפור – לא לשרת שום דגל". כשנשאלה כיצד היא מתמודדת עם הביקורת החריפה בעיתון שלה על ישראל, המגיעה למופעים אנטישמיים, ענתה: "אני לא רואה את עצמי כחלק ממנגנון הגנה יהודי. כשאני כותבת על עוול, אני לא שואלת את עצמי אם זה טוב ליהודים".

במיני־דיבייט שערכנו היה קל יחסית לשקף לה סתירה פנימית דרך פוליטיקת הזהויות. היא מגדירה את עצמה כליברלית ופרוגרסיבית, אך מודה שיש רגעים שבהם העיסוק האובססיבי בזהויות "משתק את החופש העיתונאי".

איך זה בא לידי ביטוי?

"יש לחץ לכתוב נכון פוליטית, להתיישר עם נרטיב מסוים. זה קורה גם כשכותבים על ישראל, וזה קורה כשכותבים על גזע, מגדר ומה לא".

אז רגע, הביקורת נגד ישראל אותנטית או שהיא חלק מאופנת פוליטיקת הזהויות?

רודרן מנסה ללכת בין הטיפות. היא מודעת לכך שהגבול בין ביקורת על מדיניות ישראל ובין דה־לגיטימציה של עצם קיומה היטשטש מאוד. "אני רואה קוראים שמתקשים להבדיל בין ישראל ובין 'מדינת קולוניאליסטים לבנים'. אני לא מסכימה עם ההשוואה, אבל אני לא מוחקת אותה".

רודרן ביקרה בישראל כמה פעמים, אך לא חשה חיבור רגשי עמוק אליה. "אני לא מרגישה תחושת בית בישראל. זו לא 'המדינה שלי'. אני יהודייה אמריקנית, מבחינתי אמריקה היא הבית, והיהדות היא בעיקר זיקה תרבותית, לא פוליטית". לדבריה, יחסה לישראל התקרר בשל "הקצנה דתית ופוליטית. כשאני רואה מה קורה היום במערכת המשפט, במערכת החינוך, בשטחים – קשה לי לחוש גאווה יהודית. אני לא מוכנה לאבד את האתיקה שלי בשם סולידריות, שבכל מקרה איננה יכולה להיות חד־צדדית".

הרגע היחיד שבו הבליח אצלה הבזק של הזדהות יהודית, היה בעקבות 7 באוקטובר. "הרגשתי לראשונה מזה שנים תחושת פגיעוּת כיהודייה, לא כישראלית. משהו נשבר". כשראתה את צעדות התמיכה בחמאס, "בפעם הראשונה הרגשתי שלא משנה מה הדעות הפוליטיות שלי, יש אנשים ששונאים אותי רק כי אני יהודייה. זו הייתה טלטלה". ועדיין, "זה שקרה טבח לא אומר שישראל פטורה מביקורת. להפך, עכשיו יותר מתמיד צריך לעמוד על עקרונות דמוקרטיים".

מפגש דומה קיימנו במשרדי הליגה נגד השמצה, מהגופים הוותיקים והמשפיעים בעולם היהודי. היא הוקמה ב־1913 כדי להיאבק באנטישמיות, אבל עם השנים הפכה לגוף מוביל במאבק לשוויון זכויות ומניעת שנאה מכל סוג, מה שקצת דילל את המיקוד שלה. המציאות הנוכחית מציבה אותם קצת במבוכה. הם מתקשים לגנות אנטישמיות מהשמאל הקיצוני כי "לא רוצים לאבד שותפים חשובים במאבקים אזרחיים", ומנגד "מבינים שתקיפת יהודים בקמפוס איננה מחאה פוליטית אלא אנטישמיות".

"הממסד היהודי פוחד"

ובמעבר חד. "טאבלט" הוא מגזין יהודי מקוון ועצמאי, הפונה ליהודים אמריקנים משכילים. העורכת הראשית, אלנה ניוהאוס, מציגה גישה שונה בתכלית מזו של עיתונאית הניו־יורק טיימס: "אני לא עיתונאית שמקריבה את הזהות היהודית על מזבח האובייקטיביות, אלא יהודייה שמאמינה שעיתונות אמיצה היא חלק מהייעוד היהודי שלי. עיתונות יהודית לא יכולה להיות ניטרלית כששוחטים תינוקות".

לדבריה, טאבלט קם כדי למלא את החלל שהותירו ארגונים יהודיים, ששתקו או התרפסו מול האנטישמיות ומול השמאל הקיצוני. "הממסד היהודי פוחד, אנחנו לא". היא מתארת כיצד ערכים אוניברסליים הפכו לאנטי־יהודיים: "בשם האינקלוסיביות, אוניברסיטאות מסירות יהודים מרשימות הדוברים. בשם הצדק, סטודנטים יהודים מותקפים פיזית. בשם זכויות האדם, מצדיקים את חמאס".

הקהילה היהודית הממוסדת לא זיהתה את הסכנה, וחשבה ש"שאם נתרום לקמפוס ונצטלם עם סגן הנשיא, זה יגן עלינו. זו הייתה טעות. הם שתקו ואיבדו סמכות מוסרית. לא נעים להיות יהודי בקמפוס? אז אולי הגיע הזמן שנפסיק לחפש אישורים מהפרוגרסיבים".

יש לה ביקורת על הפדרציות, על הליגה נגד השמצה ועל רבני הזרמים הליברלים. "הם לא קמו כשיהודים הותקפו, ולא נלחמו כשהשיח באקדמיה הדיר אותנו. הם היו עסוקים בלמצוא חן". היא לא אוהדת של נתניהו, אך סולדת מהשיח שמציב את ישראל כאשמה הקבועה. "מי רצח תינוקות ב־7 באוקטובר? ישראל? לא. ובכל זאת, הכתבים באמריקה תהו אם מדובר ב'נרטיב'. יש גבול. אם חמאס היה טובח בניו־יורק כפי שעשה בניר־עוז, אף אחד לא היה מנסה להבין את 'שורשי התסכול' של הרוצחים".

היהדות שלה היא עניין תרבותי, היסטורי וערכי, לא בהכרח דתי. "העובדה שאני לא שומרת שבת לא הופכת אותי לפחות יהודייה. זהות יהודית זה לא מבחן דוקטרינה, זו מחויבות לעבר ולעם. יש לי עם, יש לי שפה, יש לי היסטוריה, ולעם שלי יש מדינה. זה לא הופך אותי ללא־ביקורתית, אבל זה כן הופך אותי למעורבת".

ישראל היא הלקוח

מי שמתרגם את הפרו־ישראליות הלא־מתנצלת ללובי פוליטי הוא ג'ו ריצ'רדס מאיפא"ק, השדולה החזקה ביותר למען ישראל בקונגרס ובממשל. "לא נבחרנו לנהל את ערכיה של ישראל, אלא להגן על האינטרסים שלה", מצהיר ריצ'רדס, בכיר בשדולה. "אנחנו לא גוף חינוכי, רוחני או פילוסופי. אנחנו גוף שמטרתו אחת – לשמור על התמיכה הדו־מפלגתית בישראל בקונגרס".

איפא"ק מתמקדת בהצבעות, בהקצאות תקציב ובהגנה על ישראל מול יוזמות עוינות, לא בטיפוח תחושת שייכות או שיח זהות, הוא אומר. "ברגע שחבר קונגרס אומר לי 'אני תומך בישראל', אנחנו בודקים את ההצבעות שלו, לא את הדמעות שלו בטקס זיכרון. אהבה לישראל זה יפה, אבל מה שחשוב זה תקציב סיוע ביטחוני".

האסטרטגיה שלו היא שמירה על תמיכה דו־מפלגתית בכל מחיר, גם כשהדבר דורש ויתורים זהותיים. "צריך להסתכל על זה באופן מעשי. כשישראל נתפסת כנכס של הימין בלבד, היא מפסידה את אמריקה הליברלית. כשהיא נתפסת רק של הדמוקרטים, היא מאבדת את התשתית הרפובליקנית". כחלק מהאסטרטגיה הזו הם תומכים במועמדים דמוקרטים שאינם אהודים בקהילה היהודית, רק כדי להבטיח רוב פרו־ישראלי בהצבעות. "אנחנו לא בביזנס של אהבה, אלא של אסטרטגיה".

ביקורת על ישראל? לא תפקידנו. "אנחנו לא מתערבים במדיניות הפנימית של ישראל. לא מבקרים ממשלות נבחרות. מבחינתנו, אם זו הממשלה החוקית של ישראל – היא זו שניצבת מול הקונגרס, ואנחנו תומכים בה". העמדה הזו מאפשרת להם לפעול מול ממשלות מכל סוג, בלי להיתפס כמוטים פוליטית. "היו בישראל ממשלות ימין, שמאל ומרכז – אנחנו עבדנו עם כולן. ישראל היא הלקוח שלנו, לא הוויכוח הפנימי שלה. אנחנו לא שואלים אם אתה אוהב את נתניהו, אלא אם תצביע בעד מימון כיפת ברזל".

האויבות הפוליטיות שלו הן קבוצת חברות קונגרס מהשמאל הקיצוני המזוהות עם "הסקוואד", ובהן רשידה טליב, אילהאן עומאר ואלכסנדרה אוקסיו־קורטז. "הן לא מבקרות את ישראל, הן רוצות להפסיק את הקיום שלה כמדינה יהודית. אין על זה דיאלוג". כגישה טקטית, איפא"ק נמנעת מעימות פומבי עם השמאל הקיצוני. תחת זאת היא מקדמת באופן אקטיבי מועמדים דמוקרטים אחרים עם גישה פרו־ישראלית. "אנחנו לא מייצרים דה־לגיטימציה, אלא בונים רוב אחר שמשרת אותנו".

לטענתו, יהדות אמריקה צריכה להיות גשר פוליטי ולא קהילה זועמת. "אנחנו אומרים ליהודים: לא מספיק לדבר עם הקונגרס, אתם צריכים להיות הקונגרס". איפא"ק מקדמת הכשרה של מועמדים יהודים לפריימריז, מגייסת תרומות ובונה קשרים בין יהודים מקומיים לנציגים לא־יהודים. "כל אחד צריך 'חבר קונגרס משלו'. זו הדרך לשמור על הברית".

ה־JCC (המתנ"ס היהודי) בניו־ג'רזי כה מוצלח, שרבים מלקוחותיו אינם יהודים. אנחנו פוגשים שם את יקיר אנגלנדר, שגדל בבית חסידי בישראל, יצא בשאלה, ירד לארה"ב ועומד בראש ארגון שמנסה לתת מענה לישראלים לשעבר המתמודדים עם אתגרי זהות.

"הבית שלנו הוא לא בישראל אלא באמריקה", הוא אומר. "הילדים שלנו מדברים אנגלית אבל בוכים בעברית. אנחנו כבר לא שייכים לישראל, אבל גם לא ממש לאמריקה. אנחנו לא רוצים להיות דתיים, אבל גם לא מנותקים. אנחנו מחפשים טקסים, שפה ורגש, בלי הכובד האידאולוגי". לדבריו הישראלים לא התחברו לקהילות היהודיות, ומשום שאין להם ניסיון בפעילות אקטיבית לשמירת הזהות היהודית, הם מצאו את עצמם בוואקום.

אנגלנדר יוזם טקסי יום זיכרון, שיעורים על תרבות ישראלית, ומפגשי קהילה שמתמקדים בלהיות "ישראלי לשעבר": "זה כמו לרקוד עם צל. אתה מנסה להרגיש שייך, אבל כל הזמן יש תחושת ריחוק".

לא נפרם, נמתח

אחת השיחות המפתיעות הייתה עם פאנל של שלושה רבנים: אורתודוקסי, קונסרבטיבי ורפורמית. בארץ אין סיכוי לפגוש אותם על במה אחת, אבל כאן האתגרים המשותפים גוברים על המחלוקות.

"בני נוער לא יודעים מה זה שמחת תורה, אבל יודעים הכול על טיקטוק", אומר הרב הקונסרבטיבי. "הם לא אנטי, הם פשוט לא יודעים. אז אנחנו עובדים יחד, כי אם לא נהיה מאוחדים נאבד אותם". הרב האורתודוקסי, שלמד גם בישראל, משרטט את גבולות שיתוף הפעולה: "אני לא צריך שתסכים איתי על הלכה, אני צריך שתהיה איתי כשאנחנו מדליקים נר לזכר חטופי עזה. זו השותפות שאנחנו בונים פה". הרבה הרפורמית מסכמת: "בעבר שאלנו איך הם מתפללים, היום אנחנו שואלים אם הם בכלל מרגישים יהודים".

פגשנו גם את הרב איתן טוקר במכון הדר, המוגדר כמוסד אורתודוקסי שוויוני הפונה לכל הזרמים. "אנחנו קהילה תובענית עם חמלה. הלכה זה חשוב, אבל בלי מוסר זו צורה ריקה. מוסר בלי שורש לא מחזיק". היקף פעילות המכון אינו חריג במושגים ישראליים אבל התקציב שלו עצום: 18 מיליון דולר. "זה המחיר של איכות – מורים מצוינים, תוכן אונליין, נראות. מבחינתנו צריך להשקיע ביהדות כמו שמשקיעים בהייטק". לדבריו, דור ה־Z לא מגיב טוב לסמכות. "הם רוצים להבין למה, הם רוצים לבחור. אז אנחנו בונים שפה – יהודית, עמוקה, לא מתנצלת אבל גם לא שיפוטית".

צריך לומר: התמונה שמצטיירת במפגשים עם הארגונים הממוסדים היא חלקית. הקהילות היהודיות שפגשנו חמות וציוניות מאוד. הם מדברים על ישראל בעיניים בורקות, כמו יזמים נרגשים שעובדים על סטארט־אפ. זו גם החוויה במצעד התמיכה השנתי בישראל, שהתקיים ביום ראשון השבוע בלב מנהטן. רבבות צועדים וצופים נרגשים השתתפו בו.

העם היהודי לא נפרם אלא נמתח. יש משבר בין ישראל ליהדות אמריקה, אבל הקשר רחוק מלהיות אבוד. יש פערים, לפעמים זעם וחוסר הבנה, אבל יש גם בקשה עמוקה לחיבור. הם מבקשים מאיתנו לראות אותם לא כקופה רושמת או נכס הסברתי, אלא כשותפים בזהות, ולהבין שגם מי שלא דובר עברית יכול לאהוב את העם הזה בדרכו.