הדברים שסין וארה"ב צריכות לדעת לפני מלחמת העולם הבאה

אנחנו לא יודעים מהו עתיד המלחמה, אבל זה לא אומר שאי אפשר לנסות לנחש אותו ולהתכונן אליו. אחת הדרכים לעשות זאת היא לבחון את המידע הנובע משדה הקרב - מעבדת הניסוי האולטימטיבית לנשק ולאסטרטגיה. לאורך ההיסטוריה, טכניקות וציוד נבחנו בשדה הקרב, הצליחו או נכשלו, ושוכללו בהתאם ללקחי המלחמה. מתותחי המצור במלחמות האיטלקיות ועד מערכת האש המדויקת של מלחמת המפרץ, שדות קרב הניבו עושר של מידע, שעיצב את המלחמות הבאות.

העימות שפרץ בין הודו לפקיסטן הוא רק חזית אחת במעבדה שנמתחת מגדות האינדוס, דרך חולות תימן וערי רצועת עזה ועד נהרות אוקראינה. במעבדה הזאת נבחנים הטקטיקות והציוד של המלחמה הבאה, שעלולה לפרוץ – חלילה - בין סין לארה״ב.

סמסטר חורף: שחיקה בלתי מאוישת

המלחמה באוקראינה שינתה דרמטית את הבנתנו לגבי לוחמת כטב"מים ושחיקה מודרנית. בשדה הקרב באוקראינה, מלחמת העולם הראשונה פוגשת את המטריקס. רחפנים קטנים, שמחירם כמה מאות דולרים, משתפים ביניהם פעולה כדי לצוד טנקים, תותחים ומערכות הגנה אווירית, וכדי לתקוף כוחות בשדה הקרב. אוקראינה מייצרת היום יותר מ־1.5 מיליון רחפנים בשנה, ומתכננת להגדיל את התפוקה ל־4 מיליון בשנה. רוסיה מגיבה עם ייצור המוני משלה.

השילוב המהיר של רחפנים בכל דרגי הלחימה משנה את שדה הקרב. כוחות ארטילריה משתמשים ברחפנים לאיתור מטרות ולהכוונת האש. בינה מלאכותית ברחפנים מאפשרת להם לאתר ולהשמיד מטרות באופן אוטונומי, גם תחת שיבושי תקשורת וחסימות ניווט לווייני. גם במרחב הימי, כלי שיט בלתי מאוישים (כשב״מים) מטביעים אוניות – ולאחרונה גם מיירטים מטוסים. שדה הקרב נעשה מהיר יותר, מדויק יותר, עם פחות ופחות מסתור. ״ערפל הקרב״ מוחלף במעקב רציף.

אך לצד ההישגים הטכנולוגיים, המלחמה באוקראינה מזכירה את מלחמת העולם הראשונה: קו החזית הסטטי, השחיקה המאסיבית של בני אדם וציוד. צבאות המערב התכוננו במשך שנים למלחמה מהירה והחלטית, אבל אוקראינה מזכירה לנו מהי מלחמה בקנה מידה תעשייתי, עם צריכה של מיליוני פגזים, כדורי תחמושת וטילים במשך שנים על גבי שנים. "צבא קטן וחכם" לא בנוי לשדה הקרב העתידי.

בשדה קרב אפשרי במזרח אסיה, לרחפנים ולשחיקה יהיו צורות חדשות. ארה״ב תידרש לפתח כשב״מים שיוכלו להתמודד עם הצי הסיני, ומערכות הגנה אווירית שיוכלו ליירט כטב״מים וטילים של האויב. צריכה מאסיבית של טילים, ספינות ומיירטים היא סבירה. מנגד, רחפנים קטנים יהיו פחות רלוונטים, למעט אולי בקרבות יבשה כמו בטאיוואן. רוב הלחימה תיעשה בפלטפורמות גדולות כמו מטוסי קרב או מפציצים, או בספינות מערכה גדולות שיתחרו על שליטה בזירה הימית.

סמסטר אביב: הזירה הימית

העימות בין החות'ים לארה"ב בים האדום הפך למבחן אמיתי למלחמה ימית עתידית. זוהי המערכה הימית האינטנסיבית ביותר שארה״ב חוותה מאז מלחמת העולם השנייה. החות'ים פיתחו טקטיקות מתוחכמות של נחילי כטב"מים וכשב״מים הנשלחים לפגוע בכלי שיט צבאיים ומסחריים, כולל התקפות רב־כיווניות של כשב״מים וטילים.

הצי האמריקני רגיל לפעול בסביבה ללא איומים. מאז מלחמת העולם השנייה, רק ברית המועצות – מעצמת־על גרעינית – איימה על ההגמוניה האמריקנית באוקיינוסים. כעת ארה״ב צריכה להתמודד עם אויב חלש יותר, לכאורה, שמחזיק מגוון מערכות מדויקות שיכולות לאיים על ספינות הצי. האמריקנים רכשו במערכה הזאת ניסיון חשוב בהתמודדות עם איום ימי; הסינים למדו כיצד הצי האמריקני מגיב.

כרגע הביצועים לא מזהירים. ארה״ב איבדה שני מטוסי אף־18, לפחות אחד מהם במהלך תמרון התחמקות מירי חות׳י לעבר נושאת מטוסים. וסין מוכנה לעימות הימי הרבה יותר מהחות'ים: היא מחזיקה ארסנל של ״קוטלי נושאות מטוסים״, טילים בליסטיים עם טווח של אלפי קילומטרים, שהם איום מתקדם יותר מטילי החות'ים. בתרחיש מלחמה מול בייג׳ינג, נושאת המטוסים תיאלץ לשגר עשרות תקיפות ביום, בעודה מתמודדת עם מגוון של איומים חמורים. במצב כזה ארה״ב לא יכולה להרשות לעצמה ״לאבד״ מטוסים בגלל תמרון חד של הספינה, ובוודאי לא יכולה לאבד את הספינה עצמה.

בעיה אחרת היא העלות האדירה של הגנה ימית. כל כטב״ם ששיגרו החות׳ים עולה כמה אלפי דולרים, לכל היותר עשרות אלפי דולרים. ספינות הצי העוטפות את נושאות המטוסים עולות מאות מיליוני דולרים כל אחת, וכדי ליירט את האיומים הן משתמשות בטילים בעלות של מיליוני דולרים. במלחמה בקנה מידה רחב, מערכות יקרות ומורכבות הן מעמסה שארה״ב תיאלץ לוותר עליה. כבר עכשיו הצי מנסה לפתח מערכות זולות יותר, כמו מערכת הלייזר HELIOS, המסוגלת להשמיד כטב"מים ואפילו טילי שיוט, ומספקת "מחסנית עמוקה" בעלות נמוכה.

סמסטר קיץ: מוות בשמיים

בעימות בין הודו לפקיסטן, לראשונה אי פעם, מטוסי קרב סינים זכו בניסיון מבצעי. תעשיית הביטחון של סין גדלה מאוד בשני העשורים החולפים, אבל אין לה הרבה ניסיון בשדה הקרב. זה חשוב לא רק לסין, אלא גם ליריבה הגדולה שלה, ארה״ב. האמריקנים לא יודעים מה טיב המערכות הסיניות, כי הן לא נבדקו. אבל קרבות האוויר־אוויר בין הודו לפקיסטן שינו זאת.

לטענת הפקיסטנים, בעימות הקצר הם הפילו בין שלושה לחמישה מטוסים הודיים באמצעות מטוסי קרב ג'יי־10־סי סיניים, חמושים בטילי פי־אל־15. זהו טיל מונחה מכ"ם אקטיבי, שנורה מרחוק - מעבר לטווח ראייה – ומונע במנוע רקטי דו־פעימתי. הטווח שלו בגרסת הייצוא הוא 145 ק"מ, ומהירותו המרבית גבוהה ממאך 5. השימוש הקרבי הראשון בטילי פי־אל־15 נגד מטוסי ראפאל (חברה צרפתית) של חיל האוויר ההודי, המצוידים בטילי מטאור, היה מבחן חשוב של טכנולוגיית הנשק הסינית מול המקבילות במערב.

בנוסף, פקיסטן השקיעה רבות במערכות הגנה אווירית סיניות. הן הותקפו בהצלחה באמצעות כטב״מים של הודו (תוצרת ישראל, בין השאר). הצלחת ההתקפות ההודיות תעזור למתכננים האמריקנים לזהות נקודות חולשה ומגבלות במערכות ההגנה האווירית של סין. כמובן, גם סין תרצה ללמוד מן הניסיון הפקיסטני כדי לשפר את המערכות שלה.

מבחן סיום

כאשר בוחנים את שלוש הזירות יחד, מתגלה תמונת העימות העתידי עם סין. המלחמה הבלתי מאוישת הפכה למרכזית. כטב"מים משנים את דינמיקת שדה הקרב בכל הזירות. סין מייצרת כ־100 אלף כטב"מים בחודש, ויכולה להאיץ זאת בזמן מלחמה. יוזמת "רפליקטור" של הפנטגון, המכוונת לייצור מערכות אוטונומיות במספרים גדולים, היא תגובה ישירה ללקחים משדה הקרב.

לוחמת שחיקה ממושכת היא הנורמה החדשה. בניגוד להנחות לגבי מבצעים מהירים ומכריעים, העימותים בכל הזירות מראים שסכסוכים מודרניים בין יריבים בעלי יכולות מתקדמות נוטים להימשך תקופות ארוכות, וצריכת התחמושת היא בקנה מידה עצום. הדבר מחזק את התלות ביכולת התעשייתית.

לבסוף, הספקטרום האלקטרומגנטי הוא שדה קרב חיוני. לוחמה אלקטרונית והגנת סייבר הופכים לחיוניים בכל הזירות. כטב״מים ומערכות הגנה אווירית חשופים לשיבוש, וכך גם מערכות ההגנה של ספינות.

שלוש החזיתות הן מעבדה ללמידת שדה הקרב העתידי. הצד שישלב את הלקחים מהן בצורה הטובה ביותר, ויתאים את מבנה הכוח שלו להתפתחויות, יחזיק ביתרון בכל סכסוך עתידי במצר טאיוואן ובים סין הדרומי. בשביל ארה"ב, סין וכל מעצמה צבאית שרוצה להישאר רלוונטית, ההתפתחויות הללו מכתיבות את עתיד הלחימה המודרנית.