תיקון היסטורי: הפעם ישראל לא השפילה את עצמה מול האפיפיור

הביקור הראשון של אפיפיור בישראל, בשנת 1964, זכור עד היום כאירוע התרפסות נלעג של מדינת ישראל המודרנית בפני הפריץ הנוצרי. פאולוס השישי ומדינת הוותיקן התעלמו לאורך הביקור באופן מופגן מסמליה הרשמיים של מדינת ישראל הצעירה, ומיתגו אותו כמסע צליינות לפלשתינה וכמסע של שלום בין הנצרות הקתולית לזו האורתודוקסית.

לאורך הביקור כולו סירב "האב הקדוש" באופן מופגן להזכיר את שמה של מדינת ישראל, ואת עם ישראל הקפיד להזכיר רק במונח העקיף "עם הברית". בבואו מירדן הוא סירב לחצות את הגבול בירושלים, שמא יתפרש הדבר כהכרה בריבונות של ישראל בבירתה. משום כך, לאחר ביקורו בירושלים הירדנית הצפין עד לשומרון ורק שם חצה את הגבול לישראל באזור ג'נין־התענך. לאחר שחזר לירושלים הוא קיים קבלת פנים, שאליה הוזמן ראש העיר בתור נציג "השלטונות המקומיים", והוביל תפילה בכנסיית הדורמיציון. כאשר ביקר בחדר הסעודה האחרונה המצוי בסמוך, על הר ציון, נמנע מלבקר במרתף השואה שבאותו מתחם, ושלח אליו רק את אחד ממלוויו. בנאומו בשער מנדלבאום, לפני חזרתו לרבת־עמון, התייחס לפועלו של קודמו פיוס ה־12, האפיפיור הזכור לשמצה מתקופת השואה, והדגיש איך הוא פעל "למען כל מי שהיו במצוקה", תוך שהוא נמנע מאזכור מפורש של השמדת היהודים.

השיטתיות והעקביות בהתנהלותו של פאולוס לא מנעו ממדינת ישראל הממוסדת להתייחס אל היריקות הללו כאל גשם, להתפאר בבואו של האפיפיור משל היה עדות ניצחת לפיוס נצחי בין הדתות, ולהכיל בסבלנות את מרבית גחמותיו המבזות של הכס הקדוש. נשיא המדינה זלמן שזר, ראש הממשלה אשכול, יו"ר הכנסת ושאר ראשיה ושריה, כיתתו את רגליהם עד למגידו, לטקס קבלת פניו, שיפצו לכבודו את כבישי הארץ בהר תבור, בהר ציון ובנצרת, והתמוגגו מנחת כאשר הזכיר מילה אחת בעברית, "שלום", כאילו מדובר במילת קסם המעלימה את ההקשר המביש.

רבים בישראל הסתייגו מן ההתנהלות הכנועה הזו, והמחאה ניכרה היטב בעיתונות התקופה. בפרט זכורה לטוב עמידתו הגאה של הראשון־לציון הרב יצחק ניסים, הנציג הרשמי היחיד שסירב לשתף פעולה עם הפארסה. באותן שנים לא היה רב ראשי אשכנזי מכהן, והרב ניסים כיהן כרב ראשי יחיד. למרות הלחצים הרבים שהופעלו עליו, הוא סירב בנחרצות להיפגש עם האפיפיור בהיעדר מחוות הדדיות מצידו כלפי הדת היהודית וכלפי עם ישראל. באותם ימים אחרים זכה הרב ניסים לשבח גם במאמר ראשי בעיתון הארץ, כמי שעמידתו הגאה הייתה בבחינת "מתן תוקף לעצמאות מדינת ישראל".

שינוי מוגבל לטובה

התקופה המדוברת הייתה כרוכה דווקא בשינוי לטובה ביחס הכנסייה אל העם היהודי. ועידת הוותיקן השנייה, שנמשכה בין 1962 ל־1965, ונועדה לחידוש ועדכון הדוקטרינה הנוצרית בשורה ארוכה של נושאים, כללה גם תפנית דרמטית ביחסה של הכנסייה אל העם היהודי. יחס זה, כפי שנתנסח על ידי אוגוסטינוס במאה החמישית, ראה בשפלותם של היהודים עדות לנטישתם על ידי האל ולבחירתו במאמיני הנצרות. בהתאם לכך הסתייגה הכנסייה באופן מסורתי מהֶרג יהודים, וביקשה להנציח את מצבם השפל בעודם בחיים, כשהיא נאחזת בפסוק מתהילים (נט, יב): "אל תהרגם פן ישכחו עמי". מיחס זה נגזרה העוינות של הכנסייה ליהודים לאורך ימי הביניים, וגם ההתנגדות לציונות ולתקומת היהודים בארצם, תקומה שעלולה להוציא אותם מתוך השפלות שלה נועדו. הרצל מתאר ביומנו את תגובת האפיפיור פיוס ה־10, בינואר 1904, כאשר ביקש ממנו את תמיכת הכנסייה בציונות: "לא נוכל להכיר בעם היהודי כי לא הכרתם באדוננו". הוותיקן התנגד בוועידת ורסאי לכתב המנדט ולקידום הצהרת בלפור, לא הכיר במדינת ישראל עם הקמתה, ופעל נגד צירופה כחברה באו"ם.

דווקא אל מול המסורת המפוקפקת הזו – ובפרט לאור האשמות הכנסייה בטיפוח שנאת היהודים שהובילה לשואה, וביקורת על התנהלותו של פיוס ה־12, שנמנע מגינוי ברור ופומבי של השמדת היהודים אפילו לאחר השואה – קבעה ועידת הוותיקן השנייה כמה קביעות היסטוריות בראייה נוצרית. ראשית, הברית עִם עם ישראל לא התבטלה: "א־לוהים מוקיר באהבה את העם היהודי בזכות אבותיו, הוא אינו מתחרט על מתנותיו ועל בחירתו... אף על פי שהכנסייה היא עמו החדש של הא־לוהים, אין להציג את היהודים כדחויים או מקוללים...". שנית, אין להאשים את כל היהודים במותו של ישו, לא את אלו שחיו בזמנו ולא את היהודים בזמננו. ולבסוף, הכנסייה הוקיעה במפורש כל גילוי של אנטישמיות ושנאה כלפי יהודים.

נקל לראות שהשינוי רב־הערך נעשה ביחס כלפי היהודים כפרטים וכעם, אך בהחלטות אלו לא היה שום שינוי ביחס למדינת ישראל. על אף מאמצים נמשכים, סירב הוותיקן להכיר במדינת ישראל ולכונן עימה יחסים דיפלומטיים עוד שנים רבות. זאת ועוד, ההחלטות של ועידת הוותיקן השנייה ביטאו וממשיכות לבטא מתחים ומאבקים פנימיים בין גורמים שמרניים וחדשניים בתוך הכנסייה הקתולית העצומה. מתחים אלו משתקפים בניסוחים מעורפלים בהחלטות הוועידה, כמו גם בצורות השונות של הטמעתן אצל הכמורה הבכירה ואצל ההמון הקתולי המגוון. בשנת 1993 כוננה לבסוף הכנסייה יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, שהביאו בעקבותיהם גם חילופי שגרירים. אלו הובילו לכך שבשנת 2000 ביקר בארץ האפיפיור יוחנן פאולוס השני באופן מכובד, תוך שהוא פוגש את הרבנים הראשיים לישראל בהיכל שלמה בירושלים, ואת נשיא המדינה עזר ויצמן בבית הנשיא. בעקבותיו עשו זאת בנדיקטוס ה־16 בשנת 2009, וגם פרנציסקוס בשנת 2014. בריאיונות לציון 50 שנה לוועידת הוותיקן השנייה התבטא פרנציסקוס בצורה מעוררת תקווה ביחס ליהודים: "מאויבים וזרים הפכנו לחברים ומשפחה".

שיבוש מוסרי

על רקע הפרקים הקודמים הללו יש להבין את הביטויים של פרנציסקוס ואת ההתמקמות שלו על הקוטב האנטישמי בשנים האחרונות לחייו. דווקא מי שרואה בחיוב את התהליך המתמשך שעברה הכנסייה ביחסה לעם ישראל ולמדינת ישראל בעשורים האחרונים; דווקא מי שיודע שישנם אצל חכמי ישראל מקורות הפותחים פתח לדיאלוג ואף להערכה כלפי יסודות חיוביים בעולם הנוצרי, ודווקא מי שסובר שחיוני להדגיש את אפשרות הדיאלוג בעידן של שיבת הריבונות היהודית וכינון מחדש של יחסינו עם העולם – דווקא הוא צריך להצר על הרגרסיה שהוביל פרנציסקוס באחרית ימיו.

דרשתו של פרנציסקוס ב־8 באוקטובר 2023 הייתה מפתח לבאות. הדם ביישובי הנגב טרם יבש, אך האפיפיור לא הביע שום גינוי מפורש לחמאס ולזוועות שחולל. בדבריו גילה רק אמפתיה לקורבנות החפים מפשע, גינוי לכל מלחמה באשר היא, ותפילה לשלום בישראל ובפלסטין. עם התמשכות מלחמתה הצודקת של ישראל, החריף פרנציסקוס את הטון ועבר להאשמת ישראל ברצח עם, תוך התמסרות נבזית לגרסאות העדכניות של עלילות הדם המייחסות לחיילי צה"ל רצח ילדים במכונות ירייה, ותוך גינוי הפצצות על בתי ספר ובתי חולים כאילו איננו יודע מה התרחש בתוך אותם מוסדות. כבר דרשתו מן השמיני באוקטובר, בטרם החל צה"ל במתקפה על רצועת עזה (!), כללה רמזים והדהודים ברורים לשיבה אל תיאוריית ההחלפה: היהודים רצחו את ישו וגם היום הם רוצחים חסרי מצפון, איכרים כפויי טובה ההורגים את בנו של בעל הכרם.

על מלוא המשמעות של יחסו העוין לישראל ניתן לעמוד רק כאשר משווים אותו לאופן החמים שבו התבטא כלפי מדינות אחרות באזור. כך למשל כתב בספר שהתפרסם בסוף שנת 2024: "הדלתות הפתוחות של אומות כמו ירדן או לבנון ממשיכות להוות ישועה למיליוני בני אדם הנמלטים מהעימותים באזור". הגלוריפיקציה של ירדן ולבנון מעידה לא רק על ניתוק מהמציאות ושיבוש מוסרי אצל מנהיג הכנסייה הנוצרית הגדולה בעולם, אלא גם על עיוות תפיסה חמור המתיישב על התבניות הישנות של עוינות קמאית כלפי יהודים.

לא מיותר לציין שכמו בימי הביניים, כאשר את הוויכוחים הגדולים והעלילות הגדולות כלפי היהודים הובילו יהודים מומרים, גם בזמננו יש לאלו תפקיד קריטי, כשהם לובשים צורה של מומחים למשפט בינלאומי המאשימים את ישראל ברצח עם. נכון לשוות אותם מול עינינו בשעה שאנו קוראים את המשך דבריו של פרנציסקוס: "אני חושב יותר מכול על אלה שעוזבים את עזה, על הרעב שפקד את האחים הפלסטינים עקב הקושי להכניס מזון וסיוע לשטחם. לדברי כמה מומחים, למה שקורה בעזה יש מאפיינים של רצח עם".

לעומת מסע ההתרפסות של 1964, הפעם עמדו חלק מנציגינו על כבודה של ישראל ועל כבודם של אינספור יהודים במהלך הדורות ששילמו בחייהם על הטפות השנאה של הכנסייה. במקום לשלוח דרגים בכירים להלוויית פרנציסקוס, הסתפקה ישראל בייצוג על ידי השגריר שלה בוותיקן. הודעת תנחומים יצאה אומנם ביום הפטירה מבית הנשיא, אך ראש הממשלה עיכב את הודעת התנחומים במשך שלושה ימים, וההודעה של משרד החוץ נמחקה לאחר שעלתה לאתר. היחס הזה עורר ביקורות בתקשורת, אך פרנציסקוס, שתרם את רכב המסע שלו לטובת ילדים סובלים בעזה, ללא מראית עין של תרומה מקבילה לנפגעי הטבח – לא ראוי אפילו לזה.

זכינו ומדינת ישראל איננה עוד אסקופה נדרסת לרגליהם של אפיפיורים; מעשיהם יקרבום ומעשיהם ירחקום. אמת, אבלם של למעלה ממיליארד קתולים הוא שיקול יחב"לי רציני המחייב את האיזונים המתבקשים, ועל כן היה מקום לתנחומים הרפים ששיגרו ראשי המדינה למאמיני הכנסייה, אך בהחלט לא ליותר מכך. אגב, גם בפולמוס סביב ביקורו של פאולוס השישי, לאחר שהופעלו עליו לחצים רבים נאות הרב ניסים לפרסם ברכה כתובה לכבודו של האורח.

ד"ר אסף מלאך הוא ראש המכללה למדינאות ומרצה בכיר במרכז האקדמי שלם