האם אכילת חגבים יכולה להציל את העולם ממשבר האקלים?

"שמיים כחולים" מעניק את חוויית הקריאה הנחשקת ביותר: הוא משדר אינטימיות של ספר אקראי שמצאת על ספסל ברחוב. את קוראת בהנאה ובמתח, אבל לא בטוחה שיש טעם להמליץ עליו לאחרים. התחושה היא שהתאהבת בו במקרה, בהצטרפות נסיבות פרטית של זמן ומקום שגרמו לו לדבר דווקא אלייך. ואז את מגלה שזהו בעצם הספר החם של העונה. המילה "חם" מתפקדת כאן ביותר ממשמעות אחת, כי הגיבור האמיתי של הספר הוא אסון האקלים. וכמו בעולם האמיתי, אין בסצנת הפתיחה שום דבר שמרמז על ה"פורס מז'ור" המתקרב

צעירה בשם קאט נכנסת לחנות זוחלים ומתלהבת מנחש. היא חושבת שנחש סביב הכתפיים יעזור לה להפוך למשפיענית רשת. שהוא יסייע לה להרגיש פחות רנדומלית וחסרת ייחוד בעולם. שזה ישמח את בן הזוג שלה. שהסיפוק שקנייה אימפולסיבית ודרמטית מעניקה זה בדיוק מה שהיא צריכה. היא רואה בנחש יופי אסתטי, גיאומטרי, אפילו פילוסופי. זוהי סצנה קצת משונה, וכישרון הכתיבה של בויל בוהק ממנה. כבר בדפים הראשונים הוא מצליח, דרך עיניה של קאט, לגרום לנו להבין מה מושך בלקנות נחש. המיקום של אישה, נחש ופיתוי באותה סצנה לא יכול להיות מקרי, וכך כבר בתחילת הספר מתחילה להזדחל תחושת אימה קלה. אנחנו מנחשים שבסופו של דבר ניזרק מגן עדן, אבל לא יודעים איך.

באותו זמן, במדינה אחרת בארה"ב, אישה בשם אוטילי מכינה ארוחה מחגבים. הבן שלה, קופר, הוא חוקר חרקים. מילד שכונה "פני חרק" והעדיף לחפש פרוקי־רגליים במקום לשחק עם הילדים המקובלים, הפך קופר לחוקר עם אג'נדה ירוקה אקטואלית. הסיפור שלו הוא כמעט הסיפור של האנדרדוג הדחוי שהופך לגיבור, מקבל את הבחורה ומציל את העולם. למה רק כמעט? כי אין בספר הזה תבנית שלא מתנפצת בסופו של דבר. אבל לפחות ההתחלה של קופר נראית מבטיחה. יש לו תחום עניין שהפך לקריירה, יש לו בת זוג, יש לו עתיד. הוא ממליץ לאימו לעבור לתזונה של חרקים, שהיא גם מלאת חלבון וגם לא תומכת בתעשיית הבשר על שלל בעיותיה. אוטילי, אישה מודרנית ואם אוהבת, מסכימה ואף מחבקת את הרעיון. הקשר בין אוטילי, קאט וקופר הולך ומתבהר. ואת החוט הקושר בין הסיפורים שלהם, שהוא למעשה שלד הספר, אפשר לסכם בשלוש מילים: הטבע לא חמוד.

נראה אותך, גרטה

ייצוגי הטבע בתרבות עתיקים כמעט כמו הטבע עצמו, וגם ייצוג הקיימות ומשבר האקלים בספרות אינו חדש. הוא זוכה להתייחסויות בספרות כבר עשורים, כולל אצל שמות גדולים כמו רות אוזקי, ג'ונתן ספרן־פויר ובויל עצמו, שספרו האפוקליפטי הקודם, "ידיד האדמה", ראה אור ב־2004. אם בעבר סוגיית האקלים הייתה עניין של קומץ, היום היא נושא מרכזי בוער. ועדיין, למרות העברת הנושא לקדמת הבמה, ולמרות ההוכחות שכדור הארץ מספק לנו בנדיבות (יולי 2023, למשל, היה החודש החם ביותר שנמדד על פני כדור הארץ מאז תחילת המדידות, ב־1880), סוגיית האקלים מסווגת כמשהו של חמוצים, שמאלנים, נודניקים.

באחד הפרקים בסדרת האנימציה המד"בית "פיוצ'רמה", הגיבורים מגלים שהחטיף הטעים שהם אוכלים הוא בעצם מין חי שכמעט השמידו. מנהיג המין הנפגע דורש, כפיצוי, לאכול בן אנוש אחד, ובני האדם מנסים לתת לו קוף בתחפושת. פעיל זכויות בעלי חיים נחלץ להצלת הקוף, המנהיג אוכל את הפעיל, והכול בא על מקומו בשלום. זה מצחיק, כי אנשים רציניים עם אש בעיניים הם בהרבה מקרים טיפוסים מגוחכים, ואנחנו קצת שונאים אותם ובזים להם, ובעיקר מאשימים אותם בסדר עדיפויות מעוות.

כמו שקורה לא פעם עם האשמות וכפי שידענו כבר בגיל חמש, הכול עובר עלינו. זוכרים את גרטה תונברג? הצעירה האוטיסטית השוודית נאמה בלהט למען האקלים וריגשה לבבות, כולל בישראל, עד שהתחילה להתבטא בהקשר הפלסטיני, והתגלתה כווקית סטנדרטית ששולטת יותר בקלישאות ופחות בעובדות. הספר שלה הוצא אצלנו מתוכנית הלימודים, ועם ישראל חזר לצרוך פלסטיק בהמוניו ולשתף סלפי קלקר ברשתות. קחי את זה, גרטה! נראה אותך עכשיו. הזעם מוצדק וגם האכזבה, אבל האם אנחנו לא שופכים את המים עם התינוקת? ויותר מעניין: אנחנו באמת לא מבינים את זה? הרי לא באמת חשבנו שהפחתת השימוש בפלסטיק זו טובה אישית לגרטה. גובר החשד שרק חיפשנו תירוץ.

אוטילי, קופר וקאט דווקא לא מחפשים תירוץ לערוך את ליל הסדר, או חג המולד במקרה שלהם, בכלים חד־פעמיים. להפך. הם מודעים לצורך לשמור על הסביבה, וזו ממש אידיאולוגיה אצלם. וכמו בכל אידיאולוגיה, יש להם ציפיות. מי שנלחם למען זכויות קבוצה מסוימת, מצפה לא להיות קורבן שלה. מי ששומר על כללי התנועה מצפה לא להיות מעורב בתאונת דרכים, ומי שמכין ארוחה מחגבים מצפה לא להיות מושפע משינויי האקלים. גם אוטילי מצפה. היא תרמה לעולם בן חוקר חרקים, והיא עצמה עושה השתדלות, מה שנקרא. היא לא רק מתנסה בתזונת חגבים, אלא גם חוסכת במים ומגדלת ירקות למאכל. לכן, כששיאי החום נשברים היא נכנסת לבריכה הביתית ומקווה שבכך זה נגמר. ואנחנו מקווים איתה, כי אנחנו קצת מחבבים אותה וקצת חסים עליה, כמו על שאר הדמויות.

בויל מודע לחלוטין גם לצדדים הפחות אותנטיים של מגיני כדור הארץ, אבל הוא סופר שחומל על דמויותיו, ומאפשר גם לקוראים לחבב אותן. חלומה הגדול של קאט, למשל, הוא להיות משפיעת אינסטגרם, ובכל זאת היא לא קריקטורה של צעירה קלולסית הזקוקה לתשומת לב. היא בהחלט צעירה ובהחלט זקוקה לתשומת לב, זה פשוט לא אומר אוטומטית שהיא סתומה. בויל מאפשר לה מורכבות, ואנחנו מאמינים לה ומזדהים איתה.

קופר הוא חוקר חרקים, דמות שלכאורה מגיעה עם סיפור ידוע מראש, ובכל זאת אנחנו מופתעים מהבחירות שלו שוב ושוב. וכך אנחנו מבושלים בהדרגה כמו צפרדע - או, כבר ציַינו, כמו העולם. ההתחלה היא סיפורים מוכרים על מערכות יחסים בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין חברים. בהמשך, מזג אוויר בלתי צפוי מחריב אירוע משפחתי. קורה. אירוע נקודתי, כמעט אקראי. ותוך כדי שאנחנו מנהלים עם הדמויות את חייהן, אוהבים ומתאכזבים, המצב בחוץ הולך ומסלים, ומה שחשבנו שהוא לב העלילה, טובע ונמס בסיפור המסגרת. הטבע, כמו שאומר קופר, עוקץ בחזרה.

נאחזים במנגנוני הגנה

אבל מה עשינו לטבע? התשובות מוכרות ומשעממות. חטאנו ופשענו, הרעלנו והכחדנו. הכול ידוע, אבל לא באמת מחלחל. השאלה היא פחות מה עשינו, ויותר למה אנחנו נרתעים מהירתמות דחופה לתקן את זה. לעולם הפסיכולוגיה יש תשובה משכנעת למדי: לפי תיאוריה מקובלת בשם "ניהול האימה", כאשר אנחנו עומדים מול איום גדול, מופעלים אוטומטית מנגנוני הגנה של היאחזות במוכר לנו והדחקת כל היתר. אנחנו מספרים לעצמנו שמשבר האקלים הוא המצאה של ליברלים, שכדור הארץ יתקן את עצמו, שממילא מאוחר מדי – וממשיכים בחיינו. ספרות במיטבה – ושל בויל היא כזו – היא הדרך של מידע שחסמנו למוטט את המחסומים ולחדור בכל זאת. אנחנו מושקעים בדמויות, ואם לא בשבילנו, לפחות בשבילן אנחנו רוצים שדברים יקרו אחרת.

מה שמניע את האנושות (כסף, כבוד, שעמום) ממשיך להניע אותה גם תוך כדי האפוקליפסה. חם מאוד, מוצף מאוד, ועדיין קאט מתוסכלת בבית כשבן זוגה חוגג במסיבות למחייתו, ועדיין קופר לא מוצא את מקומו, זוגית ומקצועית. בעיות האלכוהול המאוד אמריקניות, ובעיות הבדידות המאוד אוניברסליות, אינן נעלמות כשבעיות גלובליות מזדחלות. גם איתן צריך להתמודד, בניסיונות למצוא פתרון או בהדחקה והמתנה לפיצוץ.

אפשר להתווכח אם בויל הוא פסימיסט או ריאליסט, אבל התכונה היותר מעניינת שלו ככותב היא שהוא דטרמיניסט. הדמויות לא באמת יכולות לשנות את גורלן או את אופן פעולתן. כל חומר פועל לפי התכונות והתפקיד שהנחילו לו הנסיבות, וזה נכון לגבי בעלי חיים, בני אדם והעולם עצמו. הנוכל ירמה. הנחש יכיש. כל אקדח במערכה הראשונה יעשה בהמשך בדיוק מה שציפיתם. העניין הוא שרק בדיעבד תבינו שהיה שם אקדח. בויל מפצח כל־כך מוצלח של תכונות החומר, שהוא מצליח להפתיע בכל זאת. הוא מצליח אפילו להפתיע בסוף הסיפור, אחרי שכבר השתכנענו שיש רק אפשרות אחת.

מה קורה בסוף? שווה לצלוח את המסע המהנה והכאוטי הזה, בין היתר כדי להגיע לסוף. סצנת הסיום היא גם חכמה וגם מפתיעה, כמעט אפית. המסע השלם הכרחי להבנת החוכמה המבנית. הטבע בסיפור מתחיל בתור תפאורה (איזה נחש יפה. איזה בית יפה מול הים), ממשיך בתור מקום לנתב אליו אידיאולוגיות וצרכים, ומתישהו גם אתם תשאלו: אבל מה חשבנו לעצמנו? למה שנניח שאפשר לקחת עוד ועוד בלי להתחשב בתמונה הגדולה, ושלא יהיו לכך השלכות? מעשים גדולים, השלכות גדולות. וכשאחד האורחים של אוטילי אוכל חגבים בלי ידיעתו ואז מקיא כל הלילה, וכשכל החגבים שלה מתים בבת אחת, אפשר להתחיל לחשוד שהטבע גם לא מחויב לפיצוי שאנחנו בוחרים להציע. חביתת חגבים היא לא המקבילה של הפיכת הטבע לחיית מחמד.

"שמיים כחולים" הוא תזכורת אפקטיבית למצב שהגענו אליו, אבל כדאי לקרוא אותו לא כי הוא ספר חשוב שעוסק בענייני השעה, אלא כי הוא מהנה ומצוין.