היום ומחר, 8 ו־9 במאי (תלוי באיזו מדינה), תציין האנושות 80 שנה לניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית וגרורותיה במלחמת העולם השנייה. הניצחון הגדול נחגג אומנם מדי שנה בשנה, אך בתאריכים עגולים יש סמליות מיוחדת, שיוצרת קשב והתעניינות רבים יותר. זוהי הזדמנות להעמיק בזוויות שונות הקשורות בניצחון זה, שעבורנו, בני העם היהודי, היווה את סיום המאורע הנורא ביותר בתולדותינו ובתולדות האנושות – השואה.
במאמר זה אני מבקש להציע עיון אקטואלי בשיר שכתב המשורר ואיש הפלמ"ח משה טבנקין, ולטעון שהרעיונות המבוטאים בו רלוונטיים לא רק לימים שבהם נכתבו, לאחר תום המלחמה והשגת הניצחון, אלא גם לימינו.
משה טבנקין, יליד תרע"ז (1917), חי רוב ימיו בקיבוץ עין־חרוד. מבחינה רעיונית הוא היה חניך מובהק של אביו, יצחק טבנקין, המנהיג המיתולוגי של תנועת הקיבוץ המאוחד, שדגל בתפיסה של ציונות חלוצית ומגשימה, אקטיביסטית־מקסימליסטית - כזו שקראה לעלייה המונית, השגת רוב יהודי בארץ ישראל וכינון ריבונות יהודית. תפיסה זו הייתה קשורה לבלי הפרד בהיותה "ציונות קטסטרופלית", כלומר תפיסה ששללה את ההיתכנות של חיים יהודיים בגולה בטווח הארוך כמצב קיומי. לא רק שלילה עקרונית בבחינת ראוי או לא־ראוי, אלא שלילת עצם האפשרות של היהודים להתקיים בגולה בנסיבות מודרניות. היטיב לבטא תפיסה זו אחיו של משה, יוסף טבנקין, שהיה מפקד חטיבת הראל בפלמ"ח במלחמת העצמאות. וכך כתב יוסף על אביו, יצחק טבנקין:
הכי מעניין
משה טבנקין | צילום: באדיבות גלי טבנקין, מתוך ויקיפדיה
הוא סבר כי בעיית היהודים הינה: רצח היהודים בגולה... לא על היותם עניים או עשירים, לא על שייכותם המעמדית, לא על תפישת עולמם, אמונתם, דתם או דעתם – אלא אך ורק על היותם יהודים. רצח המאופיין בסימן היכר מפורש ויחיד: אי יכולתם של היהודים בגולה להלחם על נפשם ולשרוד. רצח אשר הגיע לשיאו בשואה...
מרֶצח היהודים בגלות חצב את התניית קיומם של היהודים ביכולתם ללחום על נפשם... התניה זו מהווה את המרכיב העיקרי בין מרכיבי הציונות... מהתניה זו חצב את הגדרת כורח הבחירה בין הגשמת הציונות לבין הכחדה, את ההכרח הבלעדי ליהודים, המקנה להם את הזכות הבלעדית לעלות מן הגולות הנכחדות, להתכנס, להתנחל, להתעצם ולבנות את עצמאותם... הזכות הבלתי מותנית בהסכמת הלא יהודים, בין אם הם תושבי הארץ, או שליטי הארצות השכנות, או שליטי המעצמות... כי אין ערבים אשר קיומם מותנה בריבונות ערבית בארץ־ישראל... אין איום על קיומם הפיסי והלאומי של הערבים ואין הם חסרים מרחבי־ארץ ואוצרות־טבע. הם מקיימים ריבונות מדינית ערבית בעשרים מדינות (יצחק טבנקין ואתגרי תקופתנו, פרק שלישי).
ברוח זו התייחס גם משה טבנקין לניצחון במלחמה, בשיר שלהלן.
"חרם ספרד הקודר נחדש"
מטבע הדברים, הניצחון על גרמניה לווה בגל אדיר של שמחה בקרב העמים המנצחים ובקרב המשוחררים מהכיבוש והשעבוד הנאצי. כך היה גם אצל היהודים, אולם בקרבם התחושה הייתה מורכבת. שמחת הניצחון לוותה בהפנמת האובדן והסבל העצום, ובחלחול ההכרה באסון המקיף שפקד את היהודים כפרטים, כמשפחות, כקהילות, כעם וכציוויליזציה, לצד ההכרה במצבם הקשה בהווה, בעקבות השואה.
מורכבות זו מצאה את ביטויה בשיר ששמו "היום אשר קיווינו לו" (משה טבנקין, ספר שירים, עמ' 194). השיר נפתח בביטוי מורכבות המצב בעקבות הניצחון:
הַיּוֹם אֲשֶׁר קִוִּינוּ לוֹ – הִנֵּה נִצָּב מִנֶּגֶד / נִפְתָּל וּמְסֻכְסָךְ מְאֹד / בִּטְוִי – חֶבְלֵי חָזוֹן וּבֶגֶד. / חֲרוּךְ דְּגָלִים וְנֶאְפַּד תִּקְווֹת / כּוֹשֵׁל / צוֹעֵד / כְּבַד צֶדֶק וְעָווֹן – הַנִּצָּחוֹן.
מצד אחד זהו יום הניצחון "אשר קיווינו לו", יום של דגלים ותקוות, מצד שני הוא "נפתל ומסוכסך מאוד", "כושל", "כבד צדק ועוון".
בְּנוֹת עָם וָעָם דִּגְלֵי־תְּרוּעָה תִּרְקֹמְנָה / צִבְעֵי תִּקְוָה חוֹגֶגֶת וְזֵכֶר גִּבּוֹרִים רַב־הוֹד / בִּגְאוֹת־הַנִּצָחוֹן, בְּשִׁיר הַלֵּל תַּחְתֹּמְנָה / פִּי בְּאֵר הַבִּעוּתִים וְהַזְּוָעוֹת // אַתְּ אֲחוֹתִי בַּת־יִשְׂרָאֵל / מַה דֶּגֶל מִדְּגָלִים תִּרְקֹמִי? / הִשְׁבַּעְתִּיךְ בְּמַחֲשַׁכֵּי הַלֵּיל /אִם שֶׁמֶץ יִסּוּרַי תַּחְתֹּמִי / אִם זֹהַר רְמִיָּה אָפְלִי יָהֵל! / אַל נֹחַם אֲחוֹתִי, אַל־דֳּמִי!
המשורר מצביע על הניגוד הזועק בין אומות העולם לעם ישראל ביחס לניצחון על גרמניה הנאצית. עבור כלל האנושות זוהי שמחה אבסולוטית, מהולה בתקווה לעתיד טוב ומבטיח יותר. אבל מה מצופה כעת לעם ישראל? האם גם לו ממתין עתיד מבטיח ואופטימי, או שאמונה כזו אינה אלא מצג שווא, אשליה שאין לה אחיזה במציאות הריאלית? ובכלל, כיצד הוא יכול לחגוג את הניצחון לאחר אסונו הכבד, שאין דומה לו בתולדות האנושות?
צְאִי שַׁאֲלִי מִלֵּיל־סוּפָה / קוּרֵי חֹשֶׁךְ, קִפְלֵי שְׁחוֹר / פַּחֲמֵי אוּדֵי רִבְבוֹת גּוּפָה. / צְאִי וּדְלִי מִיַּרְכְּתֵי־בוֹר / מִשִּׁטְחֵי אֹפֶל רִבּוֹא רֶגֶל. / מִזְּרוֹעוֹת רוּחַ־אֲבַדּוֹן טְרוּפָה / קִרְעִי קִרְעֵי שְׁכוֹל וּמָגוֹר/ קְרָעִים־קְרָעִים לִי לְדֶגֶל! // הִנֵּה קָרוֹב יוֹם הַשְּׂמָחוֹת / נֵס־אֲפֵלָה רִקְמִי אָחוֹת -/ דֶּגֶל מַחֲנֵה צַלְמָוֶת./ נֵס־חֲשֵׁכָה נִפְרָשׂ מֵעָל / תְּהוֹם הָאֵימָה אֲשֶׁר תִּתְגַּל / בְּיוֹם חֶשְׁבּוֹן לִפְקוּדֵי הַמָּוֶת. // בְּיוֹם תְּרוּעָה יוֹם הַדְּגָלִים / יֻכְרַז מֵעַל הַמִּגְדָּלִים / זִכְרוֹן־גְּבוּרוֹת וּפָעֳלֵי אַלְמָוֶת. / בּוֹאִי אָחוֹת, מִמַּעֲמַקִּים / נִפְרֹשׂ אֶת נֵס־הַמַּחֲשַׁכִּים / עַל שְׁמֵי תֵּבֵל הָיְתָה לָנוּ לַחֲצַר־מָוֶת. // נֵס עֲנָקִים, דֶּגֶל נָנִיף / רִבּוֹא פַּרְסָה יַאֲפִיל־יַקִּיף / כָּל אֶלֶף מִשְׁעוֹלֵי־הַמָּוֶת / אֲשֶׁר דָּרְכוּ שְׁיָרוֹת עַמִּי. / אֲשֶׁר רָווּ נַהֲרוֹת דָּמִי / מְלֹא מֶרְחֲבֵי אֵירוֹפָּה – גֵּיא הַמָּוֶת.
במקום להניף דגלי ניצחון ולפצוח בתרועות שמחה, על העם היהודי לקרוע "קרעי שכול ומגור", ו"לפרוש את נס המחשכים על שמי תבל הייתה לנו לחצר מוות". ואולם מעבר ליגון האופף את היהודים, עליהם להיות מודעים למצבם, לא להתפתות לאשליות ולא להסתנוור מהמצב החדש שנוצר בעקבות הניצחון.
וּבַנָּאֵי לְאֹם וּלְאֹם, אַבְנֵי מַסָּד יַחְצֹבוּ / אַרְמוֹנוֹת־שֵׁשׁ יֶחֱזוּ עַל מְכִתּוֹת גָּזִית. / וְחֶזְיוֹנוֹת־שַׁלְוָה, מִשְׁכְּנוֹת־שָׁלוֹם כִּי טֹבוּ / יַגִּיהוּ אֹפֶל מַבָּטָם שֶׁל גְּיָסוֹת שָׁבֵי חֲזִית... // חֵרֶם סְפָרַד הַקּוֹדֵר נְחַדֵּשׁ / אֲחוֹתִי הַשְּׂרִידָה, אֲחוֹתִי הַפְּלִיטָה: / אֲרוּרִים נִהְיֶה אִם נָשׁוּב לְקַדֵּשׁ / אַשְׁלָיַת־מִבְטָחִים מַשְׁקִיטָה. // אִם שֵׁנִית מַחֲסֶה גּוֹלַת־דָּם נְבַקֵּשׁ / שַׁאֲנַנִּים נְדַדֶּה אֱלֵי גֵּיא־הַמִּיתָה / אֲבוֹי לְנוֹטֶה אָהֳלוֹ עַל הָאֵשׁ / הַמּוֹלִיד יְלָדָיו לִשְׁחִיטָה!
נראה שהמשורר חרד מפני הנטייה האוניברסלית להתמכר לאשליות, שאולי היא אופיינית במיוחד ליהודים. הוא חושש שהיהודים יתייחסו אל השואה כאל מאורע חד־פעמי שאינו יכול להישנות, ובכך יימנעו מהמסקנה הציונית המתבקשת: עלייה, התיישבות ומאבק על קיום ריבונות יהודית בארץ ישראל. מי ש"נוטה אהלו על האש", כלומר מבקש להישאר על אדמת הדמים באירופה, "מוליד ילדיו לשחיטה", הוא מזהיר את קוראיו. וכך מסתיים השיר:
הִשְׁבַּעְתִּיכֶם רֵעַי הַבּוֹנִים / הִשְׁבַּעְתִּיךָ אָחִי הַפָּלִיט / בְּכוֹס הַדָּמִים בְּצוּלַת־הַיְּגוֹנִים / אִם אָחוֹרָה נַבִּיט. // כִּי הָיְתָה סְדֹם - אֵירוֹפָּה מֻכַּת אֱ־לֹהִים / כִּי נָפְלָה בָּהּ שַׁלְהֶבֶת דָּמִים פְּעוּרָה. / כִּי הָיוּ גָלֻיּוֹת תְּפוּצוֹתֵינוּ – עִיִּים / כִּי הָיִינוּ עֲצֵי הַמְּדוּרָה.
שירו של משה טבנקין מזכיר את שירו של נתן אלתרמן, "נאום שנאת היהודים באירופה של 1945". בשיר זה, דמותה של "שנאת היהודים" פונה כביכול אל פליטי השואה ומזהירה אותם משאננות:
חגיגות הניצחון בלונדון ב־8 במאי 1945 | צילום: מתוך ויקיפדיה
כְּמוֹ צֵל מֵעִמְּךָ לֹא אָזוּז / כִּי אֲנַחְנוּ בִּבְרִית קְשׁוּרִים. / בְּצֵאתְךָ מִמַּחֲנֵה הָרִכּוּז / דַּע – אֲנִי מְחַכָּה בַּשְּׁעָרִים.// חַי נֶחְלַצְתָּ מִמֶּנִּי פִּתְאֹם / אַךְ אִתְּךָ הִנְנִי, חַי הָאֵל. / לִי דָּמְךָ הָיָה לֶחֶם אָדֹם. / אֵיךְ לְפֶתַע מִמְּךָ אֶגָּמֵל?... אַל הַרְחוֹבָהּ תֵּצֵא עִם־אוֹר. / פֶּן יָקוּם בּוֹ לְפֶתַע גַּרְדֹּם. / לִמְעוֹנְךָ לְעֵת לֵיל אַל תַּחְזֹר / כִּי אֲנִי עַל הַסַּף עִם קַרְדֹּם.
את שורת אזהרותיו המפוכחות חותם אלתרמן בעצה מסכמת:
אֲבָל אִם בִּינָתְךָ לֹא חָשְׁכָה / וּמְהַבְהֵב בָּהּ עוֹד זִיק יְחִידִי – / הִמָּלֵט! פְּרֹץ חוֹמוֹת בְּרֹאשְׁךָ! / טוֹב מוֹתְךָ מֵחַיֶּיךָ אִתִּי.
הסכנה שבשגרה
נראה כי שני המשוררים, טבנקין ואלתרמן, חששו ממצב שבו השגרה ודאגות היום־יום יסיטו את מיקודם של היהודים ממימוש המטרה הציונית של עלייה לארץ, התיישבות בה וחידוש הריבונות היהודית. לשגרת היום־יום, לדאגה ליום קטנות – יש כוח עצום, ולמען האמת יש בהם גם פן חיובי חשוב ואף הכרחי. ואולם זאת בתנאי שהם רק פן אחד בחיים, שאיננו בא במקום ראיית תכלית גדולה, הדורשת מתח רעיוני ומשימתי ונכונות להשקעה, מאמץ, התמודדות עם אתגרים ונטילת סיכונים, ואף נכונות לחירוף נפש. אחרת, השגרה נוטה להשתלט על החיים ולהשטיח אותם, כאשר הפרטים שוקעים בשגרת חייהם וטרדותיהם. במצב כזה, טבעי לא לשים לב לסכנות האורבות לאדם היחיד ולקבוצות מצד כוחות רדיקליים, ולעיתים אף להצדיק את ההתעלמות מהסכנות שהם מציבים, להפחית בעוצמתן או אף להצדיק את הכוחות הללו בצורה זו או אחרת; שהרי אם נכיר בסכנה המגולמת בהם כרלוונטית ואקוטית, נידרש לפעולה אקטיבית כדי להתמודד איתה באופן אפקטיבי, והדבר ישבש את שגרת החיים הנוחה.
האם הנטייה הזו לאשליות הייתה רלוונטית רק בשנות הארבעים, בין סיום מלחמת העולם השנייה לקום המדינה? האם לא מדובר בנטייה טבעית ומוכרת להימנע מתיאור תרחישי קצה, בטענה שזה "לא ייתכן"? האין זה מה שקורה לנו כמדינה וכחברה לפחות מאז אמצע שנות התשעים, תקופת הסכמי אוסלו וגלי הטרור שבאו בעקבותיהם, דרך מלחמת הטרור הפלסטינית בראשית שנות האלפיים, השתלטות חמאס על רצועת עזה ו"סבבי" הלחימה, וכלה בטבח שמחת תורה תשפ"ד? האם אנו לא נתקלים בנטייה הזו בתחקירים המתפרסמים על כשל ההתמודדות עם הפלישה מעזה ב־7 באוקטובר 2023?
ברוסיה ציינו את יום השנה ה-73 לניצחון על הנאצים | צילום:
למרבה התדהמה התופעה חוזרת ומתגלה גם בימים אלו, כאשר רבים בתוכנו מסרבים להפנים את מהותה של האידיאולוגיה והזהות הפלסטינית ודורשים את סיום המלחמה גם לפני השגת כל מטרותיה, תוך השלמה בפועל עם המשך שלטון חמאס ברצועה, כאילו דבר לא קרה. היו גם מי שדרשו לסיים את הלחימה בצפון לפני הנחתת מכות קטלניות על חיזבאללה, ולכל הפחות החלשתו באופן משמעותי.
זיכרון היסטורי אינו רק ידיעת קורות העבר, אלא גם הבנת הרלוונטיות שלהם לימינו; מה אנו לומדים מאירועי העבר, ואילו לקחים אנו מפיקים מהם. בהיבט זה, אין נכונה וראויה יותר ממסקנתו־המלצתו של אלתרמן בשירו "סיום": "אל תרכיבו משקפיים, לא קודרות ולא שמחות, הסתכלו נא בעיניים – בעיניים פקוחות".
מתוך פיכחון נטול אשליות, במבט מבוסס על ידע ונתונים, לצד אמונה בנצח ישראל ומתוך תחושת מסוגלות להתגבר ולהתמודד עם אתגרים, ניתן לפתח גישה חיובית של תקווה. ברוח דברי הרב יונתן זקס, זוהי אופטימיות המתבססת על פעילות אקטיבית נכונה, מודעת ומכוונת. בעצם, זוהי גם מורשתם של לוחמי צבאות בעלות הברית בכלל, והלוחמים היהודים בצבאות אלו בפרט, שצריכה ללוות אותנו גם כיום.
ד"ר לאוניד (ליאון) גרשוביץ הוא מנהל בית הספר התיכון עוצמ"ה עתיד זוקו בקריית־ביאליק