ללמוד מהטעויות של גרמניה: שלושת הערוצים שישראל צריכה לפעול דרכם בסוריה

מטוסי חיל האוויר תקפו לפני כמה ימים יעד "ליד ארמון הנשיאות בדמשק", במטרה "לשלוח מסר אזהרה ברור" לנשיא סוריה אחמד א־שארע בנוגע לאלימות המשטר והאוכלוסייה הסונית נגד הדרוזים בדרום סוריה. יום לאחר מכן כטב"ם צה"לי תקף במחוז א־סווידא והרג ארבעה סורים, בדיוק לאחר שלוחמים דרוזים הסכימו להשתלב במנגנוני הביטחון של המשטר. התקיפות הללו מציבות במוקד העניין הציבורי שאלה חשובה: האם ההבטחות של ישראל להגן על הדרוזים בסוריה מקדמות את האינטרסים שלה, או שמא הן מלכודת אסטרטגית?

בתנאים של אי ודאות ומידע חלקי, אחד הנכסים המכריעים הוא מוניטין של עמידה בהבטחות ובהתחייבויות, שמאפשר למדינה להרתיע יריבים בלי להפעיל כוח ממשי. לעיתים די במילים כדי להשפיע על התנהגות של שחקנים אחרים. הבעיה היא שלא רק יריבים מושפעים מהבטחות, אלא גם בעלי ברית. אם אתחייב להגן על מדינה בעלת ברית, היא עלולה לגרור אותי למלחמה שאיני מעוניין בה. המוניטין שלי אולי מרתיע את האויב אבל מעודד את בעלת הברית, ולכן במקום לייצב את הזירה הוא מדרדר אותה לכאוס.

דוגמה טובה היא מלחמת העולם הראשונה. הקיסרות האוסטרו־הונגרית, ב־1914, קיבלה מהגרמנים "צ׳ק פתוח" לפעול כרצונם מול סרביה. מעודדים מן התמיכה הגרמנית, האוסטרים הציגו אולטימטום חריף לסרביה, כדי לאלץ את הסרבים לסרב ולהעניק להם אמתלה למלחמה. מלחמת העולם הראשונה הייתה התוצאה של ההתחייבות הגרמנית לעמוד לצד האוסטרים בכל מצב.

בהמשך, המעצמות הפיקו לקחים מן הניסיון הגרמני. ארה״ב מנהלת את היחסים עם טאיוואן וסין דרך "עמימות אסטרטגית": וושינגטון מתנגדת לכל ״צעד חד־צדדי״ לשינוי הסטטוס־קוו בין טאיוואן לסין, וזו הצהרה כללית דיה להרתיע את סין מפעולה צבאית, אך גם להזהיר את טאיוואן מפני שבירת האיזון השביר בין קיומה כמדינה עצמאית ובין התפיסה הסינית שהיא בסך הכול מחוז מורד. העמימות הזאת אפשרה לארה"ב לשדר מסרים שונים לקהלים שונים: לטאיוואנים – "אנחנו איתכם, כל עוד לא תיזמו"; לסינים – "אנחנו עשויים להתערב, אז היזהרו". דווקא העמימות יצרה יציבות מפתיעה באזור נפיץ.

סכנת הכאוס

היחסים בין ישראל לדרוזים מציגים מורכבות דומה. חלק מהדרוזים בסוריה רואים בישראל מגן אפשרי, וישראל רואה בהם בעלי ברית אפשריים באזור עוין. ישנה גם ברית הדמים בין העם היהודי בציון לבני העדה הדרוזית כאן בארץ ישראל. האהדה כלפי הדרוזים בישראל, והרצון למנוע התייצבות של כוחות עוינים על הגבול, הביאו את ישראל להצהיר לא אחת שתבוא להגן על הדרוזים. לכאורה, אסטרטגיה פשוטה וברורה. אבל היא טומנת בחובה סכנה.

הדרוזים בסוריה אינם מקשה אחת. חלקם עוינים את משטר א־שארע, אחרים דווקא מעוניינים בשיתוף פעולה. ההבטחה הישראלית ״לבוא להגנת הדרוזים״ אינה מסויגת. מה אם מיליציות דרוזיות יתקפו את אנשי המשטר? האם גם אז ישראל תבוא לעזרתם? מצד אחד, אי התערבות תפגע במוניטין של ישראל. מצד שני, התערבות עלולה רק לעודד את הדרוזים המתנגדים למשטר להיות תוקפניים יותר.

למתנגדי המשטר בקרב הדרוזים יש עניין ברור לגרור את ישראל למלחמה. הם לבדם אינם מחזיקים את הכוח הצבאי להתמודד עם דמשק. אך האם יש אינטרס ישראלי להגדיל את עצימות הפעולה הצבאית בסוריה בעת הזו? פגיעה במשטר א־שארע תמשוך את טורקיה להעמיק את נוכחותה במדינה, והכאוס שייווצר יקל על איראן לשקם את התשתיות והקשרים שלה בסוריה. ישראל תיגרר למלחמת האזרחים הממושכת בסוריה בלי שיש לה יעד ברור או כוחות מספקים להשגתו. המיקוד שלנו הוא כרגע בעזה, וגם אחרי שהמערכה תסתיים בעזה תזדקק ישראל לזמן לצורך שיקום כוחות היבשה שלה ורענונם.

נוסף על כך, המחלוקת בין הדרוזים בשאלת היחס למשטר מביכה את ישראל. בזמן שישראל מצהירה שתגן על הדרוזים, חלקם משתלבים בכוחות הביטחון של המשטר החדש. האם גם על חברי כוחות המשטר תגן ישראל?

עמימות ברורה

מכל האמור לעיל מתבקש שישראל תפעל באופן מיידי בשלושה ערוצים. הראשון הוא בקרב הקהילה הדרוזית עצמה. ישראל צריכה להציע לתווך בין הפלגים כדי שיוכלו להגדיר יחד עמדה מאוחדת בשאלות מכריעות כמו עתיד הקהילה הדרוזית בסוריה, היחס למשטר ומעמדו של המיליציות הדרוזיות. אסור לישראל לנסות לדחוף את העמדה שלה, כדי לא להסתכן בתגובת נגד. חשוב שישראל תעזור לדרוזים להבין מה הם רוצים ולהסכים על כך, כדי שנדע איך לתמוך בהם, אם בכלל.

הערוץ השני הוא הגדרה ברורה של עמדת ישראל, ועדיף באופן שיוצר עמימות אסטרטגית. הדברים נשמעים סותרים אך הם לא. עמדתה של ישראל צריכה להיות ברורה - בדיוק כמו שארה״ב ברורה בעמדתה כלפי טאיוואן – אך העמדה הזאת צריכה ליצור עמימות אסטרטגית. למשל: ישראל מתנגדת לכל שינוי חד־צדדי באוטונומיה הדרוזית בדרום סוריה. או: ישראל תפעל נגד כל טבח באוכלוסייה הדרוזית. כך יהיה ברור שאנו בעד מצב מסוים בדרום סוריה, אך לא בעד כל מה שיעלה בדעתם של הדרוזים להשיג לעצמם.

הערוץ השלישי הוא ערוץ בניין הכוח. יש לקבוע את התוכניות הישראליות לסוריה בטווח זמן של עשור קדימה. ייתכן שישראל צריכה להחזיק ביכולת לפלוש לדרום סוריה, לכבוש את דמשק ואז לסגת לקו הגנה ברמת הגולן. אולי אפילו דרושה יכולת לפשיטה עמוק אל תוך סוריה. בכל מקרה, צבא היבשה אינו מסוגל לעשות זאת כיום, ודאי כשעליו לנהל מאמץ לחימה בחזיתות אחרות. העת לשיקום צבא היבשה של צה״ל היא עכשיו.