"המהפכן": סיפורו של פרנציסקוס, האפיפיור הכי שנוי במחלוקת

האפיפיור ה־266 מת בגיל 88 וייזכר כמי שהעמיק את הפער בכנסייה הקתולית בין השמרנים לליברליים, ואת יחסו העוין לישראל - כולל בנאומו האחרון | על אף האהדה שצבר, יריביו רואים בלכתו הזדמנות עבור עתיד הכנסייה

האפיפיור פרנציסקוס. | AFP

האפיפיור פרנציסקוס. | צילום: AFP

תוכן השמע עדיין בהכנה...

פרנציסקוס, האפיפיור ה־266 שאובחן עם דלקת ריאות חמורה, אושפז וכבר היה על סף המוות, התאושש ויצא לפני כשלושה שבועות מבית החולים. בזמן הזה נפגש עם מלך בריטניה צ'רלס השלישי, אתמול עוד הספיק לנאום נגד ישראל (אך גם לקרוא לשחרור החטופים) והבוקר הלך לעולמו בקריית הוותיקן, בגיל 88 ולאחר 12 שנים בתפקיד.

מאמיניו של פרנציסקוס הכירו היטב את תיקו הבריאותי המורכב. האפיפיור נפל מספר פעמים רק בשנה האחרונה וממש בחודש האחרון התקשה לנאום עקב קוצר נשימה. הוא נהג לעצור כל מספר משפטים כדי לקחת אוויר ולעיתים ביקש מעוזרו האישי להמשיך להקריא מדבריו במקומו. למרות זאת, תומכיו הרבים חשים היום יתומים. מנגד, יריביו רואים בלכתו הזדמנות גדולה עבור עתידה של הכנסייה הקתולית.

חורחה מריו ברגוליו, בשמו המקורי, נולד בבואנוס איירס שבארגנטינה ב־1936. בצעירותו הוא הוכשר כטכנאי כימיה, ועבד מספר שנים ככימאי במעבדת מפעל. בהמשך החליט לפנות לכמורה ונרשם לסמינר בשכונת ויז'ה דבוטו. במרץ 1958 הוא הצטרף למסדר הישועי כמועמד לחברות, אך המשיך בלימודיו האקדמיים וסיים תואר בפילוסופיה באוניברסיטה הקתולית של בואנוס איירס ב־1960.

הכי מעניין

תשע שנים לאחר מכן, בדצמבר 1969, הוא הוסמך לכמורה. ועוד, ב־1998 הוא מונה לארכיבישוף המטרופוליטני של בואנוס איירס וב־2001 הפך לחשמן. שתיים עשרה שנים מאז אותו היום, פניו האנונימיות של איש הדת הארגנטיני הפכו למוכרות ביותר ברחבי עולם. עם בחירתו לאפיפיור ב־13 במרץ 2013, אימץ ברגוליו את השם הדתי "פרנציסקוס", שלא שימש איש מקודמיו.

בחירתו לראש הכנסייה הקתולית הייתה מהמתוקשרות בהיסטוריה, מפני שהגיעה לאחר פרישתו של בנדיקטוס השישה עשר – דבר שלא קרה ב־600 שנה האחרונות. וזה לא הכול. פרנציסקוס הוא הישועי הראשון שנבחר לאפיפיורות, הראשון מיבשת אמריקה והלא־אירופי הראשון זה 1,282 שנה. לא סתם, כאשר הופיע לראשונה מול מאמיניו, הוא אמר: "נראה שבאתם לקחת אותי מסוף העולם".

עם זאת, בחירתו לאפיפיור, כמו כל בחירה אחרת בוותיקן, לא הייתה תמימה בכלל, אלא תוצאה של מהלך פוליטי פנימי מובהק. אמירה של ממש באשר ל"כנסייה החדשה", ה"קתוליות 2.0" – פתוחה יותר, צנועה יותר, מעורבת יותר בסוגיות אקטואליות וחברתיות. אחרי בנדיקטוס השמרן, המרוחק, הלא כריזמטי, הכנסייה חיפשה מנהיג פשוט שיכנס ללבות של 1.4 מיליארד הקתולים הפזורים ברחבי העולם.

את כל האיכויות האלו, הוותיקן מצא בחורחה מריו ברגוליו. איש פשוט וצנוע שתמיד אהב להיות חלק מהעם ולא מורם לו. שתמיד דיבר על חמלה, על אחדות, על פתיחות, על חברות, על נתינה. דמות כל כך רחוקה מהתדמית המפוארת, העשירה, ההרמטית, הנהנתנית של הכנסייה של שנות האלפיים. כך, פרנציסקוס הפך לאגדה עוד לפני שהפך לאפיפיור.

עליו נאמר שכשמונה לאפיפיור הוא מיד סירב ונימק כי "לא רצה לאבד את תמימותו, אלא להמשיך לשרת את אלוהים כמו ילד". כבר בנאומו הראשון במרפסת הקטנה של הוותיקן, פרנציסקוס שבר עשרות מוסכמות. לדוגמה, הוא ענד על צווארו צלב מעץ ולא צלב מזהב, וגם לא לבש את הגלימה המיועדת לראש הכנסייה, אלא בגד פשוט יותר.

ועוד, הוא לא הציג את עצמו כ"האפיפיור", אלא כ"הקרדינל של רומא". הוא לא התפלל בלטינית, אלא השתמש בשפה פשוטה כדי שכל הנוכחים יבינו את תוכן הדברים. הוא ביקש שלא יצמידו לו נהג פרטי כי רצה להמשיך להתנייד באוטובוס ובאופניים כי שעשה בבואנוס איירס. וגם, הוא ביקש שלא יכינו לו אוכל מיוחד, כי הוא היה רגיל לאכול רק ביצים ופירות. האפיפיור האולטימטיבי, לכאורה.

"עם מותו של ברגוליו תם עידן, אך נפתח עידן חדש: כנראה, הגורלי ביותר עבור הכנסייה הקתולית"

קהל המעריצים הלך וגדל במהירות מסחררת. פרנציסקוס הפך בזמני שיא לגיבור תרבות, לסלב בינלאומי וכפי שיריביו אוהבים לקרוא לו – ל"כוכב רשת". כל זה, עד שהגולם קם על יוצרו. כנראה שהוותיקן לא ידע בעת מינויו של ברגוליו התמים, שפרנציסקוס הפחות תמיד יהפוך לאיש השנוי במחלוקת ביותר בתולדות הכנסייה. כזה שהכינוי שלו במסדרונות הוותיקן הפך ל"האפיפיור המסוכסך".

פתיחותו המרגשת של פרנציסקוס התגלתה להיות לא ערך דתי, אלא עמדה פוליטית של ממש. היום, ברגוליו נחשב לאפיפיור הפרוגרסיבי ביותר בהיסטוריה. מספר רב מדי של פעמים הוא עורר סערה בשל אמירותיו המהפכניות. לדוגמה, כאשר התבטא בעד נישואים חד מיניים. בפועל הוא יצר שתי מחנות בתוך הוותיקן, והעמיק אף יותר את הפער הקיים בין הקתולים השמרנים לקתולים הליברליים.

פרנציסקוס גם שבר את המוסכמה לפיה אפיפיור אף פעם לא בוחר צד, אלא אוהב את כולם, תומך בכולם, מקבל את כולם. עמדותיו הפוליטיות, היו ברורות לכולם. פרנציסקוס גינה בפתיחות את טראמפ, את פוטין, את נתניהו. הוא תמיד העדיף מועמדים פוליטיים ממפלגות שמאל, גם באיטליה. הוא לא שמר על ממלכתיות (ובטח שלא על שתיקה) בנסיבות רבות שבן היה מצופה ממנו לא להתבטא. כן, גם בהקשר הישראלי.

הוותיקן. | אסתר רוביאן, פלאש 90

הוותיקן. | צילום: אסתר רוביאן, פלאש 90

ב־25 במאי 2014, פרנציסקוס ביקר לראשונה במדינת ישראל. במסגרת הביקור המדובר, האפיפיור התפלל בכותל המערבי והגיע למוזיאון יד ושם, המרכז העולמי לזיכרון השואה. באופן כללי, הוא תמיד כינה את היהודים "אחים", שמר על קשר הדוק עם ניצולי שואה ודאג לעלות מודעות בכל הנוגע לאנטישמיות שעדיין קיימת באירופה. עם זאת, משהו השתנה בנרטיב שלו אחרי השבעה באוקטובר.

"רק דרכי הדיפלומטיה יביאו שלום במזרח התיכון", אמר האפיפיור באיטלקית עם מבטא ארגנטינאי כבד לאחר שישראל תקפה בלבנון. קריאה בהחלט חשובה שלא נשמעה אפילו פעם אחת במהלך החודשים הארוכים שבהם תושבי הצפון פונו מבתיהם בגלל איום החיזבאללה. ובכן, נדמה כי מנהיגה של הכנסייה הרומית דיבר על שלום אך ורק כאשר המדינה היהודית היא התוקפת ולא הנתקפת.

צביעות שנמשכה שנה שלמה והגיעה לשיאה בשבעה באוקטובר האחרון, כאשר האפיפיור שלח מכתב כאוב לכל הקתולים של המזרח התיכון שסובלים מהמלחמה. בין היתר, פרנציסקוס כתב כי "בני האדם כבר לא יודעים לחיות בשלום". ואז פנה לתושבי עזה. כן, רק לתושבי עזה. "אני אתכם, תושבי עזה התשושים, שנמצאים במחשבותיי ובתפילותיי מדי יום", הוא כתב. המילה "ישראל" לא מוזכרת אפילו פעם אחת.

האפיפיור שמר על קו פרו פלסטיני מובהק לאורך כל המלחמה. כאמור, הוא דאג להתקשר מדי יום לכנסייה בעזה, הוא הזכיר את קורבנות הרצועה בכל נאומו, הוא אמר שצה"ל לא נלחם נגד חמאס אלא פועל באכזריות נגד הילדים העזתים, טען כי רציך לחקור ולשפוט את המדינה היהודית על רצח עם והדובדבן שבקצפת – הוא התפלל מול פסל של ישו הילד עטוף בכאפייה.

אפילו בהופעתו הפומבית האחרונה לפני אשפוזו, סרטון שהקליט בתחילת חודש פברואר ושודר באיטליה במהלך תוכנית טלוויזיה שבה הופיעו הזמרות אחינועם ניני ומירה עוואד ושרו בעברית ובערבית על שלום עולמי, פרנציסקוס לא ויתר ודיבר שוב על המצב במזרח התיכון. "מוזיקה היא כלי, שפה של שלום בין כל העמים. היא מגיעה ללבם של כולם. מוזיקה יכולה לעזור לאנשים לחיות יחד", הוא אמר.

דבר אחד בטוח: האפיפיור ה־266 ייזכר לנצח כמהפכן. השאלה היא, איזה מהפכן? ובכן, כנראה שחלק מהוותיקן יזכור את המהפכות של פרנציסקוס כדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לכנסייה הקתולית במאה ה־21, והחלק השני ימשיך לחשוב שאותו האיש הפשוט והצנוע שהגיע "מהמקום הכי רחוק בעולם" גרם נזק בלתי הפיך לאותו המוסד הדתי ששרד אלפי שנים מבלי לשנות את אופיו.

עם מותו של ברגוליו תם עידן, אך נפתח עידן חדש: כנראה, הגורלי ביותר עבור הכנסייה הקתולית. החל ממחר הוותיקן יצטרך להחליט האם הוא ימשיך את הקו של פרנציסקוס, ייקח את מדיניותו הליברלית צעד אחד קדימה או יחזור לימים השמרנים יותר. סוגיה קריטית שתשפיע דורות קדימה על מעל מיליארד קתולים ברחבי התבל. אף אחד לא יודע עדיין מי צפוי להיבחר לאפיפיור הבא – כמובן, עד שיצא עשן לבן.

כ"ג בניסן ה׳תשפ"ה21.04.2025 | 10:08

עודכן ב