ביום הכיפורים שעבר נוריתי בזמן שניסיתי להגן על דלתות בית הכנסת היטון פארק במנצ'סטר במהלך פיגוע טרור אנטישמי. נפצעתי קשה, עברתי שבע שעות של ניתוח ואושפזתי לעשרה ימים. אני שרדתי. אדריאן דאולבי ומלווין קרביץ, שני אנשים יוצאי דופן שאני חושב עליהם מדי יום, לא שרדו.
לקראת יום הכיפורים הקרוב, הקהילה היהודית בבריטניה עדיין אינה מרגישה בטוחה. יש יותר שערים וגדרות, והאבטחה גדולה מאי פעם. בכל אירוע שאנחנו מקיימים, הכתובת אינה מופיעה על ההזמנה. הילדים שלנו הולכים לבתי ספר שנראים כמו מבצרים. כל מבנה יהודי זקוק לאבטחה.
יוני פינליי, שורד הפיגוע במנצ'סטר: מאושוויץ ועד יום כיפור | צילום: בלייק עזרא
זו קריאת השכמה. אנטישמיות לא מתחילה ביום שבו מישהו מחליט לתקוף בית כנסת, או בהחלטה להשמיד את האוכלוסייה היהודית באירופה. היא מתחילה בהדרה, בבידוד ובהפיכת החיים לבלתי אפשריים עבור יהודים.
הכי מעניין
מאז אותו יום אני נושא איתי לא רק את מה שקרה, אלא גם את הצורך לספר. אנשים בבית הכנסת שלי נרצחו ואני נפצעתי במהלך מתקפה אנטישמית. השנאה שנפוצה ברשתות אינה נשארת תמיד בגבולות המסך. היא עלולה להפוך לאלימות ממשית. אני יודע היום, על בשרי, שלשנאה יש השלכות, ושמי שנשאר בחיים הופך בעל כורחו גם לעד.
השנה הצטרפתי למצעד החיים בפולין. צעדתי לצד ניצולי שואה ולצד אנשים ששרדו מתקפות אנטישמיות בשנה האחרונה: בבונדי ביץ' שבאוסטרליה ובוושינגטון הבירה.
כשנשאלנו אם בעקבות מה שעברנו אנחנו חוששים להזדהות כיהודים, אני חבשתי כיפה, אבי תלמוד, שורדת הפיגוע בוושינגטון, ענדה מגן דוד, וחנה אבסידון, שורדת הפיגוע בבונדי ביץ' שאביה נרצח במתקפה בחנוכה, ענדה שרשרת "חי". כולנו השבנו שאנחנו גאים להיות יהודים, ושהגאווה הזאת רק התחזקה.
יוני פינליי, שורד הפיגוע במנצ'סטר: מאושוויץ ועד יום כיפור | צילום: בלייק עזרא
יחד הדלקנו את לפיד המאבק באנטישמיות בטקס שחתם את המצעד בבירקנאו. המפגש בינינו, ניצולי שואה ושורדי מתקפות אנטישמיות, המחיש עבורי שהסיפור היהודי אינו שייך רק לעבר. הוא ממשיך להיכתב, והאחריות לשמר אותו עוברת מדור לדור.
במשך עשרות שנים נשאו ניצולי השואה את העדות. הם סיפרו שוב ושוב על משפחות וקהילות שנמחקו ועל מה שעברו, כדי שהעולם לא יוכל לומר שלא ידע וכדי שהדורות הבאים יזכרו. היום מספרם הולך ופוחת.
אלי ויזל אמר: "כשאתה מקשיב לעד, אתה הופך לעד". בפולין הבנתי עד כמה המשפט הזה מחייב אותנו.
במצעד צעדו כ־7,000 בני אדם מאושוויץ לבירקנאו. דגלי ישראל התנופפו והשופר נשמע. עבורי, העוצמה של הרגע לא הייתה רק בזיכרון של מה שהתרחש שם, אלא במה שהנוכחות שלנו אמרה: העם שניסו להשמיד עדיין כאן, חזק וגאה.
עוד כתבות בנושא
הרגשתי זאת גם בעיירה טיקוצ'ין. בבית הכנסת שנבנה בשנת 1642 התפללנו מנחה, שרנו ורקדנו עם ניצולי שואה. במקום שבו החיים היהודיים כמעט נמחקו, שוב נשמעה תפילה יהודית.
התחושה הזאת הייתה מוכרת לי. בפעם הראשונה שחזרתי לבית הכנסת שלי אחרי הפיגוע, בשמחת תורה, רקדנו כפי שלא רקדנו מעולם. לא מפני ששכחנו את מי שאיבדנו, אלא דווקא משום שזכרנו אותם. המשכנו לחיות כיהודים במקום שבו מישהו ניסה למנוע מאיתנו לעשות זאת.
ביום הכיפורים שעבר שרדתי פיגוע שנועד להשמיד חיים יהודיים. בפולין למדתי שלא די לשרוד. ניצולי השואה לא יהיו איתנו תמיד כדי לספר בעצמם. האחריות להקשיב, לזכור ולספר עוברת אלינו, וכך גם האחריות להמשיך לחיות כיהודים, בגאווה ובביטחון.
השורדים שפגשתי חיזקו בי את הגאווה בהיותי יהודי, אבל גם את תחושת החובה. הדרך שבה הם הכירו באחריות המוטלת עליהם ודבקו בה, כדי לוודא שהעולם לעולם לא ישכח, מטילה על כולנו חובה קדושה להבטיח שלעולם לא נובס בידי הרוע.
ואני יודע בלב שלם שהשנאה לעולם לא תנצח, משום שהאהבה תמיד חזקה יותר.
השנה אכנס לבית הכנסת ביום הכיפורים ביראת כבוד, ואשא עימי את זכרם של חברי קהילתי שנרצחו. אחשוב גם על ניצולי השואה שפגשתי בפולין, ועל הרגע שבו אחזנו ידיים ורקדנו יחד בבית הכנסת בטיקוצ'ין.
מי ייתן וניכתב כולנו בספר החיים, ושנמשיך לחיות כיהודים בגאווה ובביטחון.
זה בידיים שלנו.
עוד כתבות בנושא
