המלון המיתולוגי שהוקם בגלל הדרת יהודים והפך לאימפריה

בוה בהרי מדינת ניו־יורק, כשעתיים נסיעה מהחום והלחות והפקקים והעסקים והדוחק העירוני של מנהטן, ניצב Grossinger's, בית מלון ייחודי שהיה גאוותה של יהדות ארצות הברית במשך יותר משבעה עשורים. גרוסינגרס היה אחד מ־538 בתי מלון, אלף בתי הארחה ו־50 אלף בקתות נופש שצצו בהרי הקטסקילס בראשית המאה שעברה, והגיעו לשיאם בשנות הארבעים והחמישים. אך בכל כך הרבה דרכים, גרוסינגרס התנשא מעל כולם. ידוענים יהודים ולא יהודים התארחו והופיעו בו דרך שגרה; קורסים וחוגים לימדו אורחים איך לשחק ולרכוב ולאפר ולרקוד ולהיות אמריקנים "כמו שצריך"; הולדת קומדיית הסנטד־אפ המודרנית מיוחסת לגרוסינגרס, וכך גם המשחק "המלך אמר"; סרטים וסדרות צולמו שם כהומאז' או כחלק הכרחי מהעלילה; האוכל היה אגדי, וכך גם רמת השירות. ואז, יום אחד, גרוסינגרס, ואיתו כל תעשיית התיירות היהודית באזור המכונה "חגורת הבורשט" – על שם המרק המזרח־אירופי שזוהה כל כך עם היהודים באמריקה – נסגר ונעלם כמעט מהתודעה.

"באמריקה, בייחוד בקרב יהודים, כשאתה חושב על חגורת הבורשט והקטסקילס, אתה חושב על כל הדברים המדהימים שהיו שם – במיוחד הקומדיה והאוכל וכל הנוסטלגיה המרגשת", אומרת פאולה אייסלט, מפיקה ובמאית אמריקנית עטורת פרסים, שסרטה התיעודי החדש "נפגשנו בגרוסינגרס" יוקרן בשבוע הבא בספרייה הלאומית. "אבל אנחנו לא חושבים הרבה על איך המלונות האלה נוצרו, ולמה. הם נולדו מתוך הכרח, כי יהודים לא הורשו להיכנס לבתי מלון אחרים".

אכן, ראשית המאה העשרים בארה"ב הייתה תקופה של אפליה גזעית; חוקי ג'ים קרואו, הידועים לשמצה, היו תחומים בדרום, אך אפליה נגד מיעוטים הופיעה בכל מקום ולא פסחה על היהודים. בני הקהילה שביקשו לנפוש בחגים או בחודשים החמים ביותר של הקיץ נדחו מכול וכול מבתי המלון הכלליים, לעיתים עם שלטים בסגנון "אין כניסה לכלבים ויהודים". בחלק מבתי המלון ואתרי הנופש הנוהג הזה שרד עד לשנות החמישים. תעשיית הנופש היהודית של הרי הקטסקילס לא נוסדה רק הודות ליופי האזור, אלא בתור הברירה האחרונה ליהודים אמריקנים בחוף המזרחי שביקשו קצת חופש.

בראשית המאה היה האזור הכפרי יעד להתיישבות חקלאית. יהודים, בעיקר מהגרים ממזרח אירופה, רכשו בו קרקעות במטרה להקים חוות אך במהרה גילו שהאדמה סלעית ויבשה מכדי לעבד אותה, ולכן השמישו מחדש את בתיהם כחדרי אירוח לדרי העיר שביקשו אקלים קריר יותר בקיץ. קומץ חקלאים עניים עם חדרי שינה מיותרים הם שהמציאו את תעשיית הנופש היהודית.

"הסיפור של גרוסינגרס הוא סיפורה של חוויית ההגירה האמריקנית דרך עדשת הקרם־דה־לה־קרם של הקטסקילס. אבל בליבו, זה סיפור משפחתי. המשפחות היהודיות האלה, ובמקרה של גרוסינגרס הנשים, בנו את המלונות האלה"

בין החקלאים האלו היו מלכה וזליג גרוסינגר. הם היגרו לאמריקה מגליציה בשנים האחרונות של המאה ה־19, וכמו רוב המהגרים היהודים התיישבו תחילה בלואר־איסט סייד במנהטן. הם שלחו את ידם בעיסוקים שונים, אך אף אחד מהם לא נשא פרי. כשזליג חלה, הרופא המליץ לו לנסות אקלים אחר, ומשפחת גרוסינגר עברה לקטסקילס. ב־1914, בחלקת אדמה ליד העיירה ליברטי, הם קיבלו בפעם הראשונה אורח בתשלום: זליג אירח, מלכה בישלה, הילדים עזרו. העסק החל להצליח, והמשפחה הייתה נחושה להצמיח אותו ככל האפשר. הם קנו בניין סמוך ששימש כבית הארחה, פיתחו את הקרקע סביבו, והשאר היסטוריה.

מה שבנו בני הזוג גרוסינגר, ואחריהם בתם ג'ני, היה מפעל ששגשג במשך 72 שנים: יותר מ־4,000 דונם, יותר מ־150 אלף אורחים בשנה, מיקוד וסניף דואר משלהם, מנחת מסוקים ואפילו מסלול המראה ונחיתה למטוסים פרטיים. שלושה דורות של בני המשפחה ניהלו את המקום – או ליתר דיוק, לפי אייסלט, שלוש נשים: מלכה, ג'ני ובתה של ג'ני, איליין. "לא ידעתי שגרוסינגרס נבנה בידי נשים, כמו רבים מבתי המלון האחרים בחגורת הבורשט", מספרת אייסלט. "ככל שהתעמקתי בחומר חשבתי לעצמי, זו היסטוריה שלא סופרה, פרוסה של תרבות אמריקנית שבאמת צריך לשמר".

בסרט יצאת לספר את סיפורן של הנשים האלו, או את סיפורו של אתר הנופש?

"גם וגם. זה הסיפור של גרוסינגרס, שהוא סיפורה של חוויית ההגירה האמריקנית. איך יהודים 'הפכו לאמריקנים', דרך עדשת הקרם־דה־לה־קרם של הקטסקילס, גרוסינגרס. אבל בליבו, זה סיפור משפחתי. המשפחות היהודיות האלה, ובמקרה של גרוסינגרס הנשים, בנו את המלונות האלה. אז באמת רציתי להראות את המחויבות האישית, את ההקרבה ואת מה שנדרש כדי לבנות מקום כזה".

יודגש שגרוסינגרס בשום אופן לא היה בית מלון במובן שהקורא הממוצע מדמיין. אנשים לא באו ללילה. הם הגיעו לשבוע, לחודש, לעיתים לעונה שלמה. זה היה "הכול כלול" במלוא מובן המילה; בסרט אף נטען שבתי המלון הללו עזרו להמציא את הסוגה הזו: שלוש ארוחות אינסופיות ביום. מופע בכל ערב, ומופע שני אחרי חצות לאורחים המבוגרים. שיעורי טניס, רכיבה, ריקוד, קוסמטיקה וכל דבר אחר שתוכלו להעלות על הדעת. הנשים והילדים שהו שם כל הקיץ, הגברים שהמשיכו לעבוד בעיר יצאו לגרוסינגרס לקראת שבת. היה שם גם שוק שידוכים פורה, שנוהל ברובו בידי האימהות היהודיות, ומכאן גם שם הסרט: אנשים נפגשו בגרוסינגרס, וכולם הכירו את כולם.

אפילו כותב שורות אלו נקשר לסיפור: משפחתו של אבי נפשה בגרוסינגרס לעיתים תכופות, והכירה את המשפחה המייסדת מאותו הכפר בגליציה. אייסלט לא הופתעה לשמוע ממני על החיבור הזה. "המרחב היהודי נוצר מתוך הכרח, משום שהיהודים הודרו ממקומות אחרים", היא אומרת. "אבל הכוונה לא הייתה שהוא יהיה רק ליהודים. הוא נוצר משום שזה היה המקום היחיד שבו יהודים יכולים להתקיים. אבל באמצעות החוסן היהודי הזה, כמו שעשינו לאורך ההיסטוריה, בנינו משהו. לא סתם בנינו משהו בסיסי כדי שיהיה לנו מרחב. שגשגנו, ואז הפכנו אותו למדהים כל כך שכולם רצו לבוא, וכולם היו מוזמנים לבוא. אם אתם לא מתכוונים לתת לנו להיכנס אל המוסדות שלכם, אנחנו נבנה משהו מדהים משלנו – ואז אתם תרצו לבוא אלינו".

ואכן לא רק יהודים הגיעו לגרוסינגרס, אך בקרב הקהילה היהודית המקום היה פופולרי באופן אוניברסלי כמעט. "גרוסינגרס היה מדהים בכך שהוא באמת היה מיועד לכולם, פשוטו כמשמעו", אומרת אייסלט. "היה להם מטבח כשר למהדרין, ובהמשך הם גם פתחו מטבח לא כשר. היה להם בית כנסת עם תפילות מסודרות, אבל גם שעת קוקטיילים בליל שבת. אז היו חילונים גמורים שהלכו לשם, ודתיים אדוקים שהלכו גם הם". ההגדרות פשוט לא היו נוקשות כל כך: "זו הייתה תקופה אחרת, הגבולות בין הזרמים הדתיים היו מטושטשים יותר בכל מקרה. אנחנו רואים איך זה שונה היום".

הספורטאי והנשיאה

בשנות החמישים בארה"ב, בייסבול היה הרבה יותר מאשר עוד ענף ספורט. מדויק יותר אולי לכנות אותו דת אזרחית. זה היה המשחק שכל ילד שיחק וכל עיר ארגנה את עצמה סביבו – הדבר הכי חשוב, שהאזינו לו ברדיו ובהמשך גם צפו בו בטלוויזיה. עד 1947 שום שחקן שחור לא שיחק בליגות הגבוהות ביותר, שכן לשחורים היו ליגות משלהם. ואז בא ג'קי רובינסון. ב־1947 הוא חתם עם הברוקלין דודג'רס, ובשנים הבאות נאלץ להתמודד עם אינספור קללות, הטרדות ואיומים – מצד שחקנים יריבים, מצד הקהל, מצד בתי מלון שסירבו לתת לו חדר ומצד מסעדות שסירבו לשרת אותו. הוא גם היה שחקן מצוין. וכך, כמעט בן לילה הוא הפך לאחד השחורים המוכרים ביותר באמריקה.

לג'ני גרוסינגר הוקדש פרק בסדרה "אלו הם חייך". אחד האורחים שהפתיעו אותה היה שחקן הבייסבול השחור ג'קי רובינסון, וג'ני העניקה לו חיבוק חם. זה היה החיבוק הבין־גזעי הראשון שאי פעם שודר בטלוויזיה האמריקנית

בשיא מסע ההטרדה וההשמצה, הוא מצא לעצמו פתח. בתעשיית הנופש היהודית לא הדירו אותו. לא הדירו אף אחד. ג'קי רובינסון ומשפחתו הפכו לאורחים קבועים בגרוסינגרס, ונעשו חבריה הקרובים של ג'ני. "האתוס הזה היה שזור במנטליות הבסיסית ביותר של ג'ני", מספרת אייסלט. "העובדה שג'קי רובינסון ומשפחתו היו מגיעים לעיתים קרובות ושהו שם, והיו חברים טובים של משפחת גרוסינגר – זו היסטוריה שבאמת צריך לשתף".

לקבלה שחש בגרוסינגרס הייתה השפעה עצומה על רובינסון. בזיכרונות משפחתו מופיע פרק שלם על בית המלון והמשפחה שניהלה אותו. אך שיאו של הקשר הזה הגיע ברגע ששודר לאומה כולה. בשנותיה המאוחרות של ג'ני גרוסינגר הוקדש לה פרק בסדרת הטלוויזיה "אלו הם חייך" ברשת NBC. בתוכנית הביאו בכל פעם אורח נבחר, הושיבו אותו מול הקהל, ואז הפתיעו אותו בשיחות עם עמיתים לשעבר, חברים ובני משפחה שסיפרו יחד את סיפור חייו. העובדה שהוקדש פרק לג'ני גרוסינגר העידה שהיא והמלון שניהלה הפכו למרכזיים בתרבות האמריקנית, אך לא זו הסיבה לכך שהפרק עשה היסטוריה; אחד האורחים שיצאו להפתיע את ג'ני היה ג'קי רובינסון, וג'ני כל כך שמחה והופתעה שהיא העניקה לו חיבוק חם. לפי המחקר של אייסלט, זה היה החיבוק הבין־גזעי הראשון שאי פעם שודר בטלוויזיה האמריקנית.

גם אלינור רוזוולט התארחה בגרוסינגרס. אלמנתו של נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט לא הייתה מוכרת רק משום שהייתה נשואה לנשיא, אלא הייתה דמות ציבורית בזכות עצמה – פעילה למען זכויות נשים וזכויות אזרח, ובהמשך שגרירת ארצות הברית באו"ם. היא גם באה מהמעמד ומהדור שבהם אנטישמיות מנומסת הייתה מובנת מאליה: לא שנאה בוערת, אלא הנחות יסוד גזעניות שהיא מעולם לא נדרשה לבחון אותן. אייסלט מספרת שהתכתבויות, יומנים ומקורות אחרים מעידים על כמה רוזוולט בזה ליהודים בשנותיה המוקדמות. אך עבודתה הציבורית עוררה שינוי. ככל שהעמיקה בפעילותה למען זכויות נשים ומיעוטים, כך פגשה אלמנת הנשיא יותר יהודים – וככל שהיא פגשה אותם, משהו השתנה. והדרך הזאת הובילה אותה, בסופו של דבר, אל הקטסקילס.

בביקור מתוקשר בגרוסינגרס, היא ישבה לאכול עם המארחים. בסרט מסופר על תדהמתה מהאוכל היהודי שהוגש לה ובייחוד מהדגים המעושנים – מההערינג, שהיא לא טעמה מעולם ולא הפסיקה להתפעל ממנו. עד כדי כך היא נהנתה מהמאכלים היהודיים, שג'ני גרוסינגר דאגה שהיא תקבל משלוח עד הבית. "לראות את אלינור רוזוולט מגיעה לגרוסינגרס ואוכלת הרינג, ומתיידדת עם ג'ני גרוסינגר – זה לא ייאמן", אומרת אייסלט. "והרוח של הדבר הזה מדהימה".

שני האורחים האלו הגיעו מכיוונים הפוכים לחלוטין בארה"ב של אמצע המאה העשרים: כוכב ספורט שחור שהאומה כולה צפתה בו נאבק על זכותו לשחק עם הטובים ביותר, ואשת ממסד לבנה מהמעמד הגבוה ביותר. שניהם מצאו את דרכם לאותו בית מלון יהודי בהרים. גרוסינגרס לא היה עוד אתר נופש שיהודים הלכו אליו כי לא הרשו להם ללכת למקומות אחרים. הוא התחיל ככה – אבל הוא לא נשאר ככה. בתוך שלושה עשורים הוא הפך למוסד אמריקני. הקומיקאים שהופיעו על הבמות שלו עיצבו את ההומור האמריקני; המטבח שלו הפך לחלק מהמטבח האמריקני; מה שקרה בו שודר ברשתות הטלוויזיה. המרחב שנוצר מתוך הדרה הפך למקום שאמריקה רצתה להיכנס אליו.

היהודי מת מצחוק

לפני הקטסקילס לא באמת היו קומיקאים. מועדון הקומדיה – האולם שאנשים משלמים כדי לשבת בו ולצפות באדם עומד לבד על במה עם מיקרופון ומדבר – עוד לא הומצא. היה וודוויל, והיו מופעי "וראייטי" שבהם קומיקאי היה מופיע יחד עם להטוטנים וזמרים, אבל קומדיה, כתחום בפני עצמו? "לפני גרוסינגרס ובתי המלון היהודיים האחרים, לא היה באמת מקום לסטנד־אפ", אומרת אייסלט. "לא היה דבר כזה. אם רצית לעשות סטנד־אפ, היה יעד אחד: חגורת הבורשט".

אתרי הנופש בהרים הציעו את כל מה שצריך כדי להצליח. ראשית, כל בית מלון היה זקוק לבידור בכל לילה, ומאות בתי מלון היו ממוקמים במרחק נסיעה זה מזה. "היו הופעות מסביב לשעון", מספרת אייסלט. "הייתה הופעה מרכזית, ואז הייתה הופעה בשעות הלילה המאוחרות, שהייתה מיועדת למבוגרים. וקומיקאים היו הולכים ממלון למלון, בודקים איזה חומר עובד, ומבצעים אותו".

קומיקאי צעיר היה יכול להופיע בשלושה מלונות בלילה: לנסות בדיחה, לראות אותה גוועת, לשנות מילה אחת ולנסות אותה שוב כעבור שעה במורד הרחוב. ככה הסטנד־אפ הומצא, פחות או יותר במקרה, בזכות אתרי נופש שהיו צריכים למלא את השעות בין ארוחת הערב לזמן השינה.

הסרט "ריקוד מושחת", שמספר על נערה באתר נופש שמתאהבת ברקדן ולומדת לרקוד בניגוד לרצונם של הוריה הקשוחים, מתרחש בגרסה בדיונית של גרוסינגרס. "תמיד הפתיע אותי שהם לא אומרים שמישהו שם יהודי", אומרת אייסלט

הקהל היה החצי השני של המשוואה. האורחים רצו בידור, ושמחו לצפות בקומיקאים. אך הם גם סיפקו את מה שכל קומיקאי צריך – ומה שכל קומיקאי מפחד ממנו. "אלה היו קהלים קשוחים", מספרת אייסלט. "הקהל היהודי – הם יודיעו לך אם החומר שלך נהדר, והם גם יגידו לך אם הוא נורא. זה אפשר לקומיקאים לחדד את מלאכתם, כי תמיד היה להם קהל חי רעב לבידור, לתרבות".

רשימת האנשים שלמדו את מלאכתם באולמות הקטסקילס זהה כמעט לרשימה של גדולי הקומדיה האמריקנית של המאה הקודמת: סיד סיזר, דני קיי, ג'רי לואיס, מל ברוקס, רודני דיינג'רפילד, ג'ואן ריברס, אפילו ג'רי סיינפלד, ועוד היד נטויה. החוקרת ג'ויס אנטלר מציינת בסרט שעד שנות השבעים, כ־80 אחוז מהקומיקאים האמריקנים היו יהודים – ורובם התחילו בקטסקילס. "הייתה שם קרקע פורייה ליצירתיות", אומרת אייסלט. "כל האנשים האלה ביחד, במרחב הבטוח הזה, במרחב המטפח הזה, שבו אתה יכול להיות עצמך - כך נבנית תרבות. הם קיבלו רשות פשוט להיות מי שהם".

החלק המוזר הוא מה שקרה כשהתרבות הזאת הגיעה למיינסטרים האמריקני: לעיתים קרובות האופי היהודי שלה הועלם. הסרט "ריקוד מושחת" משנת 1987, שמספר על נערה באתר נופש שמתאהבת ברקדן ולומדת לרקוד בניגוד לרצונם של הוריה הקשוחים, מתרחש בגרסה בדיונית של גרוסינגרס ולפי סרטה של אייסלט גם מבוסס על אירועים קונקרטיים שקרו באתר הנופש. "תמיד הפתיע אותי שהם לא אומרים שמישהו שם יהודי", אומרת אייסלט, ומסבירה שזה היה מוזר, ומכוון לחלוטין. יהודים אמריקנים זיהו בקלות את מה שהם צופים בו; רוב הצופים מחוץ לקהילה היהודית לא ידעו במה מדובר, וכך הסרט היה יכול להצליח בקלות במיינסטרים.

אייסלט חושבת שהיה מחיר למחיקה הזאת של הזהות היהודית. "מנטליות ההישרדות הזו של להוריד את הראש ולא באמת לדבר על יהדותם של המרחבים האלה – אני חושבת שזה באמת נושך אותנו עכשיו באמריקה, העלמת התרומה היהודית למרחבים תרבותיים רבים כל כך בארה"ב".

יצירה תרבותית אחרת שמתרחשת בהרים פנתה בדרך ההפוכה: עונה שלמה כמעט של סדרת הקומדיה הפופולרית "גברת מייזל המופלאה", על בת להורים יהודיים מצליחים ממנהטן שמחליטה להיות סטנדאפיסטית ומתמודדת עם כל הקשיים הכרוכים בכך, הניפה בגאון את הדגל היהודי. "לזכותה של 'גברת מייזל' ייאמר שברור שאתה יודע שהם יהודים, שהם מתקיימים במרחב יהודי", אומרת אייסלט.

יש מכנה משותף בין שני הסרטים, שאייסלט לא שמה לב אליו עד שציינתי אותו בשיחתנו: "ריקוד מושחת" ו"גברת מייזל" מספרים שניהם על אישה יהודייה שדווקא בהרי הקטסקילס פורצת מהחיים המגבילים שנכפו עליה. גם גרוסינגרס, כפי שמדגיש סרטה של אייסלט, נוהל במשך שלושה דורות בידי נשים, והתרבות הפופולרית השתמשה בו כרקע לעיסוק בשחרור האישה. "אני אוהבת את זה, לא חשבתי על זה", אומרת אייסלט. "הם באמת מראים את ההיבט הזה – שזה היה מקום שנשים זכו בו ליותר חופש, ליותר גמישות מאשר במרחבים אחרים בחיים שלהן".

סוף עונה

ג'ני גרוסינגר נפטרה ב־1972. בתה איליין תפסה פיקוד במקומה, ואחריה קיבל את המשימה בנה של איליין. אבל מספרי האורחים כבר החלו להידלדל, ובשנת 1986 גרוסינגרס נסגר. הבניינים עמדו ריקים במשך שלושה עשורים ורק לאחרונה החלו להראות בהם עניין שוב, בין השאר בהקמתו של מוזיאון על מורשת האזור.

סרטה של אייסלט מכיל סצנה אחת שמציגה את מחיר ניהולו של מקום כזה. היא ראיינה את איליין כשהייתה בת 95; היא נפטרה בשנה שעברה. "רציתי לשאול אותה איך זה לגדול עם אמא שיש לה יוקרה ותהילה, שהיא מוכרת כל כך", אומרת אייסלט. "ניגשתי לזה בעדינות, אבל בתה סוזן הייתה שם ואמרה, כן, את יכולה לשאול אותה. לא ציפיתי שהיא תרצה כל כך לחשוף את זה ולדבר על זה".

בסרט איליין מספרת שלקראת סוף חיי אמה, היא פנתה אליה ושאלה את מה שהיה על ליבה מאז שהייתה ילדה: מדוע נטשה אותה כדי לנהל בית מלון. תשובתה של ג'ני הייתה שעשתה את זה למען המשפחה – כדי לוודא שיספקו להם את כל צרכיה. "היה משהו ממש נוגע ללב וכואב – אבל אנושי ויפה, הכול ביחד – בכך שהיא בת 95 ועדיין מרגישה את זה", אומרת אייסלט. "מרגישה את הכאב, וגם את הפיוס". ואז, בהקרנה מלאה של הסרט במנהטן, סוזן חשפה משהו שאיייסלט לא ציפתה לו: "סוזן אמרה שזו הייתה הפעם הראשונה שהיא שמעה את הסיפור הזה".

מדוע הסתיימה סצנת הנופש היהודית של הקטסקילס? יש מגוון הסברים מעשיים. מיזוג האוויר הגיע לכל בית, ולכן כבר לא היה צורך לנסוע שעתיים צפונה כדי להימלט מהקיץ הניו־יורקי המעיק. טיסות נעשו זולות, ומשפחה שפעם טסה לקטסקילס העדיפה כעת את מיאמי, את האיים הקריביים, ובסופו של דבר גם את ישראל. אבל מעבר לשני אלה, אומרת אייסלט, היה משהו אחר - "התחושה שאנחנו לא צריכים את המרחב היהודי הזה יותר. יהדות ארה"ב בכללותה – וזה קצת סטריאוטיפי – אמרה פשוט 'אנחנו אמריקנים עכשיו, אנחנו לא צריכים את זה יותר'".

בתי המלון נבנו כי יהודים הודרו. כשהדלתות נפתחו בפניהם בכל מקום אחר, לא היה בהם טעם. לא כולם שמחים בכך, במיוחד על רקע אירועי השנים האחרונות. "אנשים ניגשים אליי אחרי ההקרנות ואומרים: הילדים שלנו שכחו", מספרת אייסלט. "יש השלכות לשכחה של המרחבים האלה, לשכחה מאיפה באנו".

גרוסינגרס אחד גדול

פאולה אייסלט נולדה למשפחה יהודית אמריקנית, מהזרם האורתודוקסי המודרני. היא גדלה בלונג־איילנד, בפרברים ממזרח לעיר הגדולה, ולמדה בבית הספר לקולנוע של אוניברסיטת ניו־יורק. "זאת לא הייתה החלטה שגרתית לבת לקהילה האורתודוקסית, אבל תמיד רציתי להיות יוצרת סרטים", היא אומרת. סרטה הראשון, "קווין93", עקב אחר ייסודו של "עזרת נשים", ארגון חירום לנשים דתיות שהוקם בבורו־פארק משום שארגון הצלה התעקש לקלוט לשורותיו גברים בלבד. בעקבותיו הגיע הסרט "אפטרשוק", על משבר תמותת האימהות בארה"ב ומחירו הלא פרופורציונלי בקרב נשים שחורות. הקרנת הבכורה שלו התקיימה בפסטיבל סאנדנס, והוא זכה לתשואות, כולל פרס פיבודי על הצטיינות בתחום הטלוויזיה ומועמדות לאמי. הסרט הבא, "תחת אלוהים", גם הוא הוקרן בסאנדנס, וסיקר את התגובה המשפטית היהודית לאיסורים על הפלות באמריקה.

"יש כאן שמחה, נוסטלגיה, גאווה על מה שבנינו. ויש גם כמיהה למקום כזה שוב, בתפוצות. ישראל היא גרוסינגרס אחד גדול. כולם נמצאים במרחב יהודי אחד. אבל בתפוצות אנחנו עדיין צריכים מרחבים כאלה"

אחרי הרשימה הזאת, סרט תיעודי על מלון בקטסקילס נראה קצת מוזר. אייסלט מספרת שזו לא הייתה יוזמה שלה: חברת ההפקות פנתה אליה עם ההצעה, ובהתחלה היא היססה. היא השתכנעה משום שהבינה שזהו סיפור חשוב על יהדות ארה"ב, אך גם כי לא הפסיקה להרהר בציר הזמן המקביל. בזמן שיהדות אירופה הושמדה בשיטתיות, יהדות ארה"ב בנתה בתי מלון בהרים. "איך זה יכול לקרות בו זמנית?", היא אומרת. "קהילה אחת מנסה להיטמע ולשגשג כאן, והשנייה, רוב העולם היהודי, מושמדת".

צילומי הסרט – שיוקרן בספרייה הלאומית בירושלים בשבוע הבא כחלק מפסטיבל דוקוטקסט – החלו בקיץ 2023. כעבור כמה חודשים, גישתה לסרט השתנתה לחלוטין. "7 באוקטובר קרה כשהתחלנו לצלם", היא אומרת. "הסרט קיבל משמעות חדשה, שעכשיו מרגישה סופר־רלוונטית". מאז, בכל הקרנה, היא מגלה שהסרט נוגע בתחושות שלא חשבה שייגע בהן: "יש כאן שמחה, נוסטלגיה, גאווה על מה שבנינו. ויש גם כמיהה למקום כזה שוב, בתפוצות. בישראל זה שונה, אבל בתפוצות יש תחושה שהמרחבים האלה נחוצים שוב".

בימים אלה אייסלט עמלה על סרט תיעודי על 7 באוקטובר, שהעבודה עליו החלה בדצמבר 2023. וזה מביא אותנו, בסוף השיחה, למה שלא נמצא בסרט על גרוסינגרס. ישראל מופיעה בתולדותיו של בית המלון: ג'ני גרוסינגר גייסה כסף למדינה הצעירה, מכרה אג"ח של ישראל, אירחה שגרירים. אבל כמעט שום דבר מזה לא הגיע לגרסה שאייסלט מקרינה. כשהיא נשאלת למה, אייסלט מספקת שתי תשובות.

התשובה הראשונה היא מבנית – הסרט הוא היסטוריה של יהדות ארצות הברית, ועם כל כך הרבה היסטוריה ומורשת עשירה, היא נאלצה למתוח קו. התשובה השנייה מצערת מאוד. "אזכור של ישראל היה הופך סרט יהודי מאוד לשנוי במחלוקת", היא אומרת. "אני לא יודעת אם ישראלים באמת מבינים מה קורה לקהילה היהודית בתפוצות. מבחינת התרבות, הקולנוע, האומנויות. אפילו סרט כזה שנוי במחלוקת רק משום שהוא יהודי באופן מובהק. אפילו שישראל לא מופיעה כאן. רק העובדה שהוא לא מתנצל על קיומו היא כבר עניין גדול".

הקרנת הבכורה של "נפגשנו בגרוסינגרס" התקיימה בפסטיבל הקולנוע התיעודי DOCNYC היוקרתי, ואייסלט חוותה את התקבלותו בפסטיבל כהפתעה. "יש חרם רך על תוכן יהודי כרגע – גם על סרט שמתאר מרחבים יהודיים שיהודים אמריקנים היו צריכים ליצור, כי לא היו כאלה", היא אומרת. "ישראל היא גרוסינגרס אחד גדול. כולם נמצאים במרחב יהודי אחד. אבל בתפוצות אנחנו עדיין צריכים כאלה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il