מחר תסתיים המכביה ה־22. הדגלים הונפו, הנאומים נישאו והפוליטיקאים הצטלמו. מדינת ישראל שוב חגגה את אירוע הספורט השלישי בגודלו בעולם, אחרי האולימפיאדה והמונדיאל, ושוב התפייטה על הקשר העמוק והנצחי בינה לבין יהדות התפוצות.
עכשיו, כשהמצלמות יכבו, אפשר לחזור לשגרה. כלומר, להתעלם מהמכביה עד הפעם הבאה.
יש משהו מקומם ביחס הישראלי למכביה. ממשלות ישראל קיבלו במתנה את אחד המפעלים היהודיים המרשימים בעולם. הן אוהבות להתגאות בו, לנכס את הצלחתו ולהציגו כהוכחה לקשר החי בין ישראל לעם היהודי. רק דבר אחד הן מעולם לא באמת רצו לעשות: לשלם עליו.
הכי מעניין
המכביה מתקיימת כמעט למרות ממשלות ישראל לדורותיהן, לא בזכותן. מאז 1932 תנועת מכבי העולמית, מועדוני מכבי ברחבי העולם, קהילות יהודיות, תורמים, מתנדבים ובעיקר המשתתפים עצמם מחזיקים את המפעל הזה בחיים. ספורטאים צעירים ומשפחותיהם נדרשים לגייס אלפי דולרים כדי להגיע לישראל ולהשתתף באירוע שהמדינה מציגה בגאווה כהוכחה לחיבור בינה לבין העם היהודי.
הם משלמים. ממשלת ישראל מצטלמת.
משלחת ארה"ב למכבייה 2026 | צילום: דני מרון, פלאש 90
צריך לומר ביושר: משחקי המכביה אינם המשחקים האולימפיים. הרמה הספורטיבית אינה תמיד מרשימה, ורוב הישראלים כלל אינם מתעניינים בתחרויות. אבל מי שמחפש כאן שיאי עולם פשוט מפספס את הסיפור.
כי הסיפור של המכביה אינו המדליות. הוא הספורטאית היהודייה מארגנטינה שפוגשת בני גילה מאוסטרליה, צרפת ודרום אפריקה. הוא הספורטאי מניו יורק שמגיע לראשונה לישראל. הוא אלפי צעירים שמגלים שהעם היהודי אינו מושג מספר היסטוריה, נאום של פוליטיקאי או שיעור בבית הכנסת. העם היהודי הוא אנשים. הוא חברויות. הוא שייכות. וזה בדיוק כוחה של המכביה.
במשך שבועיים היא מצליחה לעשות את מה שממשלות ישראל מנסות לעשות כבר עשרות שנים באמצעות משרדי ממשלה כושלים, תוכניות, כנסים, משלחות ואוסף של סיסמאות נבובות. היא מחברת צעירים יהודים לישראל. ולא פחות חשוב, היא מחברת יהודים אלה לאלה.
דווקא עכשיו, אחרי טבח השבעה באוקטובר וכמעט שלוש שנים של מלחמות ומבצעים צבאיים, החיבור הזה חשוב יותר מתמיד.
יהודים וישראלים מותקפים בערים ברחבי העולם. אמנים ישראלים מוחרמים. ספורטאים ישראלים מתקבלים בעוינות בתחרויות בינלאומיות. אוניברסיטאות סוגרות את דלתותיהן בפני חוקרים מישראל. בני נוער יהודים נדרשים להסביר, להתנצל ולעיתים אפילו להסתיר את זהותם.
ובתוך המציאות הזאת מגיעים אלפי יהודים לישראל כדי להתחרות, להכיר, להתחבר וללבוש בגאווה את מדי המשלחת שלהם. בלי להתנצל. בלי להסביר. בלי להסתיר.
אם מדינת ישראל אינה מבינה את חשיבותו של אירוע כזה דווקא עכשיו, קשה לדעת מה עוד צריך לקרות כדי שתבין.
לא, ממשלת ישראל אינה צריכה להשתלט על המכביה. להפך. עצמאותה היא סוד כוחה. היא נולדה מתוך העולם היהודי, צמחה בתוכו ושייכת לו. הדבר האחרון שהיא צריכה הוא להפוך לעוד פרויקט הסברה כושל. אבל יש הבדל עצום בין לא להשתלט על המכביה לבין להתנער מאחריות.
דור אחר דור התרגלו מקבלי ההחלטות בירושלים לקבל את המכביה כמעט בחינם. את הארגון עושה תנועת מכבי העולמית. את הכסף מגייסים אחרים. המשתתפים ומשפחותיהם משלמים סכומי עתק. ואז מגיעים נשיאים, ראשי ממשלה ושרים לטקס, מנופפים בדגל ומספרים לנו כמה חשוב הקשר עם יהדות התפוצות.
זה לא רציני. מדינת ישראל צריכה להכניס את היד לכיס. עליה לעגן תמיכה תקציבית רב שנתית במכביה, להפחית משמעותית את העלויות המוטלות על המשתתפים ולהבטיח שכל ספורטאי וספורטאית יהודים שרוצים להגיע לכאן יוכלו לעשות זאת גם אם הוריהם אינם מסוגלים לכתוב המחאה של אלפי דולרים.
ביטחון יהודי אינו נבנה רק באמצעות מטוסים, טילים, כטב”מים ומערכות הגנה. הוא נבנה גם באמצעות זהות, קהילה, שייכות וגאווה. את כל אלה המכביה מחזקת כבר כמעט מאה שנה. ישראל נהנית מהפירות ומשאירה לאחרים להשקות את העץ.
מחר יכבו הזרקורים והמשלחות יחזרו הביתה. הפוליטיקאים הישראלים ימשיכו לספר בגאווה על המכביה. בפעם הבאה שראש ממשלת ישראל ירצה להצטלם לצידה, כדאי פשוט להגיש לו את החשבון.