את ההשלכות של הזנחת הסוגיה כולנו מרגישים. יותר ויותר צעירים יהודים בארה"ב מתרחקים ממדינת ישראל, וחמור מכך - מהיהדות עצמה. המשמעות אינה רק היחלשות התמיכה הפוליטית בישראל, אלא שהעם היהודי עצמו הולך ומצטמצם. בספרי "הפוטנציאל הישראלי" ניסיתי לכמת את התופעה הזאת. אם המגמות הנוכחיות יימשכו, יהדות התפוצות שאינה אורתודוקסית צפויה להתכווץ ב־2.5 מיליון יהודים בעשורים הקרובים.
החדשות הטובות הן שאנחנו כבר יודעים מה עובד. פעם אחר פעם, במחקרים רחבי היקף ובניסויים קהילתיים בערים כמו טורונטו, סיאטל וסן־פרנסיסקו, מתגלה אותה המסקנה: חינוך יהודי איכותי הוא המשתנה החשוב ביותר בשימור הזהות היהודית והקשר לישראל. בתי ספר, תנועות נוער ובעיקר מחנות קיץ יהודיים מגדילים באופן עקבי את הסיכוי שילדים יגדלו להיות יהודים מחויבים יותר, פעילים יותר ומחוברים יותר לישראל.
הבעיה אינה שאנחנו לא יודעים מה הפתרון, אלא שהפתרון יקר מדי. בארה"ב לבדה חיים כ־1.8 מיליון ילדים יהודים בגיל חינוך, ורק מיעוטם לומדים במסגרת יהודית. שכר הלימוד בבתי הספר היהודיים זינק פי 4־3 במונחים ריאליים מאז שנות התשעים, וכיום נע בין 25 ל־40 אלף דולר לילד בשנה.
הכי מעניין
למשפחה עם שלושה ילדים, זו עלות מצטברת של כמיליון דולר וחצי לאורך שנות הלימודים – סכום שרוב משפחות מעמד הביניים אינן מסוגלות לשלם. 200 מיליון שקלים, שמחציתם מגיעים בכלל מהפדרציות היהודיות בצפון אמריקה, הם סכום סמלי. הם יכולים לממן פיילוט, לא לפתור כשל שוק.
הבעיה איננה מחסור בכסף, אלא במבנה. גם אם הממשלה הייתה מכפילה את התקציב פי עשרה, היא עדיין הייתה מסבסדת מערכת שהולכת ומתייקרת. כסף יכול להקל על העלות, אך לא לשנות את מבנה העלויות עצמו.
מחנות הקיץ היהודיים ממחישים זאת היטב: כמעט כל יהודי אמריקני יעיד שאחד הגורמים שעיצבו את זהותו היהודית ואת הקשר שלו לישראל היה מחנות הקיץ. זו אחת ההשקעות החינוכיות היעילות ביותר שאנו מכירים. ההשתתפות במחנה עולה כיום בין 5,500 ל־12 אלף דולר לילד לחודש. במחירים כאלה, גם סבסוד ממשלתי נדיב אינו משנה את התמונה, אלא רק עוזר למשפחות. בטווח הארוך המחירים ימשיכו לעלות, והסיוע הציבורי יכסה חלק קטן בלבד.
הגיע הזמן לעבור מחשיבה של סבסוד לתכנון מחדש. במקום שכל קהילה תנסה להפעיל מחנות קיץ יקרים, אפשר לדמיין מודל אחר: רשת מחנות קיץ גדולה בישראל, המשרתת יחד קהילות יהודיות מכל העולם. העלויות התפעוליות בישראל נמוכות יותר, התשתיות קיימות, וגם אם מוסיפים את עלויות הטיסה - המחיר נמוך בהרבה מהמודל האמריקני.
ככל שיותר קהילות יצטרפו, כך ירד המחיר לכל ילד. זהו יתרון לגודל – בדיוק העיקרון שמאפשר לחברות מצליחות להוזיל מוצרים ולהגיע לקהלים רחבים יותר. במשך שנים פעלה כמעט כל קהילה יהודית כאי בודד. הגיע הזמן להתחיל לחשוב כעם אחד.
למהלך כזה יהיו גם יתרונות נוספים. הוא ייצור מקומות עבודה עונתיים לאלפי ישראלים, יחזק את הקשר בין צעירי התפוצות לישראל, ויהפוך את הארץ למרכז החינוכי של העם היהודי – לא רק למדינת הלאום שלו.
תפקידה של ישראל אינו להיות הכספומט של יהדות התפוצות. האזרח הישראלי אינו אמור לממן את חינוך יהודי העולם. תפקידה של המדינה הוא למלא את החלל של יוזמה והנהגה בעם היהודי. בדיוק כשם שהובילה בעבר את הקמת "תגלית", תוכנית ששינתה את חייהם של מאות אלפי צעירים יהודים, כך עליה להוביל את המהלך הגדול הבא.
יהודה טאוב הוא מייסד-שותף בקרן ההון סיכון חץ ונצ'רס, ומחבר הספר "הפוטנציאל הישראלי" בהוצאת סלע מאיר
עוד כתבות בנושא
