שלושה מועמדים רדיקליים שזכו לתמיכתו של ראש עיריית ניו־יורק זוהרן ממדאני הביסו השבוע את מועמדי הממסד של המפלגה הדמוקרטית, והם צפויים להפוך לחברים בקונגרס האמריקני לאחר בחירות אמצע הקדנציה שיתקיימו בנובמבר.
הכירו אותם: דריאליזה אווילה שבלייה מהמחוז ה־13, שחגגה ב־8 באוקטובר 2023 בעצרת פרו־פלסטינית המשבחת את הטבח ביהודים; קלייר ולדז מהמחוז ה־7, שמתנגדת למשלוח נשק או מיירטים לישראל; ובראד לנדר מהמחוז ה־10, היהודי האנטי־ציוני התורן שהדיח את חבר הקונגרס היהודי־ציוני דן גולדמן, הוכחה מצמררת לכך שמועמדים מוכנים להקריב את בני עמם ולהצטרף למקהלת הג'נוסייד כדי להשיג תפקיד נחשק.
פה אני אמור לכתוב על המשמעות של הניצחון הזה, אבל אנו לא זקוקים לכך כדי לקרוא את הכתובת על הקיר: היהודים בניו־יורק חיים על זמן שאול.
הכי מעניין
זה כבר קרה במאה הקודמת בווינה, שאכלסה 180 אלף יהודים ובחרה את קרל לוגאר, ראש עיר אנטישמי שהיה מודל והשראה להיטלר. זה קרה בבגדד, גם היא הייתה בית למאות אלפי יהודים, שטבעו בדם ובשנאה בפרהוד, ליל בדולח מקומי שסיים את תור הזהב שלהם. וזה קרה גם בסלוניקי, בוורשה, בברלין ובספרד - היכן שהיהודים הרגישו על הגובה, ופעם אחר פעם הצלחתם הולידה שנאה תהומית, רדיפות, גירושים ופוגרומים.
בניו־יורק קורה עכשיו בדיוק אותו הדבר. בעיר המאכלסת יותר יהודים מבכל מקום אחר בעולם, אנטישמיות הפכה לנכס אלקטורלי. במחוזות שבהם אחוזי ההצבעה אפסיים, השנאה לישראל וליהודים היא הדלק האמוציונלי היחיד שמצליח להוציא את הקיצוניים מהבית אל הקלפיות. השנאה הפכה למנוע ההתגייסות היעיל ביותר בעיר. ממדאני לא ניצח למרות שנאת היהודים שלו אלא בזכותה; זו הדרך של ציבור עצום להגיד שלפני איכות התשתיות העירוניות, חשוב לו יותר לפגוע בשכנו היהודי ולהכאיב לו.
זה לא הולך להשתנות, וזה לא יהפוך לנעים או קל יותר. ההיסטוריה מלמדת אותנו ששנאה כזו, מרגע שהיא מרימה את ראשה, לא שוקטת עד שהיא מחסלת את יכולתם של יהודים לחיות לצידה. למעשה, אין עדות אחת בהיסטוריה לעיר, אומה או ארץ שבה עלייתה של אנטישמיות פוליטית וממוסדת לעמדת הנהגה הסתיימה בקול דממה דקה - לפני שגבתה ליטרת בשר מהיהודים.
מן ההיסטוריה אפשר ללמוד שיהודי ניו־יורק לא יעזבו בזמן. הם ימשיכו להיאחז במוכר ובנוח ולהגיד לעצמם שיש להם עוד עשור או דור, עד שיהיה מאוחר מדי, והם יעשו זאת תוך מלחמת חורמה בכל יהודי שיעז לומר להם אחרת. הסיבה: הם האמינו שהם שייכים, שלפני היהדות יש קשרי אידאולוגיה, מעמד ותרבות. קשרים שמשאירים אותם בגלות, שבה הם התרגלו לראות את ביתם.
עוד כתבות בנושא
בפולין בשנים שקדמו לשואה, ה"בונד", האיגוד הכללי של הפועלים היהודיים, ניהל מלחמת חורמה נגד הקריאות לעלות ארצה. המלחמה התנהלה תחת אידאולוגיה שנקראה "דויקייט" (ביידיש: "כאן אנחנו"), והמנהיגים נאמו בלהט "כאן הוא ביתנו. כאן חיינו מאות שנים, כאן נישאר וכאן ניאבק על זכויותינו כפועלים וכאזרחים שווים בפולין החדשה". בבגדד טען ראש הקהילה הרב ששון כדורי: "הציונות היא בעיה של יהודי אירופה. אנחנו ערבים בני דת משה, בשר מבשרה של החברה העיראקית".
זיגמונד פרויד לא הסכים לברוח מווינה ללונדון, בטענה שהאוסטרים לא ייפלו לברבריות הגרמנית. ב־1938, לאחר מעצר בתו, הוא הצליח להינצל בעור שיניו, אך ארבע אחיותיו נותרו מאחור ונרצחו על ידי הנאצים.
בשנאה של ממדאני ותומכיו לא נצליח להילחם, אבל בשכחה שגזרו על עצמם יהודי ניו־יורק חובה עלינו להילחם. רבים מהם לא יאהבו את המסר ויתקשו לראות את הקהילה היהודית הישראלית, עד לא מכבר "האחות הקטנה", קוראת להם לבוא הביתה. אלא שבמאבק על החיים אסור לנו לוותר: מוכרחים להילחם על כך שההיסטוריה, לפחות בחלקה, לא תחזור על עצמה.