כלל ידוע הוא - רצף הודעות ואטסאפ שתוקף אותך ברגע שאתה מתעורר בבוקר ומדליק מחדש את הטלפון הוא סימן מבשר רעות. ככה זה. כשמישהו מנסה להשיג אותך בלילה, הוא כנראה לא מתעקש לבשר לך בשורה משמחת, למשל שזכית בלוטו, אלא סביר יותר שקרה משהו לא משהו בכלל. הכלל הידוע התגשם בבוקר יום רביעי השבוע. בחשש לא מבוטל התחלתי לעבור על ההודעות, כולן מידידים ומכרים בחוף המזרחי של ארה"ב בכלל ומניו־יורק בפרט. ההודעות אכן היו מלחיצות: "לילה נורא בניו־יורק"; "רעידת אדמה עשר בסולם ריכטר", ועוד כהנה וכהנה. כשמדינת ישראל התעוררה לעוד יום של עיסוק בענייניה הבוערים, יהודי ניו־יורק – העיר היהודית הגדולה בעולם – הלכו לישון עם תחושת מועקה בלב.
הנה מה שקרה, בקצרה: ביום שלישי התקיימו במפלגה הדמוקרטית בניו־יורק בחירות מקדימות לכמה משרות ציבוריות בכירות, לקראת הבחירות הכלליות בתחילת נובמבר. מכיוון שבעיר ניו־יורק מועמדי הדמוקרטים מנצחים בהליכה, הפריימריז הללו למעשה קובעים מי ינצח בנובמבר. ולאורך החזית כולה, כמעט, ניצחו מועמדי שמאל רדיקלי, קומוניסטים ואנטי־ישראלים, שזכו לתמיכתו של ראש העיר המוסלמי, האנטי־ישראלי עם נגיעות אנטישמיות הולכות וגוברות, זוהרן ממדאני.
עוד כתבות בנושא
אחר הצהריים ניהלתי כמה שיחות עם ידידיי בניו־יורק, והדברים כבר קיבלו פרופורציה אחרת. נכון, הם אמרו, ספגנו מכה רצינית, אבל במישור הלאומי התוצאות יגדילו את מספר הקומוניסטים בבית הנבחרים בוושינגטון משניים לארבעה. זו הכפלה, ועדיין אלה רק ארבעה מ־435, פחות מטיפה בים. שנית, מתברר כי על אף ניצחונו של ממדאני בבחירות לראשות העיר בנובמבר שעבר, גם הפעם הסיבה להישגי השמאל הקיצוני הייתה האדישות הממסדית והיהודית, שלא הצליחה לעורר מספיק את הבוחרים ונתנה לרדיקלים משמאל לשחק מול שער ריק. אחד מהדוברים שאינו גר בתחומי המחוזות שנפלו לידי השמאל הקיצוני סיפר שניסה ללא הועיל לארגן קבוצות שישוחחו בטלפון עם מצביעים או יעברו מבית לבית במטרה לקדם את המועמדים הנכונים. שלישית, ניצחונו של מבקר מדינת ניו־יורק, תומך ישראל מובהק שהואשם בפי מתחריו משמאל ברכישה מאסיבית של אגרות חוב של ממשלת ישראל, היה משכנע.
הכי מעניין
יהיו מי שיגידו שאלה ניסיונות הרגעה, קטיף דובדבנים של נקודות אור בתוך חושך גדול. יש בכך משהו. אבל המציאות מורכבת. בפוליטיקה של מעצמה כמו ארצות הברית, שתחגוג בקרוב מאוד 250 שנות עצמאות, מתחת לכל גל שמתנפץ אל החוף כבר נוצר זרם מעמקים, ובעוד כך וכך חודשים או שנים יבוא התיקון - והיפוכו. ברמה הפנים־אמריקנית, בין מלחמות העולם הייתה הקהילה היהודית באמריקה נתונה תחת מתקפה חמורה של כוחות גזעניים ואנטישמיים. אז קראו להם הקו־קלוקס־קלאן, והיום תופסים את מקומם ממדאני ושותפיו הסוציאליסטים.
זה נכון גם ברמה המדינית, בין ישראל לארה"ב. בתקופת הנשיא הרפובליקני ג'רלד פורד באמצע שנות השבעים נרשם שפל ביחסי שתי המדינות, שבא לידי ביטוי במדיניות "ההערכה מחדש", וגם בתקופת הנשיא הדמוקרטי ג'ימי קרטר לא שבענו נחת מהממשל, בלשון המעטה. ממשל ג'ורג' בוש האב נאבק בממשלת יצחק שמיר, בנימין נתניהו נלחם בברק אובמה וההפך – וכמה שנים לאחר מכן קיבלנו את ממשל דונלד טראמפ האוהד עד מאוד. אך הנה גם בו השתנו עכשיו דברים, ולא לטובה.
קל מאוד לקחת את אירועי היום ולראות בהם את חזות הכול. במידה מסוימת זה תפקידה של התקשורת. אבל במידה לא פחותה, כדאי גם שיהיה מבוגר אחראי שידאג להזכיר שהמציאות, ברוב הפעמים, מתפקדת באופן היסטרי פחות מכותרות העיתונים או מפרשנים מדיניים בטלוויזיה.
עוד כתבות בנושא
ואחרי שאמרנו את זה, המשבר בקרב יהודי ארה"ב הוא אמיתי, ואנחנו לא מספיק שמים לב אליו. הקוטביות בפוליטיקה האמריקנית רעה למיעוטים בכלל וליהודים בפרט. מספיק להביט אחורה להיסטוריה כדי להסיק שיהודים שגשגו בעיקר בעיתות שקט פוליטי, בזמנים של שלטון מתון ומעשי. קשה לראות כרגע את סופו של הגל הפופוליסטי העכור מימין ומשמאל, ויהודי אמריקה מביטים בו מתגבה מעליהם משני כיוונים שונים, ומתמלאים חששות. כאן אנחנו, אחיהם בישראל, צריכים להסתכל פנימה ולהבין מה תפקידנו.
נכון, קשה להביט אל מעבר לים כשאתה קם בבוקר ולא יודע באיזו שעה תחזור מהעבודה כי גולדקנופף וחבריו החליטו לחסום את הכביש, אבל מי אמר שקל להיות יהודי. חלק מהמשימה של יהודי היא לחשוב כל הזמן על כלל ישראל, ונרצה או לא – בערך חצי מכלל ישראל חי בארה"ב. הכיוונים הקיצוניים, הבלתי מתפשרים והפופוליסטיים להחריד שהפוליטיקה הישראלית צועדת לכיוונם הם לא רק חיקוי דהוי ועלוב של הקיטוב האמריקני, הם פריווילגיה שמדינה בת 10 מיליון תושבים המוקפת במאות מיליוני אויבים פשוט לא יכולה להרשות לעצמה.
קודם כול בגללנו, אזרחי המדינה הזו שחיים פה, ובמקום לשלב ידיים עם שאר הכוחות הציוניים במדינה עסוקים בלכלות את זמננו, כספנו ומרצנו בתקיעת אצבע בעין לכל מי שלא נמצא איתנו בגוש פוליטי מדומיין שהמציאו אינטרסנטים ציניים. אבל כן, בהחלט, גם בגלל אחינו בגולה, שגם אם אינם מודים בכך בפה מלא, נושאים עיניים לעבר המדינה היהודית שעשורים רבים הייתה להם מגדלור של גאווה, כבוד וביטחון.
כשאנשים כמו ממדאני וחבר מרעיו, או בדלנים מימין מסוגו של ג'יי־די ואנס, מעוררים חששות בקרב יהודי אמריקה, המשך ההתעסקות שלנו כאן בדילים פוליטיים קטנוניים ומצחינים, בחרמות אישיים ובאופן כללי בהתבוססות במי אפסיים, במקום להביט ולראות את המשימה הגדולה שמוטלת עלינו, הוא מתכון לאסון שאסור, פשוט אסור, שנניח לו לקרות.