"תמיד היינו מיעוט, אבל עכשיו אנחנו מרגישים את זה בכל מקום"

על מדשאה ירוקה באנגלווד בניו־ג'רזי, נפגשו ביום שני עשרות משפחות יהודיות. הילדים התרוצצו בין שולחנות עמוסי אוכל, מתקנים מתנפחים ועמדות לציורי פנים. רעש הבשר הנצלה התערבב במיטב הלהיטים של ישי ריבו, עקיבא, ושמואל פרדניק. זו הייתה יכולה להיות עוד מסיבת ברביקיו יהודית־אמריקנית בפרוור אמיד, אבל כמעט כל שיחה הדהדה את אותו הנושא: החיים פה לא מה שהיו פעם, הגיע הזמן לעלות לישראל.

במשך שבוע בניו־יורק פגשתי יהודים אמריקנים החשים שהאדמה בוערת תחת רגליהם. חלקם עוד נאבקים על מקומם בעיר הגדולה, אחרים כבר קנו כרטיס טיסה לכיוון אחד.

ביום ראשון אחר הצהריים נצבעה השדרה החמישית כחול־לבן. עשרות אלפי צועדים במנהטן מילאו את הרחובות בדגלי ישראל וארה"ב, ומשאיות ועליהן רמקולים השמיעו שירים ישראליים עכשוויים שהפכו לפסקול הלא־רשמי של יהדות התפוצות. הוריי היו במצעד השנתי למען ישראל בניו־יורק לפני יותר מארבעים שנה, והובילו שם בגאווה את תלמידיהם מישיבת פלטבוש בברוקלין. בשבילי זאת הייתה סגירת מעגל מרגשת, להגיע ולצעוד שם בעצמי.

אבל השנה גם הורגש משהו אחר באוויר: זו לא הייתה חגיגה של זהות יהודית־אמריקנית בטוחה בעצמה, אלא התכנסות של קהילה שמרגישה מאוימת. "תמיד היינו מיעוט", אמר יהודי שישב לידי בדרך לניו־יורק, "אבל עכשיו מרגישים את זה בכל מקום".

ניו־יורק לא זרה לי. שהיתי כאן בעבר, הכרתי את תחושת הביטחון של הקהילה היהודית בעיר, והתרשמתי שיהודים מרגישים כאן בבית. הפעם, מתחת לקצב הבלתי נגמר של העיר הורגשה חרדה חדשה. בכל בית כנסת או בית ספר יהודי ניצב מאבטח פרטי, לפעמים גם שניים. בחלק מהמקומות נראו גם שוטרים.

בסעודת שבת בביתם של הרב שאול והרבנית שרה רובינסון, ראשי קהילת בית הכנסת לינקולן סקוור באפר וסט סייד, פגשתי יהודים שחיים כאן רוב חייהם הבוגרים. מאז 7 באוקטובר, הם חשים, משהו השתנה לרעה.

ברברה, פעילה חברתית בשנות השישים לחייה, סיפרה על ההפגנה היהודית הראשונה שנערכה לפני שבועיים מול ביתו של ראש העיר זוהרן ממדאני במנהטן. הקהל קרא "ממדאני חייב ללכת", ו"מהנהר ועד הים, ניו־יורק תהיה חופשית".

הקהילה היהודית בעיר חשה תסכול גובר מהאיש האמון על ביטחונם, שמוביל מדיניות עוינת ועקבית כלפי ישראל. המפגינים נשאו שלטים שנכתב עליהם "אנטי־ציונות הורגת יהודים", ואחרים הניפו שלטים נגד הקיצוניות הגוברת בעיר. לצד יהודים נראו בקהל גם נוצרים, מוסלמים ואיראנים שהיגרו לארה"ב.

ממדאני הוא ראש העיר הראשון של ניו־יורק שלא השתתף בצעדה המסורתית למען ישראל, המתקיימת מדי שנה מאז 1964. לא נראה שמישהו חש בחסרונו, שהרי הוא אישיות לא רצויה באירוע כזה. אך היעדרותו היא ביטוי לשינוי עמוק.

"האיומים שהקהילה חווה צריכים להתגמד מול כל האנשים שנמצאים כאן", אומרת התובעת המחוזית של ניו־יורק, מלינדה כץ. "אנחנו חוגגים את ישראל בגאווה. חשוב להשמיע את קולנו, ולוודא שכל מי שחוגג את הדת שלו ואת המדינות שמהן הוא מגיע חש מוגן".

כץ התייחסה להיעדרותו של ראש העיר ממדאני באופן דיפלומטי: "כל אחד עושה את הבחירות שלו, אבל אנחנו כאן ואנחנו מוגנים. משטרת ניו־יורק הייתה מדהימה, ודאגה שכולנו נוכל לצעוד ולהביע תמיכה במי שנרצה".

עכשיו או לעולם לא

למחרת המצעד הגענו כאורחי נפש בנפש לאירוע הברביקיו של הארגון, בשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל וג'ואיש נשיונל פאנד ארה"ב. האירוע באנגלווד פתח את עונת העלייה של קיץ 2026: כ־450 איש - משפחות, זוגות ויחידים - הגיעו לכאן כדי להכיר עולים נוספים רגע לפני המעבר לישראל. אירוע זהה התקיים בטורונטו שבקנדה, והשתתפו בו 200 איש. לפי נתוני נפש בנפש, כ־2,300 עולים צפויים להגיע לישראל מצפון אמריקה בקיץ הקרוב.

הרב יהושע פס, מנכ"ל "נפש בנפש" ומייסד־שותף של הארגון, אומר שלקראת עונת העלייה של הקיץ, "האירועים הללו מעניקים הזדמנות למשפחות, לחברים ולקהילות המקומיות לחגוג את ההחלטה לעלות, ולוודא שכל עולה מרגיש עטוף בתמיכה לקראת עלייתם ארצה".

באי היריד שוחחו עם יועצי העלייה של נפש בנפש כדי לקבל מידע מעשי שיסייע להם בהיערכות לחיים חדשים ולנחיתה רכה בישראל. "אנחנו כבר לא מרגישים בטוחים כמו פעם", סיפרה לי רבקה אדלר מניו־ג'רזי, שתעלה בקיץ הקרוב עם בעלה וילדיה למודיעין. "בהליכה ברחוב את מסתכלת סביבך בחשדנות ובדריכות. אפילו בהליכה בפארק את כל הזמן ערנית ומסתכלת על מי שנמצא לידך".

בני הזוג התחילו את תהליך העלייה לפני שנה וחצי, אחרי ביקור משפחתי בישראל. "תמיד רצינו לעלות ארצה, אבל בביקור האחרון הרגשנו שזה עכשיו או לעולם לא. הילדים שלנו גדלים, ואנחנו צריכים להיות בישראל עם המשפחה והחברים".

כשאני שואלת אותה אם היא חשה בטוחה יותר בישראל למרות המצב הביטחוני, היא לא מהססת: "בלי ספק, מעולם לא הרגשנו בטוחים יותר".

אנדי וייפר (39), תושב רינו שבנבאדה, הוא עמית רופא. בקיץ הקרוב יעבור לגור בתל־אביב. הוא לא מפחד לעלות לבדו, אף שאין לו משפחה בארץ. להפך, הוא מתרגש ומצפה לכך. "אחרי 7 באוקטובר האנטישמיות בארה"ב הגיעה לרמות מטורפות", הוא אומר. "ישראל זה הבית עכשיו, ישראל קוראת לי".

אנדי מקווה לעבוד בישראל במקצועו. יום קודם לכן השתתף בכנס MedEx לרופאים יהודים שמתעניינים בעלייה לישראל. לדבריו, אנטישמיות היא לא הסיבה היחידה למעבר. "כיהודי באמריקה אתה תמיד מיעוט", הוא מסביר. "במקום שאני בא ממנו, הקהילה היהודית קטנה מאוד. לחיות במקום שבו כולם כמעט יהודים, ויהדות היא חלק מהיומיום - זה משהו שאני מצפה לו".

בני הזוג איילה ואריה טיפנברון מתגוררים בפיירלון שבניו־ג'רזי. היא מעצבת גרפית, הוא מורה. בני הזוג וילדיהם הקטנים יעברו בעוד כמה שבועות לרמת־בית־שמש. איילה מדברת עברית במבטא אמריקני כבד, אבל משפחתה בארץ תמיד הייתה חלק מזהותה. הוריה הישראלים היגרו לארה"ב בשנות השמונים. "אני מאמינה שהעתיד של עם ישראל הוא בארץ ישראל", היא אומרת, "ואני רוצה שהמשפחה שלי תהיה חלק מזה".

למה לעזוב חיים נוחים בארה"ב, אני תוהה באוזניה. "תמיד הרגשתי שכל הזמן הזה חייתי במקום הלא נכון", אומרת איילה. אריה מגדיר זאת אחרת. "לא הרגשתי שאני במקום לא נכון", הוא מציין בכנות, "אבל ישראל בהחלט מרגישה כמו המקום הכי נכון להיות בו עכשיו". בנם, נצח, מתרגש מסיבה פשוטה יותר: "יש לי חבר שעובר איתי לישראל", הוא מספר בתמימות.

אנשי הממשלה מישראל שהגיעו לאירוע דיברו על השינוי שמתחולל בקרב יהדות צפון אמריקה. "יש פה מערכת שהשתבשה לחלוטין", אומרת מנכ"לית משרד העלייה והקליטה, סא"ל במיל' דגנית סנקר־לנגה. "כמות גילויי האנטישמיות, מה שקורה בקמפוסים, יוקר המחיה – כל זה גורם לאנשים להרגיש שהאדמה בוערת תחת רגליהם".

משרד העלייה והקליטה נערך לגל עלייה גדול בשנים הקרובות. "אנחנו עוסקים לא רק בהבאה שלהם לישראל", מדגישה המנכ"לית, "אלא בקליטה עמוקה - לימוד עברית, תעסוקה ודיור. זה תפקידנו בצומת הלא פשוט שהקהילות היהודיות נמצאות בו".

יהודים במנהטן הולכים עם כיפות וציציות ברחובות העיר, אבל הם דרוכים יותר. הם עדיין אוהבים את אמריקה ואת ניו־יורק, אבל כבר לא בטוחים שהיא אוהבת אותם בחזרה. בעבור רבים מהם, ישראל אינה רק מולדת היסטורית אלא אפשרות ממשית, אולי אפילו מקלט.

בשדרה החמישית סיפר לי אחד המאבטחים שגם משפחתו תעלה הקיץ לישראל. זה היה משל למצב כולו. מתחת לדגלים, לשירים ולמצעדים מסתתרת מציאות חדשה: יהודים אמריקנים מרגישים זרים במקום שהיה להם לבית במשך דורות, ומתחילים להביט מזרחה.