"אם לפני חמישים שנה מישהו היה אומר לי שאעמוד על הבימה של פרס ישראל לקבל פרס על חקר הערבית היהודית והתרבות של יהודי צפון אפריקה, הייתי אומר לו 'אתה משוגע'", אומר פרופ' יוסף שטרית. הוא אומנם נולד וגדל במרוקו, אבל עד סוף העשור הרביעי לחייו, המסלול האקדמי שלו, שכלל גם דוקטורט, עסק בכלל בבלשנות צרפתית. ולמרות זאת, ביום העצמאות האחרון הוענק לו פרס ישראל לחקר הלשון הערבית־יהודית וספרותה. בנימוקי ועדת הפרס נאמר כי שטרית ניהל מחקר־שדה רב־היקף ופורץ דרך בקרב יהודים ומוסלמים, וצוינו מחקריו על הניבים המדוברים של מרוקו, המצויים בשלבים מתקדמים של הכחדה.
אנחנו נפגשים למחרת יום העצמאות, פחות מיממה לאחר שהוא עמד נרגש על בימת פרס ישראל בבנייני האומה. חדר העבודה המרשים של שטרית הוא למעשה דירה קטנה הממוקמת מעל דירתו בחיפה. תכולת החדר הגדול והעמוס מהווה עדות חיה למפעל חייו: ספרים בשלל שפות, כתבי יד, מאות קלטות וכמה מכשירי הקלטה ישנים. בסרטון קצר שהוקרן לפני שהוענק לו הפרס, אמר על עצמו: "אם הייתי פוגש את עצמי בצעירותי, הייתי אומר 'ניסית לברוח מעצמך לתרבות מערבית, ובסוף התרבות שלך גברה עליך והחזירה אותך אליי'".
כדי להבין את מסלול החזרה של שטרית למקורות שלו, צריכים לשוב אל הההתחלה. הוא נולד בשנת 1941 בתרודאנת שבדרום מערב מרוקו ולמד שם ב"חדר". בשל הצטיינותו בלימודי הקודש הוא עבר לבית הספר היסודי של אליאנס רק בגיל עשר, ואז למד את המילה הראשונה בצרפתית, השפה שבה יתמקד בלימודיו האקדמיים בהמשך. מבית הספר היסודי הוא המשיך בגיל 14 לתיכון יהודי של אליאנס בקזבלנקה, שכלל גם בית מדרש למורים עבריים.
"אנשים אמרו 'הרמתם אותנו בעשרה סנטימטרים'". להקת מזרח מערב בהופעה, 2017 | צילום: מאלבום הלהקה
שטרית זכה להיות מהמחזורים הראשונים של אותו בית ספר שסיימו את לימודיהם עם תעודת בגרות. "כשהצרפתים שלטו במרוקו הם לא הרשו לאליאנס לפתוח בתי ספר תיכוניים עם לימודי בגרות. הם לא רצו שיהודים ומוסלמים יהיו משכילים כדי שהם לא ימרדו, ולכן הם אפשרו לימודים רק עד כיתה י'. אחרי העצמאות של מרוקו בשנת 1956, אליאנס עברה לפיקוח ממשלת מרוקו ואושר להם לפתוח גם מסלול לבגרות".
שלג בדימונה
שטרית סיים את בית הספר עם בגרות מלאה בתחום הריאלי ועם תעודת הוראה. הוא לימד שנה בבית הספר "אורט" בקזבלנקה, ובגיל 22 עלה ארצה עם משפחתו. "האחים הגדולים נפטרו או נישאו, ואני הייתי המפרנס של המשפחה", הוא מספר. "בהתחלה נשלחנו לאשקלון, אבל מכיוון שהייתה לי תעודת הוראה ביקשתי להיות מורה לצרפתית. נשלחתי עם משפחתי לדימונה, שבאותה תקופה הוקם בה תיכון חדש. העיר הייתה צעירה, לימדנו בצריף, ובאותה שנה ירד שלג בגובה עשרים סנטימטרים שכיסה את כל החולות. לא יכולנו להגיע לצריף שבו לימדנו כי הרגליים שקעו בתוך השלג".
לאחר כשנה התבשר שטרית שארגון אליאנס מעניק לו מלגה ללימוד מדעי היהדות בצרפת. מכיוון שרצה להישאר בישראל, פנה שטרית ליו"ר הסוכנות משה שרת וביקש להמיר את המלגה לטובת לימודים לאוניברסיטה העברית בירושלים. "כתבתי לשרת שלא עליתי לארץ בשביל לרדת ממנה אלא כדי להישאר". בסוכנות השיבו לשטרית שאין להם מלגה עבורו, אבל שנה לאחר מכן הציעו לו להצטרף לתוכנית "עודד", שנועדה לסטודנטים שעלו לארץ מצפון אפריקה וצרפת והעניקה להם מלגת לימודים ומלגת מחיה. "אפשרו לי להצטרף לתוכנית למרות שכבר הייתי בארץ, וקפצתי על המציאה. צמצמתי את ההוראה בדימונה לימים שישי וראשון, וביתר השבוע למדתי מדעי המדינה ותרבות צרפתית באוניברסיטה העברית".
באוקטובר 1967 קיבל שטרית מלגת השתלמות משגרירות צרפת, ויצא לפריז להשתלם בהוראת צרפתית. כשנחשף לאפשרויות הלימוד באוניברסיטת פריז, ה"סורבון", הוא ביקש משגרירות צרפת לחדש את מלגת הלימודים וזכה במלגה לארבע שנים. באמצעותה השלים תואר שני וגם דוקטורט בנושא תחביר משְפְּטֵי הזמן בצרפתית בת זמננו. "ניתקתי את עצמי מתרבות ההורים", מתאר שטרית. "בנערותי הייתי בקזבלנקה שבע שנים, ובהמשך בצרפת עוד ארבע שנים. בחברה החדשה שלי כולם דיברו צרפתית, והפסקתי לדבר ערבית שבה דיברתי בילדותי. נותקתי גם פיזית וגם תרבותית ומנטלית".
לקראת חזרתו לישראל החל שטרית לחפש משרת הוראה באקדמיה. "בזמן לימודיי בצרפת הייתי עיתונאי ב'על המשמר'. כשכתבתי בדיווחים שלי 'ברוך ה'' ידעו שזה אני מבלי לבדוק, כי אני מסורתי ושומר שבת... ראיתי בעיתון מודעה שמחפשים בטכניון מרצה לצרפתית שגם ירכז את לימודי הצרפתית, ופניתי אליהם". בשנת 1971 חזר שטרית לישראל, היישר לחיפה. לצד ההוראה בטכניון הוא החל להרצות גם בחוג לצרפתית של אוניברסיטת חיפה, ובשנת 1973 עבר ללמד שם. באותה שנה הוא גם נישא למרים שפילברג, צברית ממושב כפר־חיים בשרון שעמיתה בטכניון הכירה לו. לשניים נולד בן, והוא מתגורר לא הרחק מהם בחיפה.
גם באוניברסיטה החיפאית המשיך שטרית לחקור את תחום הבלשנות הצרפתית, אבל אז הגיע המפנה. בשנת 1974 נפתחה באוניברסיטה מכינה למבוגרים שלא השלימו השכלה. מאחרי היוזמה עמדו הסוכנות היהודית, המחלקה לקהילות ספרדיות בהסתדרות הציונית, והנדבן ניסים גאון שכיהן כנשיא הפדרציה הספרדית העולמית. קהל היעד היה בעיקר עולים מזרחים שכיהנו בתפקידים שונים ברשויות מקומיות ובאיגודים מקצועיים, אך היו נטולי תעודת בגרות. שטרית, שהביע עניין בתוכניות הלימוד של המכינה, מונה ליועץ אקדמי שלה.
במסגרת אחריותו על קבלת התלמידים והליווי האקדמי שלהם, הוא התחבר מחדש לשורשיו. "קשיי הקליטה שלהם נגעו בי. זיהיתי שהקשיים הללו, יותר משהם כלכליים וחברתיים, הם בעיקר תרבותיים. הסטודנטים שהגיעו אלינו נותקו מתרבות ההורים שלהם, וזה העמיק את קשיי הקליטה שלהם. אלו שבאו עם קצת תודעה לתרבותם בחנו את תוכניות הלימודים באוניברסיטה ולא הבינו, בצדק, למה אין אפילו קורס אחד על התרבות וההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם".
במפגשיו האישיים עם התלמידים המבוגרים עלו גם הזיכרונות שלהם מהשירה והפיוטים שהם גדלו עליהם. במהלך ההכנות לאירוע חלוקת מלגות לתלמידים מצטיינים, החליט שטרית לפתוח באוניברסיטה קבוצה ללימוד פיוטים. "אספתי כעשרה סטודנטים וסטודנטיות. זו הייתה הפעם הראשונה שהסטודנטיות הללו, שבאו מבתים דתיים ומסורתיים, שרו פיוטים בציבור, ופעם ראשונה שהסטודנטים כולם שרו לא רק בעברית אלא גם בערבית. החוג תפס תאוצה והמשיך להתקיים גם בזמן שהייתי בשנת שבתון בפריז. מקבוצת חובבים של פיוטים הוא הפך בהדרגה לחוג מקצועי של פיוטים ושל שירה אנדלוסית. התחלתי ללמד את הסטודנטים שירה אנדלוסית בערבית של ימי הביניים, וכך חזרתי בעצמי למסורת הפיוטים שכל כך אהבתי בזמן לימודיי בבית המדרש למורים בקזבלנקה".
ממערב למזרח ובחזרה
כאשר חברי החוג החלו לקבל הזמנות להופעות, החליט שטרית בשנת 1979 להקים את להקת "צפון מערב", שנועדה להביא לציבור הרחב את המסורות המוזיקליות ואת היצירה השירית והפיוטית של יהדות צפון אפריקה בכלל ושל יהדות מרוקו בפרט, בשתי הלשונות העיקריות של הקהילות – עברית וערבית־יהודית. "השם של הלהקה מביע את כל האידיאולוגיה, כי הוא משלב את צפון אפריקה והמגרב", מסביר שטרית. "למרות שהעולים מספרד וצפון אפריקה באו מכיוון מערב, בארץ קראו לכולנו מזרחים. מתוך התנגדות למינוח הזה, רציתי לומר שאנחנו אנשי המערב ולא המזרח".
להקת "צפון מערב" הופיעה במשך ארבעים שנה, והחומרים שלה נשאבו ממחקרי הספרות והמסורות הלשוניות של שטרית. הקונצרטים של הלהקה כללו שירת פיוט, מוזיקה ושירה אנדלוסית, וכן המחזת הצגות. חברי הלהקה היו כולם ממוצא מרוקאי; חלקם נולדו במרוקו, וחלקם בישראל למשפחות יוצאות מרוקו. הלהקה הופיעה בישראל, בבלגיה, בצרפת ובמרוקו.
"את השירים ששרנו בלהקה הקלטתי אצל זקנים שראיינתי", מספר שטרית על עבודת המחקר ששימשה מצע להופעותיה של הלהקה. "חלקם נכחו בהופעות של הלהקה והתרגשו פתאום לשמוע את השירים שלהם מפי סטודנטיות וסטודנטים צעירים. אחרי ההופעות הם היו ניגשים אליי ואומרים 'הרמתם אותנו בעשרה סנטימטרים'. במשך ארבעים שנה כל חברי הלהקה שלנו עבדו בהתנדבות, ואני חושב שבגלל זה הלהקה החזיקה מעמד כל כך הרבה שנים. הקונצרט האחרון שלנו היה בדצמבר 2018, במסגרת כנס שהתקיים תחת הכותרת 'הנוצָר והנותָר'. עסקנו בכנס הזה במה שנעשה בחקר יהדות צפון אפריקה, ובמה שעוד נותר לחקור".
לצד הלהקה, החל שטרית לקדם באוניברסיטת חיפה, מקום עבודתו, מחקר של תרבות יהודי צפון אפריקה ומרוקו בפרט. "התמזל המזל ובשנת 1979 הוקם במשרד החינוך, בלחץ הכנסת, המרכז למורשת יהדות ספרד והמזרח. נפלתי על זה כמוצא שלל רב, ונעזרתי בתקציבים של המרכז החדש כדי להביא מרצים ולבנות כוח הוראה בתחום הזה. לא חשבתי לעבור בעצמי לחקור את התרבות הזאת, אבל בהדרגה, עם ההתוודעות שלי לתחום, ואחרי שארגנתי כנס ראשון באוניברסיטה על התרבות וההיסטוריה של קהילות צפון אפריקה, פשוט נשאבתי. ראיתי שהמחקר בתחום הזה דל וגם לא ברמה גבוהה, ואילצתי את עצמי לעבור מהבלשנות הצרפתית לחקר התרבות הצפון־אפריקאית. עשיתי את השינוי גם בגלל הצורך של הסטודנטים, וגם בגלל צורך פנימי שלי".
כצעד ראשון במחקרו, החל שטרית להקליט שיחות עם האוכלוסייה המבוגרת שעלתה ממרוקו, אלגי'ר ותוניס, כדי לתעד את הלשון והמנהגים. מפעל ההקלטות שלו החל בעיירה שלומי. "בכנס הראשון שארגנתי, דאגתי שערב אחד יתקיים בשלומי כדי לחבר בין האוכלוסייה לנכסיה התרבותיים. לשמחת אנשי האוניברסיטה, אנשי שלומי הכינו את המאכלים לכנס. בעקבות הכנס החלטנו להקים בעיירה סדנה לדוגמה. לפני כל חג העברתי שם הרצאות למורים של שלומי והסביבה על המורשת של יהודי צפון אפריקה, ובמקביל הקלטנו את מנהיגי הקהילה".
בשנת 1981, כאשר ירי הקטיושות על שלומי גבר, הסדנה הופסקה. שטרית כבר החזיק בידו 120 שעות של הקלטות, אבל החליט להרחיב את המאגר. הוא החל לכתת את רגליו ברחבי הארץ, מקריית־שמונה עד ירוחם, ולהקליט מאות גברים ונשים. בהמשך המסע שלו התרחב גם אל רחבי מרוקו, פריז ושטרסבורג בצרפת, ומונטריאול בקנדה. "הודות למלגות שקיבלתי עבור המחקר, נסעתי עם מכשירי הקלטה גדולים במוניות בכל רחבי הארץ", הוא מספר. "הלכתי למועדונים של קשישים שהגעתי אליהם בעזרת הסטודנטים שלמדו אצלנו, ובעזרת חברי להקת 'צפון מערב'".
בסך הכול אסף שטרית כ־1,500 שעות של שיח ערבי־יהודי ועשרות שעות של שיח ברברי־יהודי על החיים המשפחתיים והקהילתיים של המרואיינים, על מסורות השירה בעל פה ועל מסורות הפתגמים שלהם. האוצר הבלום הזה שימש אותו במחקריו השונים, ועל בסיסו הוא הוציא לאור למעלה מעשרה ספרים.
האנוסים הראשונים
לצד מפעל ההקלטות דאג שטרית להשלים את התיעוד של חיי הקהילות היהודיות במאות ה־19 וה־20, באמצעות שני מקורות כתובים: כתבי יד ותעודות ארכיוניות. כדרכו השיטתית בעניין ההקלטות, כך פעל בחשיפת כתבי יד שמקורם בצפון אפריקה. הוא עבר על אלפי כתבי יד בספריות לאומיות וציבוריות בארץ ובחו"ל, בארכיונים ובבתים פרטיים. החומר הרב הזה הזין גם הוא את מחקריו.
"גיליתי אוצרות של פיוטים ושירים בערבית יהודית, ועשרות משוררים שלא שמעו עליהם", מספר שטרית. "ביניהם המשוררת פריחא בת יוסף, שכתבה במאה ה־18, והפכה לדמות משמעותית. הרגשתי שאני מציל אוצרות. הרי הדברים שאספתי בעל פה היו הולכים לקבר, ומה שבספריות היה נשאר שם. רציתי שמי שידברו בשם יהודי מרוקו וצפון אפריקה יהיו הם עצמם, ולא חוקרים עם דעות קדומות או אירופים שכותבים על יהודים. הלכתי למקורות כדי שהם יעידו על עצמם. אחרי הטקס של פרס ישראל ניגשו אנשים מהקהל ואמרו לי בהתרגשות שהחזרתי להם עטרה ליושנה".
המחקרים והפרסומים של שטרית על הערבית־יהודית כוללים מיון ואפיון של מאות דיאלקטים (ניבים). לדבריו, הדיאלקטים הרבים הללו משתייכים לארבע קבוצות. "מכיוון שהקלטתי דוברים מיותר מ־130 קהילות שונות, יכולתי לראות מגבוה את המכלול ולהבין שבניגוד למה שחשבו, לא לכל קהילה יש דיאלקט משלה. יש בסך הכול שלוש קבוצות עיקריות של אבות דיאלקטים, ועוד אחת, פחות עיקרית, שהייתה בצפון מרוקו. הלשון אצלי היא לא רק דקדוק אלא ישות רב־ממדית. דרך חקר הלשון הגעתי לתרבות, היסטוריה, סוציולוגיה ועוד".
תחום חשוב שנחשף בידי שטרית הם זרמי ההשכלה העברית והערבית־יהודית שהתקיימו במחצית השנייה של המאה ה־19 בצפון אפריקה, בהשראתה של ההשכלה העברית שצמחה במזרח אירופה. "בעבר חשבו שההשכלה בצפון אפריקה התחילה רק בעקבות מנדלסון. אני טענתי שהייתה שם עוד קודם סוג אחר של השכלה – השכלה הרמוניסטית. מדובר במשכילים דתיים שרצו לשלב בין ההשכלה האירופית ובין המסורת הרבנית והאמונה היהודית. זה תפס בצפון אפריקה – בתוניס, במרוקו ובאלג'יר".
במחקר נרחב אחר עסק בתעודה מימי הביניים שתיארה כביכול את צמיחתה, עוצמתה וחורבנה של קהילת הדרעא הקדומה בדרום מרוקו כמעצמה צבאית. שטרית הראה שהתעודה נכתבה בידי אנשי דת מוסלמים בסוף המאה ה־13 ולא בידי יהודים. הללו המציאו היסטוריה יהודית כדי לתת לגיטימציה למפרע להשמדת הקהילה היהודית של דרעא במאה ה־12 בידי כוחות המוּוַאחִידוּן, שכפו את האסלאם על כל יהודי צפון אפריקה והוציאו להורג את מי שסירב לקבל עליו את הדת השלטת. בספרו בעל שלושת הכרכים "מחורבן לתקומה", כתב שטרית על הרס החיים היהודיים במרוקו בשמד המוואחידון, ושיקומם.
"האנוסים הראשונים שאף אחד לא מדבר עליהם היו יהודי צפון אפריקה", הוא אומר. "בין השנים 1274-1145 הם נאלצו לחיות כמוסלמים משום שבצפון אפריקה ובספרד המוסלמית שלטה השושלת הברברית של המוואחידון. הם היו מוסלמים פונדמנטליסטים. מי שלא האמין באמונה שלהם חויב לצאת מהארץ או להתאסלם, ואם לא – דינו היה לשחיטה. חיים זאב הירשברג, שכתב על ההיסטוריה של יהודי צפון אפריקה, כתב על הנושא הזה רק שני עמודים, וגם היסטוריונים אחרים לא הזכירו את התופעה כי חשבו שהיא לא השפיעה. באלף העמודים שכתבתי על כך אני מוכיח שזה היה אירוע מכונן, ושכל התרבות של יוצאי צפון אפריקה עד היום היא תוצאה של האירוע הזה. רק אחרי שהשושלת של המווחידון מוגרה, עלתה שושלת אחרת שאפשרה ליהודים לחזור ליהדותם אבל לא בהפגנתיות. היהודים המעטים שנשארו היו צריכים ליצור מחדש את יהדותם ואת סדרי החינוך שלהם. הערבית־יהודית התחילה להתפתח באותה תקופה, כי היהודים גרו בשכונות מוקפות חומה וכך הערבית שלהם הלכה והתבדלה משל המוסלמים וקיבלה את השם ערבית־יהודית. הם קראו לשפה שלהם ערבית דיאלנא (שלנו), בניגוד לערבית של המוסלמים".
במהלך השנים הקים שטרית באוניברסיטת חיפה חטיבת לימודים על מורשת יהודי ספרד והמזרח, שפעלה במשך יותר מעשרים שנה. ב־1998 הוא הקים ברשות המחקר באוניברסיטת חיפה את המרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם, ועמד בראשו. בשנת 2009 הוא פרש לגמלאות אבל גם היום הוא ממשיך לחקור ולקיים כנסים. עד היום הוא פרסם 14 ספרים ויש עוד ארבעה נוספים בקנה. ספרו האחרון, שיצא לפני מספר חודשים בהוצאת מכון בן־צבי, עוסק ביהודי מרוקו במלחמת העולם השנייה.
יש נחת כשאתה רואה היום את הפריחה של התרבות הצפון־אפריקאית בארץ?
"אני מרגיש קצת האבא של כל התופעה הזאת. היינו הראשונים כשהקמנו את להקת 'צפון מערב' כלהקה יחידה של גברים ונשים ששרה גם בערבית של ימי הביניים. כל הלהקות האנדלוסיות קמו אחרינו. התזמורת האנדלוסית הראשונה קמה באשדוד, וזה קרה כי הופענו שם פעמיים או שלוש בשנה. תמיד אמרתי בהופעות באשדוד שאני מקווה שיוקם שם הרכב במקומנו. התפילה שלי התקיימה, ואחרי 17 הופעות בעיר הם הקימו אנדלוסית משלהם והפסיקו להזמין אותנו".