הדרישה מיהודי ארה"ב לעלות לישראל מחמיצה את תפקידה של הגלות

לאחרונה חזר חגי סגל מעל דפי עיתון זה על עמדתו העקבית כי אין עתיד ליהודים בתפוצות, ואף קרא להציב תאריך יעד של שנים ספורות לסגירת התוכניות (המצומצמות, יש לומר) שנועדו לשימור הקשר עימם ולחיזוק זהותם היהודית שבמרכזה מדינת ישראל. הנחת היסוד של סגל היא שליהודים המתפללים "ותחזינה עינינו בשובך לציון" בעודם חיים מחוץ לה, יש בעיה עמוקה של יושרה, והגיעה העת לסיים את נשף המסכות הזה ולדחוק במפגיע באותם יהודים לעלות ארצה.

רבים וטובים הזדעקו להגיב למאמר, מעל דפי העיתון ומחוצה לו, כאשר הצד השווה לכולם הוא קבלה של אותה הנחת יסוד והדיפת הטענה בתירוצים טקטיים־פוליטיים. לאמר, תמונת העתיד הרצויה היא אכן קיבוץ גלויות מלא וריקון מדינות אחרות מתושביהן היהודים, ואולם לא נכון לומר זאת בקול או להאיץ את התהליך, וזאת משלל נימוקים נסיבתיים. במאמר זה אבקש לטעון כי מסגרת השיח הזו היא מצומצמת, וכי עלינו לבחון ביושר ובאומץ את עצם הנחת היסוד הרואה במדינת ישראל את ביתם הבלעדי של כל היהודים בעולם.

אין לכחד כי התורה שבכתב מכוונת את היהודים לרגע של "כי תבואו אל הארץ", וכי אלף שנות תנ"ך מקפלות בתוכן חיים יהודיים ריכוזיים במרחב הגיאוגרפי התָחום של ארץ ישראל. ואולם תקופת התורה שבכתב הסתיימה במאה הראשונה לספירה: "ששת אלפים שנה הווי העולם – שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח" (סנהדרין צז, א).

אותן אלפיים שנות תורה מתחילות בתקופת אברהם אבינו ומסתיימות בחורבן בית שני, ואחריהן מתחיל העידן השלישי, המכונה ימות המשיח. כבר בראשיתו של עידן זה ידעו חכמינו להצביע על השינוי הטקטוני שטמון בו. במבט לאחור אנו מזהים כי בלב השינוי עמדה התנתקות ממערכת של מרכז גיאוגרפי המאורגן סביב בית המקדש, ומעבר למערכת מסועפת ומבוזרת המבוססת על שורשי התורה שבעל פה – המשנה והגמרא – המחוללים חיים יהודיים עמוסי הלכות ומנהגים, ומאורגנים סביב קהילות חזקות, מבוזרות ונטולות הקשר גיאוגרפי.

יהודים על המאדים

המשמעות המוחמצת בעיניי של אותו עידן חדש היא ההצלחה הפנומנלית שלו. גלות בבסיסה היא מצב שמפרק לאומים ומחסל זהויות תרבותיות, ואולם דורות של יהודים יצרו ושימרו זהות לאומית לכידה שניתן לנדוד איתה לכל מקום, וקיימו תרבות ייחודית משותפת בתנאים של גלות ופיזור. 1,800 שנה לפני שהאנושות העלתה על דעתה רעיונות כמו רשת של קהילות־מבוססות־תוכן, העם היהודי הניח תשתית מתפקדת לקהילות כאלה. כך למשל, כבר במאה ה־12 יכול היה יהודי כמו הרמב"ם לצאת למסע מספרד למצרים ולמצוא עצמו מיד כבן בית, ואף כמנהיג דגול, בקהילה החדשה שאליה הגיע. תרבות עשירה של לימוד אינטנסיבי, חלופת מכתבים, העתקה של כתבי יד וספרות שאלות ותשובות התומכת בקורפוס עצום של הלכות ומנהגים – כל אלה התקיימו על פני מאות שנים וגישרו על מרחקים, כך שכל היהודים חיו למעשה יחד במרחב מופשט, נטול מרכז גיאוגרפי, המתקיים מכוחם של הטקסטים, הרעיונות והריטואלים המשותפים.

ואולם ההצלחה היהודית איננה מתמצה רק בשימורה של זהות נבדלת, שכן לצידה הצליחו היהודים גם להיות מעורבים ומשפיעים בכל סביבה שחיו בה. בפרט מאז הרנסנס, היהודים נטלו חלק מהותי כמעט בכל המהפכות והשינויים הגדולים של העידן המודרני, ולעיתים אף היו המחוללים הראשיים שלהם. גם אם לא נוכל להצביע על קשר מובהק בין יהדותם של איינשטיין ופרויד, לדוגמה, ובין המהפכות שכל אחד מהם חולל בתחומו – האנומליה הסטטיסטית של ריכוז יהודים בצמתי מפתח מדעיים, חברתיים והיסטוריים, מדברת בפני עצמה. כיהודים, האם היינו מוכנים לוותר על התגליות הללו, והאם לא ברור לנו כי הן חלק מהותי מתהליכי ה"השתלמות" ו"התעלות העולמות", כלשונו של הראי"ה קוק? תהליכים אלו נבעו מן החיכוך המתמיד שהתקיים בין אותן קהילות יהודיות ובין מרחביו המלאים של העולם כולו.

לצורך חידוד הדברים, נציג שאלה תיאורטית: אם וכאשר תצא מכדור הארץ המשלחת הראשונה להתיישב על כוכב מאדים, האם נרצה שיהיו שם יהודים? אם התשובה האינטואיטיבית שלכם לשאלה הזו חיובית, הדבר נובע כנראה מתוך הבנה שיש צורך בפיזור של היהודים כדי שהחיכוך שלהם עם עולמות ומרחבים שונים יימשך.

העם היהודי הצליח בגלות. הוא לא רק שרד, הוא ניצח את הגלות והוכיח שזהות יכולה להישמר ללא ריבונות, ללא צבא, ללא שטח וללא שלטון מרכזי. הוא אף הצליח להגדיל את השפעתו ולממש את ההבטחה "והייתם לי סגולה מכל העמים", דווקא מכוח הפיזור המקסימלי ונקודות הממשק הרבות ברחבי העולם כולו. ההישג הזה לבדו מפקיע חלק גדול מהצורך לכנס את כל היהודים למדינה אחת, ומחייב אותנו לבחון מחדש את מטרות הציונות בדורנו. ואולם ישנה שכבה נוספת שבגללה יש לשמר את החיבור היהודי למרחבי הגלות.

נולדנו במדבר

מגילת העצמאות נפתחת בטעות היסטורית מרתקת: "בארץ ישראל קם העם היהודי". ואולם העם היהודי לא התגבש בארץ ישראל אלא בכור הברזל של מצרים, והוא נעשה לעם וקיבל את תורתו דווקא במדבר, מחוץ לכל הקשר טריטוריאלי, כפי שמדגיש המדרש: "וממדבר מתנה – מן המדבר זכו שתינתן להם תורה; וממתנה נחליאל - שנחלו להקב"ה לא־לוה והוא נחל אותם לאומה" (ילקוט שמעוני).

הנחלה הישראלית הקדומה היא התורה הא־טריטוריאלית, המכוננת את הברית עם האל וקושרת אותנו לעם. התודעה היהודית נולדה מתוך תנועה, מתוך מרחב שאינו תלוי גבולות גיאוגרפיים. יש חשיבות גדולה לכך שהזהות הלאומית והדתית שלנו מיסודה איננה חופפת לזהות הריבונית והממלכתית־ארצית, אלא גדולה הימנה ואינה תלויה בה. לארץ ולממלכה יש תפקיד מרכזי, אבל הרדוקציה של היהדות כאילו צורת הביטוי היחידה שלה היא הממלכתיות – עושה לה עוול (והיא אף מסוכנת מאוד: כבר נביאי ישראל ידעו שהשילוב הבלעדי של דת ושלטון הוא נפיץ). הולדתו של העם באופן הזה מצביעה על חשיבותו של קיום יהודי המנותק מריבונות וממלכה, קיום שאיננו מצב דיעבדי מקרי אלא יעד מהותי לכתחילה.

הניתוק של שורשי התורה והעם מן הנחלה הטריטוריאלית אינו מתמצה רק בצורך לשמר את חירותה של התסיסה הרעיונית היהודית. עלייתה של תורת הקבלה בעקבות האר"י ותלמידיו, וביתר שאת התפשטותה של תנועת החסידות בהמשך, חוללו ביהדות מהפך. כל צורת החשיבה התנתקה מהמרחבים הקונקרטיים ועברה הפשטה טהורה. "גלות וגאולה", "שעבוד מלכויות", "ימות המשיח" ו"ארץ ישראל" – כל אלה אינם עוד מונחים היסטוריים קולקטיביים, אלא מושגים דינמיים המתקיימים בכל קנה מידה ובכל רגע נתון. הלילה הוא "בחינת גלות" ביחס לאור היום, משבר אמוני הוא מצב גלותי ביחס לרגעים של תפילה מזוקקת, וגם מריבה עם החבר או בת הזוג היא גלות שלאחריה יכולה לבוא השלמה שהיא גאולה. הגלות מתגלה כמצב יחסי תמידי, שהוא חלק בלתי נפרד מחיינו.

הצלע השנייה של המהפך הזה היא ההבנה הקבלית־חסידית שעלינו להמשיך לנוע אל תוך המצבים הגלותיים הללו ואז מחוצה להם בתנועה בלתי פוסקת, כחלק ממחזור הצמיחה שלנו. הכלים הרעיוניים והרגשיים שהתפתחו בעקבות ההבנה הזו, מאפשרים לרפא אזורים שבורים, ללקט רסיסים של אור ממרחבים שנדמו כחשוכים, ולא לאבד את התקווה גם כשהכול נראה מייאש.

נתק הרסני

בעיניי, הניסיון להכחיש או לבטל את הגלות, ובתוכה גם זו המדינית, של יהודים החיים מחוץ לישראל, הוא מעין רגרסיה בהתפתחות הרוחנית של העם היהודי. מה טיבה של רגרסיה זו?

הציונות היא המהפכה היהודית הדרמטית ביותר מאז חורבן בית שני, ואחד ההישגים הכבירים בתולדות האנושות. הקמת המדינה שיפרה ושינתה לטובה את הקיום היהודי לאין ערוך. ואולם הציונות רחוקה מלהיות מושלמת. הרב קוק כבר עמד על כך שלצורך הופעתה של הציונות על הבמה נדרשה לה התנתקות מוחלטת מן הרצף היהודי ההיסטורי שקדם לה. ההסבר הצר של התופעה משמש תדיר כדי ללמד זכות על אורח החיים החילוני של החלוצים וכדומה, והוא מזהה רק את ההתנערות ממעטפת המיתוס שעודד המתנה פסיבית לגאולה. ואולם הנתק הציוני מרצף הסיפור היהודי הרב־דורי הוא עמוק והרסני הרבה יותר, שכן הוא מונע מאיתנו כיום להיות מחוברים לאותן שכבות פנימיות של סיפור ההצלחה הגלותי כפי שהוצג כאן. החברה היהודית בגלות עשתה את הבלתי ייאמן, ואולם הישגיה נזנחו כליל עם הופעתה של הציונות ושלילתה את "היהודי הגלותי".

ניתן היה לצפות כי דווקא תופסי התורה שבקרב הציונים יבינו את הצורך למקם מחדש את הציונות בתוך הסיפור היהודי הגדול, וממילא יובילו את ההכרה בהישגיה של היהדות הגלותית, ואולם לרוב המצב הוא הפוך. עלינו להבין שאלפיים שנות גלות אינן באג במערכת ההפעלה היהודית, תקופת שהייה מבוזבזת בחדר ההמתנה של ההיסטוריה, אלא השנים שבהן עוצבה והתפתחה היהדות כפי שאנו מכירים אותה כיום (ולא בכדי עולם ההלכה מבוסס על התלמוד הבבלי ולא על הירושלמי), וההתנתקות ממנה היא שעומדת כיום בעוכרינו.

על פי הסיפור הציוני המקורי, מדינת ישראל נועדה לשמש מקלט בטוח לכל יהודי באשר הוא, אך מסתבר שבעשורים האחרונים היא כושלת בתפקיד זה בהיותה המקום המסוכן ביותר עבורם. על פי האתוס הציוני, הדמות הנאדרת היא "הצבר" הזקוף והקשוח שאינו מפגין חולשה. הבוז שהתפיסה הזו משדרת כלפי "היהודי הגלותי" פגע ביכולת לבסס סיפור של הצלחה מתוך שבר וגלות, הצלחה דווקא מעמדת האנדרדוג, בבחינת "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים". לא מיותר להזכיר גם את היכולת המופלאה לנהל מחלוקות שפיתחנו בבית המדרש הגלותי, יכולת שחסרה כל־כך במרחב הציבורי כיום.

מה שטוב לנטפליקס

השיבה לציון אינה קץ ההיסטוריה, ואיננה מבטלת את כל מה שקדם לה. המסע היהודי־ציוני לא תם, וכדי להוביל אותו לשלב הבא נדרשת התבוננות מעמיקה ונועזת. כשם שהיציאה לגלות חייבה שידוד מערכות עמוק, כך גם כעת נדרשת חשיבה מחדש.

אם אנחנו מבינים שהציונות באה להצעיד את הרעיונות היהודיים קדימה, עלינו לשאול את עצמנו איזה מודל יעשה זאת באופן מיטבי. בתקופת התנ"ך נדרש כינוס, בתקופת הגלות צמחו בתי המדרש בפזורה, ואולם כיום מתחייב מודל היברידי: מרכז פיזי בישראל, לצד פיזור וקהילות מקומיות בעולם. שרידתו של הקיום היהודי איננה תלויה יותר בקיבוץ כל היהודים למרחב גיאוגרפי אחד. לאור זאת, לא רק שעלינו לחדול מלקרוא ליהודים לעלות ארצה ומהניסיון לכפות "עלייה" כפתרון יחיד, אלא שעלינו להיערך באופן אקטיבי לקראת קיום יהודי היברידי שיש מדינה יהודית מחד, כמרכז כובד זהותי לאומי וכמקום להופעה של יהדות במשפחת העמים, ולצידה נוכחות יהודית חזקה בכל מקום חשוב על פני כדור הארץ, כמרכז זהותי אינדיווידואלי וכמקום להופעה של היהודי בתוך האוניברסלי.

אין כאן המקום לפרט כיצד נערכים לכך מבחינה מעשית, אולם כדי לסבר את האוזן די אם נתבונן לרגע על השייכות שלנו לתאגידי ענק דוגמת גוגל ואפל שהם נטולי זיקה למרחב גיאוגרפי, ואף על פי כן כל אחד מחזיק בהן מעין "אזרחות" המבוססת על תעודת זהות אישית שבאמצעותה הוא מקבל מהן שירותים בתחומי התרבות, החינוך, הכלכלה ועוד (לעיתים בתמורה לתשלום "מס" מסוים), מכל מקום בעולם, ובזיקה למאות ואלפי תת־קהילות של פסאודו־מדינות אלו. מה שטוב לנטפליקס יכול להיות טוב גם לאומה היהודית, שאם תכוון עצמה לכך, תשכיל למצוא דרך לשמר את זיקתה לאזרחיה בכל מקום שהם ולהנות מפיזורם שם, "לבלתי יידח ממנו נידח".

אותו יהודי שעתיד לגור במאדים לא יוכל, גם אם ירצה, להתפלל לכיוון ירושלים. אבל אם נניח כבר היום את התשתית הרעיונית והמעשית לשייכות הזהותית שלו, הוא יישאר שותף נאמן לסיפור שאינו נגמר: סיפורו של העם היהודי, שאינו בורח עוד מהגלות אלא נושא את בשורת הנצח שלו לעולם כולו.

שלמה שדה הוא מנחה תהליכי צמיחה אישיים וקבוצתיים, לשעבר מנהל היחידה לשליחות הוראה בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית