אם נקלעתם לוורשה ואתם זקוקים לפתע לתרופות, מוטב שתימנעו מבית המרקחת של שעיה גרינברג ברחוב טווארדה 35, שבעליו נודע כנוכל. את המשפט המפתיע הזה תמצאו במורה הדרך החדש למטייל היהודי בוורשה מאת בני מֵר, שראה אור בהוצאת מאגנס. כיצד ההין מֵר לכתוב משפט נחרץ שכזה על הרוקח הנכבד גרינברג, מבלי לחשוש מתביעת דיבה? ובכן, הסיבה פשוטה למדי: גרינברג כבר לא נמצא איתנו שנים רבות, וברחוב טווארדה 35 בוורשה לא תמצאו היום בית מרקחת אלא מלונית זולה. המדריך שכתב בני מר מעודכן לשנת 1938 – רגע לפני שהכורת עלה על ורשה היהודית, והביא את הקץ על מאות שנים של חיים יהודיים תוססים ויצירתיים.
"מורה דרך: ורשה היהודית 1939" הוא ניסיון ספרותי מחוכם, שלא לומר מתחכם, שתוצאתו מרתקת ומרנינת לב, וזאת אף שהפרק הבא בסיפור של ורשה היהודית נמצא כל העת מעבר לפינה, מטיל צל כבד על הקריאה. למעשה, זו בדיוק הזווית שהמחבר מבקש להאיר: החיים שתססו בוורשה היהודית רגע לפני החורבן.
"רובנו לא זוכרים את ורשה אלא את גטו ורשה", מסביר מר את המוטיבציה שהביאה אותו לכתיבת הספר. "כל פסיק וכל נקודה בגטו מוכרים וידועים לפרטי פרטים. מה שהיה לפני גטו ורשה – לא רק שהוא לא מוכר, הוא גם לא נחשב מעניין. מהבחינה הזאת, הספר מנסה להראות את התמונה מהצד האחר שלה, ו־1938 זה הצד הכי מיידי של הדברים, הכי קרוב ללפני־שואה שאפשר להגיע אליו. ב־1938 ורשה היא העיר היהודית השנייה בגודלה בעולם אחרי ניו־יורק, עם כ־350 אלף יהודים מתוך כמיליון תושבים. פועלים בה תשעה עיתונים יומיים ביידיש, ועוד עיתון יהודי אחד בפולנית. תפתח את העמוד האחרון בעיתון יהודי כלשהו בוורשה באותה שנה, ותקבל הרבה יותר פעילויות תרבותיות ודתיות ממה שיש היום בתל־אביב.
שוק יהודי בוורשה, שנות השלושים | צילום: מתוך הספר
"בשלב מסוים בתהליך הכתיבה דיברתי עם הפסיכולוג, והוא אמר שברור לו למה בחרתי ב־1938. 'אתה רוצה להציל מישהו'. אז לא, אני לא רוצה להציל אף אחד. אני לא חוזר בזמן. כלומר, אין לי אפילו אשליה כזו. אבל אני כן רוצה להציל את הזיכרון המורכב של המקום, זיכרון שהוא ראוי ומעניין".
כבר בתחילת הספר מציין מר שב־1938, השנה שאליה מתייחס הספר, ורשה היהודית כבר הייתה הרבה מעבר לשיאה. כך למשל, רק שני תיאטרונים יהודיים, מתוך שישה שהתקיימו בה בעבר, פעלו עדיין בעיר, ורוב אנשי הרוח היהודים החשובים כבר לא נמצאו בה. האם ציון הפרט הזה, אני שואל אותו, הוא לא בגדר כריתת הענף שהספר יושב עליו.
"אם הייתי מתעניין בשיאים", משיב מר, "לא הייתי פונה לוורשה היהודית. היא לא שברה שיאים בשום דבר. אפשר היה לעשות מדריך פריז, למשל. מעניין אותי אורח חיים, מעניין אותי היום־יום, מעניינים אותי אנשים שלא עפים על עצמם. וכמובן, זהו הרגע שלפני המחיקה הגדולה. יש פה ניסיון לעצור את הזמן".
ואכן, הקריאה בספר מכניסה את הקורא למעין מנהרת זמן, וגורמת לו לשכוח לרגעים שהשנה היא 2026. הספר כתוב כמדריך מעשי לכל דבר להיכרות עם ורשה היהודית של 1938, והוא מתאר את בתי הכנסת שלה, החנויות והספריות, התחבורה הציבורית והמסעדות, כאילו הם חיים ופעילים. כך למשל, השער ששמו "מידע שימושי" כולל פרקים אופייניים למדריך תיירים כמו "איפה לישון", "מה לאכול" ו"ממה להיזהר", לצד פירוט בנוגע לבנקים, שירותי דואר ומשטרה. אחריו מופיע השער שהוא לב הספר, ובו שבעה סיורים מפורטים, המציגים את כל שכיות החמדה והאתרים החשובים של ורשה היהודית, הכול כאמור נכון לשנת 1938.
היהודים קראו לפולין "פה לין", אחרי אלף שנים של התפתחות יהודית אדירה במדינה הזו. נראה שאכן לא זוכרים הרבה מאלף השנים הללו, למעט חלק מהעולם הרוחני שנותר בספרים ובמנהגים החסידיים.
"בהחלט יש פה מין מחיקה, ואני רוצה להיות אנטי־מחיקון. הדוגמה הכי טובה בעיניי היא י"ל פרץ, שנפטר ב־1915, אבל עדיין הדהד ביהדות ורשה גם ב־1938. הוא תרגם בעצמו הרבה מהיצירה שלו לעברית כשעוד לא הייתה עברית מדוברת חיה, עברית אלסטית כמו שהייתה דור אחריו. העברית שלו חנוטה, קצת עתיקה, מהדהדת את ביאליק. זו שפה שקשה להבין אותה היום, תהום פעורה בין העברית שלנו לעברית הזאת. אבל אם אתה קורא את היצירה שלו ביידיש, היא הרבה יותר חיה ורלוונטית – גם השפה וגם התוכן. היידיש לא התיישנה. אם תתרגם את היצירות שלו מיידיש, זה יהיה רענן ואקטואלי מאוד. פרץ היה מעין אדמו"ר חילוני. הייתה לו חצר, רבים הגיעו אליו. הוא מילא תפקיד רוחני לאנשים שבאו מהשטעטל. היום יש אנשים ספורים שמכירים משהו מיצירתו".
ירידת כוחה של הדת
במהלך המאה העשרים, כמעט שלושים אחוז מתושבי ורשה היו יהודים. זה משהו שאין דומה לו היום, עיר בירה עם אחוז כה גבוה של מיעוט כלשהו, ודאי יהודים.
"זה מה שהאנטישמים הפולנים טענו, 'זה יותר מדי'. וזה בערך מה שגם הציונים אמרו. אם תרצה, זו הייתה נקודת החיבור ביניהם. האנטישמים הפולנים אמרו 'בואו נשלח אותם למדגסקר' – אף אחד לא דיבר על השמדה, כמובן; הציונים דיברו על עלייה לארץ ישראל. צריך לזכור שיש בוורשה אחוז יציב של יהודים לאורך מאות שנים. כלומר, בעינינו היום המצב הזה נראה א־נורמלי, אבל מבחינת הפולנים הלא־אנטישמים זו הייתה מציאות נורמלית לגמרי. היו עיירות, לא שטעטלים, עם רוב יהודי. הבונד, התנועה הסוציאליסטית החילונית, אמרה: 'אנחנו מיעוט שיש לו שפה ותרבות משלו, אבל בכל שאר הדברים אנחנו פולנים לגמרי'. במדינת פולין שקמה ב־1918, ליהודים הייתה נוכחות של עשרה אחוזים, אבל לפני זה פולין הייתה מחולקת בין האימפריה האוסטרו־הונגרית, רוסיה ועוד, ושם כולם היו מיעוטים. כלומר, נוכחות של מיעוטים הייתה טבעית מאוד בעולם שלפני מלחמת העולם הראשונה. בעולם החדש, הלאומי, זה כבר עורר תהיות ושאלות".
צילום: אריק סולטן
מהי החלוקה הפנים־יהודית בוורשה בשנת 1938?
"הדרך הכי טובה לראות את החלוקה הפנימית היא הבחירות למועצת הקהילה. בבחירות 1931, שהבונד החרים, אגודת ישראל זכתה ברוב הקולות וקיבלה עשרים מנדטים, הציונים 11 מנדטים, המזרחי ארבעה, פועלי ציון שני מנדטים, וכך גם המתבוללים. ב־1936, לעומת זאת, הבונד קטף חמישה־עשר מנדטים, כוחה של אגודת ישראל הצטמצם לכדי 13 מנדטים בלבד, והבלוק הציוני זכה לאחד־עשר מנדטים. המגמה הייתה ברורה – האורתודוקסיה הלכה ואיבדה את הכוח שלה. רואים את זה כאמור בבחירות לקהילה, אבל לא רק. במידה רבה, השואה החזירה את האורתודוקסיה לעשתונותיה.
"החוקר אסף קניאל בדק את צריכת הבשר הכשר בפולין במחצית השנייה של שנות השלושים. בשנת 1938 נכנס לתוקפו חוק אנטישמי שהיה אמור לאסור לחלוטין ב־1942 את השחיטה הכשרה בפולין. מה היו התגובות של יהודי ורשה? התשובה היא שהצריכה הזו בכל מקרה הלכה והצטמצמה. קניאל גילה שרק מיעוט המשיך לקנות בשר כשר. אי אפשר לדעת מה היה קורה לולא השואה, אבל מעמדה של הדת היהודית בקרב יהודי ורשה – ולא רק הם כמובן – ירד בשנים האלה".
אתה מספר שיהודים בוורשה לא יכלו להיות למשל נהגים בתחבורה הציבורית, ושהיו מעט מאוד רופאים יהודים במערכת הרפואה הציבורית. איך הציבור היהודי בוורשה הגיב לכך?
"הרבה פעמים אני חושב על הנושא הזה בהקשר של ערביי ישראל. גם המספרים די דומים. הלאומנים הפולנים התעסקו בעניין הזה כמו שאנחנו מתעסקים במיעוט הערבי ובשאלה האם הם ישראלים, האם הם נאמנים. אני לא משווה לגמרי, אבל אני חושב שיש נקודות דמיון גם מבחינת האפליה. היום בירושלים, כולל מזרח העיר, המספרים לא מאוד שונים מוורשה ב־1938. וכמו בירושלים כך בוורשה, זה לא שהיית הולך ברחוב וכל אדם שלישי שראית היה יהודי. היו אזורים יהודיים, כמו שמזרח ירושלים ערבית. גם הדימויים די דומים – מלוכלך, צפוף, מסוכן, לא כדאי להיכנס לשם".
רחוב נלבקי, אחד מעורקי החיים המרכזיים של יהדות ורשה | צילום: ויקיפדיה
בכל זאת יש הבדלים. יהודי ורשה אף פעם לא התאבדו באוטובוס ורצחו אנשים, ולא היו להם שאיפות לאומיות לגבי פולין.
"מסכים לחלוטין, יש הבדל גדול מאוד. ועם כל ההבדל הגדול הזה, הדבר לא זר לנו לגמרי, ועדיין יש פה לדעתי משהו שמתחרז. האם יהודי ורשה התקוממו על האפליה הזו? בוודאי. יהודים ידעו מה זה פוגרומים, וגם בוורשה היו מקומות לא בטוחים עבורם. לכאורה הם היו אזרחים שווים; בהסכם המיעוטים של ורסאי מ־1918, ממשלת פולין התחייבה לתת ליהודים זכויות שוות לגמרי. אבל היא לא עמדה בזה, כמו שהונגריה לא עמדה בזה, וכמו שהרבה מדינות במרכז אירופה לא עמדו בזה. בשנות השלושים כל אירופה טבעה בקדחת אנטישמית. אז היהודים ידעו היטב את מקומם, וכל הזמן נלחמו כדי לשפר אותו, בין השאר באמצעות שביתות, הפגנות והתארגנויות של התגוננות מקומית. מי שהוביל את הדברים האלה ברוב הפעמים היה הבונד. הדבר המעניין הוא שב־1938 יש דווקא נסיגה מפתיעה באנטישמיות. אנחנו מספרים לעצמנו שהמצב הולך ומידרדר באופן ליניארי ומגיע לגטו ורשה – אבל זה לא היה כך. פתאום הייתה איזו התאוששות, גם כלכלית וגם חוקית. יש ריאקציה מצד הפולנים הלא־אנטישמים, בריתות שנוצרות".
אבל זה שיפור יחסי מאוד. אתה מציין שמתחילת מלחמת העולם הראשונה ועד 1935, שיעור החנויות היהודיות בוורשה צנח מ־60 אחוז ל־25 אחוז, ורבים מהיהודים איבדו את פרנסתם.
"המשבר הזה, שהוא חלק מהמשבר העולמי של קריסת הבורסות ב־1929, לא פגע רק ביהודי פולין אלא בכל העולם. רוב תושבי אירופה היו אנשים עניים. העולם היה עני לפני מלחמת העולם השנייה, ויהודי ורשה העניים לא היו יותר עניים מהפולנים העניים. זה ממש לא גטו ורשה, אלה אנשים שנלחמים על הזכויות שלהם, על מעמדם הכלכלי. אנשים ככל האנשים האחרים באירופה".
מסעדת תל אביב
תיאור הרחובות של ורשה היהודית בספר הזכיר לי מאוד את רחוב רבי עקיבא בבני־ברק או את הרחובות העמוסים של מאה שערים.
"לחשוב על רחוב רבי עקיבא זה לקחת חלק אחד בוורשה היהודית, נניח זה שהיה שייך לאגודת ישראל, ולהשליט אותו על הכול. זה לא רק חסידים וצפיפות ואוכל יהודי. זו סימפוניה. אם תיקח את רחוב נלבקי, הרחוב המרכזי של וורשה היהודית, אז בתחילתו יש שתי חנויות ספרים, לא ספרי קודש אלא ספרים רגילים. יש כמובן גם חנויות ספרי קודש, ויש מערכת עיתון ועוד אלף דברים אחרים".
אתה כותב שתשעים אחוז מיהודי פולין דיברו יידיש. דיברו גם בשפות אחרות?
"כמעט כולם יודעים יידיש, אבל צריך לומר שגם היידיש אז בנסיגה. זו לא רק השואה שגרמה לכך שהיידיש תיעלם. מערכת החינוך של המדינה הפולנית החדשה היא דומיננטית מאוד. יהודים, גם חרדים, לומדים בבתי ספר פולניים, ולומדים יותר ויותר פולנית כדי להתערות בחיי המדינה. זו הייתה תחרות לא פשוטה של הפולנית עם היידיש, שמצידה נהגה להציג את עצמה לא רק כעולם של אתמול אלא גם כעולם של מחר, דבר מתפתח וגמיש שנותן הבטחה לתרבות יהודית חילונית. והיא הייתה משותפת לחרדים, לבונדיסטים, לציונים במידה רבה. כמעט כולם דיברו יידיש, חוץ מיהודים מתבוללים שדיברו פולנית".
יש היום בישראל תחייה של תרבות מזרחית לגווניה – במוזיקה, באוכל, בנוכחות בתקשורת. זה כמעט לא קורה עם התרבות האשכנזית.
"נכון, וזה קשור לכך שרובנו, כאמור, לא זוכרים את ורשה אלא את גטו ורשה. כלומר, כשמדברים על יידיש שומעים את השואה, וזה מקשה על אנשים לחגוג את היידיש ואת התרבות שסביבה. עבור רוב הישראלים, יידיש זו שפה של מחנה השמדה. זו אירוניה אכזרית, כי השפה של המחנות הייתה גרמנית, והגרמנית דווקא מאוד חיה ותוססת היום בברלין. היידיש נשארה עם הגפילטע־פיש.
"אם כבר הזכרנו את המאכל המושמץ הזה, מה שקרה הוא שהיהודים הפולנים הגיעו לארץ היישר לתקופת הצנע. השתמשו בדג מסוים שהיה פה, קרפיון, הוסיפו פירורי לחם וחתיכת גזר, ונוצר הדבר האפור הזה. אבל הגפילטע־פיש בפולין היה מעדן אמיתי שהשתמשו עבורו בדגים נבחרים ובחומרים הרבה יותר מגוונים ועשירים. זו כמובן רק דוגמה, אבל היא מייצגת. יש כאן עוול נורא גם במובן שהפכו את כל התרבות האשכנזית לאוכל. הרי עד היום נכתבו ספרים ומאמרים ועיתונים ביידיש הרבה יותר ממה שנכתב בעברית מאז ומעולם. אבל מה שנשאר זה גפילטע־פיש אפור".
מורה דרך ורשה היהודית | צילום:
בספר, אתה עצמך לא מתנזר מאוכל.
"ודאי שלא. להפך, עבדתי בפרך כדי להרכיב תפריט של מה אכלו יהודים בוורשה, ובמידה רבה הצלחתי לעשות את זה. היו שם דליקטסים של ממש. הייתה מסעדת דגל בשם 'פיקדילי', שהיו בה דברים מאוד עשירים ומגוונים, ממש לא פתיתים ורבע עוף. היחס לתרבות הזו החל כשב־1945, מיד עם תום השואה, בן־גוריון אמר באירוע פומבי שהיידיש היא 'שפה זרה וצורמת'. הוא נאלץ להתנצל, אבל זה מראה את רוח הזמן. האשכנזים עצמם, שבאו מתרבות היידיש, עשו הכול כדי להשטיח אותה, למחוק את מה שהיה. המחיקה הזו הייתה נכונה גם לדת שהם נטשו וגם לתרבות".
אתה כותב ש"בשלושה תחומים בלבד הממוצע היהודי גבוה מהלא־יהודי: הברחות, אסיפות לא חוקיות ותעמולה". תמונה לא ממש מחמיאה.
"היה עולם תחתון בוורשה היהודית, וחלק ממני נמשך אליו. בעיניי זה חלק מהעושר האנושי והתרבותי שהיה שם".
מתברר שב־1938 היה אפשר לטוס מוורשה לתל־אביב, גם אם זה לקח 16 שעות, עם עצירות ביניים בלבוב, צ'רנוביץ', בוקרשט, סופיה, סלוניקי ואתונה. אילו קשרים היו בין יהדות ורשה ליישוב היהודי בארץ ישראל, שהיה עסוק אז בהתגוננות מפני המרד הערבי הגדול?
"התקשורת בין שתי הקהילות הייתה מצוינת. הנה עובדה שמפתיעה לא מעט אנשים: בשני העיתונים היהודיים המרכזיים של וורשה, 'היינט' ו'מומנט', הכותרת עסקה במה שקורה בארץ ישראל. העיתונות היהודית בוורשה שמה את הנעשה בארץ ישראל על ראש שמחתה. בוורשה באותה תקופה יש מסעדה בשם 'תל אביב', ועוד כמה מוסדות על שם העיר העברית הראשונה. הם מרגישים ערֵבים למה שקורה בארץ ישראל. זה קשור בעיקר לחידוש הגדול שהתפתח כאן, שהיה מסעיר ומושך, וחלק ראו בו תיקון למצב הגלותי".
להביט בתהום הפעורה
בני מַר, 54, נולד בתל־אביב בשם בנימין משה מאירסדורף, למשפחה דתית־לאומית קלאסית. בילדותו עברה המשפחה לבני־ברק, והוא למד בישיבה התיכונית בכפר־הרא"ה. אביו נפטר לפני כמה שנים, ואימו מתגוררת עם אחת משתי אחיותיו ביישוב אחיה שבבנימין; האחות השנייה גרה בטל־מנשה שבצפון השומרון. אחרי תקופה קצרה של לימודים בשעלבים עזב מר את הישיבה ואת אורח החיים הדתי, אך נשאר עמוק בעולם היהודי. הוא למד יידיש באוניברסיטה העברית, ערך את כתב העת "דווקא" שהוקדש לתרבות היידיש, והיה עורך מוסף "ספרים" של הארץ. כיום, לצד תפקידו כעורך הראשי של הוצאת מאגנס, הוא כותב בעיתון היידי־אמריקאי הוותיק "פארווערטס". מר תרגם שורה של חיבורים ביידיש, בהם סיפורים של שלום עליכם ושל יצחק בשביס־זינגר. בין ספריו הקודמים: "המועדים", מעין ממואר הנע סביב לוח השנה, ו"סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה", שהטרים למעשה את הספר הנוכחי.
הוא לא שש לדבר על הקשרים עם בני משפחתו הדתיים והמתיישבים ועם הקהילה הדתית שעזב, אבל ברור שיש שם מורכבות: "אני מאוד שמח לדיאלוג. מאז ש'בעטתי' בדת אני לא בקשר עם אף אחד שלמדתי איתו. יש לי ביקורת ורגשות שליליים, אבל אני נורא רוצה לדבר, לשוחח. הרי אנחנו נחיה כאן ביחד, ואני מאמין גדול בדיאלוג הזה. אולי לא עם כולם, אבל עם מי שרוצה ואפשר לדבר איתו - בוודאי. לגבי המשפחה, אני מגיע לאחיה, בכל זאת אימא שלי גרה שם. לא אכחיש שהקשר עם חלק מבני המשפחה לא מספיק טוב מבחינתי. אחרי שבעה באוקטובר, ובכלל בשנים האחרונות, המצב החריף והקיטוב ניכר. יש קושי והוא הדדי".
צילום: אריק סולטן
אתם משתדלים שלא לדבר על פוליטיקה?
"אנחנו כבר צרודים מדיבור על פוליטיקה. הרבה פעמים המכנה המשותף שלי עם אחותי הוא לדבר על השואה. היא מדריכה סיורים לפולין, אז יש על מה לדבר ברוך השם. שם אנחנו מאוחדים".
אמרת לא פעם שוורשה ותל־אביב דומות בעיניך מכמה בחינות – בכיעור, ביופי האנושי, בכך שמה שעושה את העיר אלה האנשים ולא המונומנטים. חזרת לוורשה 1938 כדי להגיד משהו על תל־אביב ועל מדינת ישראל של 2026?
"זה לא שמבחינתי אנחנו ב־1938 ובעוד שנתיים יקרה מה שיקרה. אבל 38' זה משל, ואנחנו כן בסכנה. אנחנו בסכנה לא מכיוון איראן או גרמניה, אלא מצד עצמנו. אנחנו עלולים לעולל לעצמנו דברים נוראיים. אני באמת לא חושב שהסכנה היא חיצונית. לוורשה היהודית ב־1938 היו גם סכנות מבית, אבל הסכנה האמיתית הייתה מבחוץ. ההיסטוריה אף פעם לא חוזרת על עצמה באופן מדויק, אבל קיימת בי החרדה שלא נהיה, כמו שוורשה היהודית נעלמה. המחשבה הזו, על ציוויליזציה שלמה של 350 אלף איש שבתוך כמה חודשים האדמה פוערת את פיה ומעלימה אותה לחלוטין – זה דבר שאני לא יכול שלא לחשוב עליו בהקשר הישראלי העכשווי. זה דבר שמניע אותי. אני רוצה להציץ בתהום הפעורה הזאת. אני רוצה לראות איך אנחנו זוכרים, למה אנחנו זוכרים, האם ראוי לזכור, מה יזכרו מאיתנו אם זה חס וחלילה יקרה לנו. ואני חושש מאוד. יש לנו מנגנוני השמדה עצמית איומים".
למי בעצם מיועד הספר? כאמור, זה לא באמת מדריך שאפשר ללכת ולטייל איתו בוורשה.
"נכון שוורשה היהודית לא קיימת, אבל הייתי מאוד רוצה לקרוא מדריך כזה על בגדד היהודית, וגם על מקומות לא יהודייים, נגיד הירושימה שלפני פצצת האטום. הספר לא מיועד ליהודים שמתעוררים בהם מיצי געגועים לגפילטע של סבתא. זה כן ניסיון לשחק עם ההיסטוריה. אי אפשר להקים את וורשה היהודית לתחייה, אבל כן אפשר לתת לה חיות מסוימת שהייתה בה, ושמגיע לה להיזכר".