יומנו של היהודי שזעק בזמן אמת נגד עליית המשטר הנאצי

ברבים מספרי הזיכרונות והאוטוביוגרפיות שכתבו יהודי גרמניה, משתקפת תחושת השתייכותם העמוקה לארצם ולתרבותה, אשר הקשתה על רבים מהם להבין כראוי את גודל האיום שהציב לפניהם הנאציזם. על רקע זה בולט ספרו של פרידריך דוד וייל, "בגידת המולדת", החושף דיוקן של יהודי דתי שהיה משולב עמוקות בחברה הגרמנית, ואשר בניגוד לרבים אחרים היטיב להבין את הסכנות שנשקפו מעליית הנאציזם – לא רק לקהילה היהודית אלא גם לחברה הגרמנית עצמה ולאירופה כולה.

וייל, יליד 1872, בן למשפחת סוחרים שהייתה מזוהה עם תנועת המזרחי, ייסד בשנת 1905 את "איגוד סוחרי היין" בפרנקפורט, ובהמשך מונה על ידי הרשויות בעיר למומחה בתחום המשקאות האלכוהוליים. במסגרת זו פיתח קשרים הדוקים עם חקלאי דרום גרמניה, אשר לא פסקו גם לאחר חקיקת חוקי נירנברג והדרת היהודים מהחברה הגרמנית. כך נחשף וייל להשפעת האידיאולוגיה הנאצית על חיי היומיום של האזרח הגרמני, לפגיעה במרקם החברתי, לתהום שנפערה בין דורות ואף להרס היחסים שבין הורים לילדיהם.

לאחר ששוחרר ממחנה ריכוז, ימים ספורים לפני ליל הבדולח, נמלט וייל לצרפת וממנה לארה"ב. ספרו זה הוא למעשה עיבוד של חיבור שנכתב עבור תחרות שנערכה באוניברסיטת הרווארד בשנת 1939, תחת הכותרת "חיי בגרמניה: 1938-1933". החיבור תורגם לאחרונה ביוזמת משפחתו של וייל, שהכירה בחשיבותו ההיסטורית.

הספר, המתאפיין בקריאה מפוכחת של המציאות, פותח בניתוח הגורמים לעליית הנאציזם. מתוקף תפקידו הציבורי הכיר וייל מקרוב את דרישות הפיצויים בעקבות מלחמת העולם הראשונה, שעוררו מרירות עמוקה בחברה הגרמנית, ואת מגבלות חוזה ורסאי ש"חסמו אפשרות להבראה כלכלית", כדבריו. עם זאת, אין הוא תולה את הצלחת הנאצים אך ורק ב"קיבה הריקה של גרמניה", כלשונו של אלברט איינשטיין, אלא בשילוב הקטלני בין תנאים כלכליים־חברתיים ותעמולה מתוחכמת שידעה לפרוט על מיתרי הנפש של חברה במשבר. כאדם דתי עמד וייל על השימוש המושכל שעשו הנאצים במוטיבים דתיים: האסיפות ההמוניות, האדרת "מיין קאמפף" ככתב קודש, ובעיקר בניית דמות היהודי כ"אנטיכריסט", שעליו הוטלה אשמת כל תחלואי גרמניה ואף העולם.

החיבור, שמשקיף על שש השנים הראשונות של השלטון הנאצי, מתאפיין בממד פולמוסי ברור מול ההאשמות שהוטחו ביהודים והצגתם כזרים. שיחתו של וייל עם פקיד משטרה ממחישה את עומק הפגיעה שחשו רבים מיהודי גרמניה: "נשאלתי על מוצאי ועל חינוכי. הסברתי שאבות אבותיי רשומים כחוק ומוכרים כתושבים מאז 1346 וקבורים באדמת גרמניה. הפקיד השתומם ורצה לדעת איך אני יודע זאת, אמרתי שאני מוכן להציג בפניו את אילן היוחסין המודפס שלי. תשובתו הייתה: 'ואף על פי כן, כיום בגרמניה הנך נוכרי'". זיקתו העמוקה של וייל לגרמניה לא עוגנה רק במסמך יוחסין אלא ברגש עמוק. ימים לפני עזיבתו הוא ערך מסע פרידה מנופי ילדותו ומ"ארץ האבות", כדבריו.

מול השקר של התעמולה הנאצית, שלא חדלה להצהיר כי היהודים לא עשו מעולם דבר בעל ערך ב"מדינה המארחת", מדגיש וייל את תרומת משפחתו לפיתוח ענף היין ולשגשוגם של חקלאי דרום גרמניה, לצד תרומתם של יהודים אחרים כמו אלברט בלין בפיתוח התחבורה הימית, אמיל רתנאו בייסוד איגוד יצרני החשמל ועוד.

ביקור חשאי

כנגד תפיסתו של גרשם שלום, שטען כי חרף שוויון הזכויות לא נטמעו היהודים בחברה הגרמנית, וייל מתאר השתלבות עמוקה בחברה הגרמנית ומעיד על קיומה של "גרמניה אחרת" – כזו שלא נענתה באופן מוחלט לאנטישמיות הרשמית. בספרו מתוארים גרמנים רבים, אפילו חברי המפלגה הנאצית, שהביעו השתתפות בצער היהודים, חשו סלידה מהחוקים החדשים ואף הביעו התנצלות אישית נרגשת מהאנטישמיות הרשמית.

כך עולה למשל מביקור חשאי של פקיד בכיר בחברת אי.גה. פארבן (לימים יצרנית הגז ששימש להשמדת היהודים) בביתו של וייל: "ברצוני לציין שמעטים מאוד העזו לבקר אצלנו, וגם זאת רק בלילה, תוך נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים. אלה היו מכרים שסברו כי עליהם להצטדק ולבקש סליחה על העלבונות הגסים שספגו היהודים", כותב וייל. "זכור לי לטובה ערב שבו קיבלתי שיחת טלפון אנונימית מטלפון ציבורי ונשאלתי אם אשתי ואני נהיה בבית לבדנו באותו ערב. לא זיהיתי מיד את הקול וביקשתי לדעת רק את השם הפרטי, ואז ידעתי מי הדובר – פקיד גבוה מאוד בחברת הצבעים אי־גה פארבן, שהיה מיודד איתנו זה מכבר. הוא חשב כי עליו להתנצל מפנינו והתבייש על היותו גרמני".

לצד התייחסותו המתבקשת להיבט היהודי והאישי, קשריו החברתיים הענפים חשפו בפני וייל את האופן שבו פעולותיו של המשטר הנאצי שינו את דמותה של החברה הגרמנית. הוא כותב על ביטול עצמאותה של מערכת המשפט, ברוח המוטו "חוק הוא מה שמועיל למפלגה", ומספר על מפגש מקרי עם חבר מנוער: "בעת טיול ערבית באחת מערי דרום גרמניה בא לקראתי אדם שהסתכל בי בעניין. כששלחתי אליו מבט בחזרה, שאל אותי אם אינני חברו משנות הגימנסיה. על פי קולו זיהיתי אותו, ושמחתנו על הפגישה המחודשת הייתה גדולה וכנה... בדמעות הוא הודה בפני כיצד כשופט עליון נהג תמיד לפי הכלל שהיה עבורו מובן מאליו - לשפוט רק לפי הצדק והמצפון, ואילו כעת הוא 'נאלץ להיות רק הזונה של רודן מטורף!'".

עוד הוא מתאר את המהפכה בתחום החינוך, אשר השליכה על יחסי אבות ובנים. וייל זיהה כי מעורבותה העמוקה של המפלגה בחינוך נבעה מההבנה כי האידיאולוגיה הנאצית יכולה להתממש רק בידי בני הנוער. "בביקור ב־1937 בבית הספר הגבוה למורים של המפלגה", מספר וייל, "התוודעתי מקרוב לדרך שבה מקנים למורי העתיד את החומר להסמכתם. במפגש הזה התברר לי כי היטלר אינו מאמין שהדור העכשווי יעזור לו להשיג את מטרותיו הפוליטיות הכוחניות, ולכן הוא בונה על הדור הצומח של הנוער ההיטלראי". מגמה זו, ששללה את סמכות ההורים על חינוך ילדיהם, בטענה ש"רק דברי הפיהרר משמעותיים", פערה תהום עמוקה בין הדורות.

בהשוואה לספרי זיכרונות אחרים, ספרו של וייל מתייחד אפוא בשלושה מישורים: ראשית, בעצם יכולתו לזהות לא רק את נסיבות עליית הנאציזם אלא גם את המהפכה החברתית־תרבותית שנתלוותה לו. שנית, כעדות של יהודי דתי המשולב עמוקות בחברה הכללית ומציג מקרים של התנגדות שקטה וברורה לאנטישמיות הנאצית, אשר מעידים על קיומה של "גרמניה אחרת" עוד בתקופה שקדמה למלחמה. ושלישית – במטרתו לחשוף את פניו האמיתיות של המשטר ולהתריע בפני העולם החופשי על הצפוי לבוא: "לא הסתרתי את דעתי כי מטרתו הסופית של היטלר היא להשתלט על אירופה כולה באמצעות מלחמה שתוכננה היטב", כתב וייל בימים שקדמו לפרוץ המלחמה.